תן לי להרגיש את הדופק שלך

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

תן לי להרגיש את הדופק שלך¹

אז הלכתי לרופא.

"כמה זמן חלף מאז הכנסת אלכוהול מכל סוג למערכת שלך?" הוא שאל.

כשאני מפנה את ראשי הצידה השבתי, "הו, זמן ממושך."

הוא היה רופא צעיר, איפה שהוא בין עשרים וארבעים. הוא גרב גרבים ורודים־סגלגלים² אבל נראה כמו נפוליאון. חיבבתי אותו עמוקות.

"עכשיו," הוא אמר, "אני הולך להראות לך את השפעת האלכוהול על מחזור הדם שלך." אני חושב שהוא אמר "מחזור דם", על אף שייתכן שזה היה "פרסום"³. הוא חשף את זרועי השמאלית עד למרפק, הביא בקבוק ויסקי ונתן לי לשתות. הוא התחיל להיראות יותר ויותר כמו נפוליאון. התחלתי לחבב אותו יותר.
לאחר מכן הוא הניח רטייה הדוקה על זרועי העליונה, עצר את הדופק שלי עם אצבעותיו וסחט פקעת גומי עם מנגנון על עמוד שנראה כמו מדחום. הכספית זינקה מעלה ומטה מבלי שנראה כי עצרה במקום כל שהוא; אבל הרופא אמר שהמכשיר רשם מאתיים שלושה ושבע או מאה שישים וחמש או מספר שכזה.

"עכשיו," הוא אמר, "אתה רואה מה אלכוהול עושה ללחץ הדם."

"זה פלא," אמרתי, "אבל האם אתה חושב שזהו מבחן מספק? תפתיע אותי שוב⁴ ובוא ננסה את הזרוע השנייה."

אבל, לא! הוא תפס בידי. חשבתי שגורלי נחרץ ושהוא אומר להתראות, אבל כל שהוא רצה לעשות היה לדחוף מחט לקצה האצבע ולהשוות את הטיפה האדומה עם הרבה אסימוני פוקר של חמישים סנט שהוא הידק לכרטיס.

"זו בדיקת המוגלובין," הסביר. "צבע הדם שלך לא נכון."

"ובכן," אמרתי, "אני יודע שהוא צריך להיות כחול; אבל זו מדינה של ערבובים⁵. כמה מאבות אבותיי היו פרשים; אבל הם הצטופפו⁶ עם כמה אנשים באי ננטקט⁷ אז…"

"אני מתכוון," אמר הרופא, "שגוון האדום בהיר מדי."

"הו," אמרתי, "זה מקרה של משחקים במקום גפרורים."⁸

לאחר מכן הרופא הלם בי בקפדנות באזור החזה. כשעשה זאת לא ידעתי באם הזכיר לי יותר את נפוליאון או באטליניג⁹ או את הלורד נלסון¹⁰. הוא נראה רציני וציין מחרוזת תלונות שהבשר הוא יורש ל… משהו שהסתיים בעיקר עם איזם¹¹.

שילמתי לו מיד חמישה־עשר דולרים על החשבון.

"האם הוא או הם או כמה או כל אחד קטלניים בהכרח?" שאלתי. חשבתי שייחוסי לנושא הצדיק שאפגין מידה מסוימת של התעניינות.

"כולם," השיב בעליזות. "אך התקדמותם עשויה להיעצר. עם תשומת לב וטיפול נכון ומתמשך אתה עשוי להגיע לגיל שמונים וחמש או תשעים."

התחלתי לחשוב על חשבונות הרופאים.

"שמונים וחמש יהיה מספיק, אני בטוח," הייתה תגובתי. שילמתי לו עשרה דולרים על החשבון.

"הדבר הראשון שיש לעשות," אמר בהתעוררות מחודשת, "הוא למצוא בית הבראה שבו תקבל מנוחה מלאה למשך זמן ותאפשר לעצביך להיכנס למצב טוב יותר. אני עצמי אלך אתך ואבחר את המקום המתאים."

לכן הוא לקח אותי לבית משוגעים בקטסקיל¹². היה זה על הר חשוף שביקרו בו רק מבקרים לא קבועים¹³. לא היית יכול לראות דבר מלבד אבנים וסלעים, כמה טלאים של שלג ועצי אורן פזורים. הרופא האחראי הצעיר היה מאוד מסביר פנים. הוא נתן לי תמריץ מבלי להניח רטייה על זרועי: היה זה זמן ארוחת הצהריים ואנחנו הוזמנו ליטול בה חלק.

כעשרים אסירים¹⁴ הקיפו שולחנות קטנים בחדר האוכל. הרופא האחראי הצעיר בא לשולחננו ואמר: "אורחינו נוהגים לא להתייחס לעצמם כמטופלים, אלא רק כאדונים וגבירות עייפים הלוקחים זמן לנוח. לא משנה מהן המחלות הקטנות מהן הם סובלים, הן לעולם לא מוזכרות בשיחה."

הרופא שלי קרא בקול למלצרית להביא כמה זרחן־סוכרתי¹⁵ של תערובת לימית¹⁶, לחם־כלב¹⁷, חמיטות של סודה־ברומית¹⁸ ותה של אגוז הקיא¹⁹ עבור הארוחה שלי.

אז נישא קול כמו רוח סערה פתאומית בין עצי האורן. הוא הופק על ידי כל אורח בחדר, שלחש בקולניות – "עצבניה"²⁰ למעט איש אחד עם אף, אותו שמעתי בבירור אומר: "אלכוהוליזם כרוני."

אני מקווה לפגוש אותו שוב.

הרופא האחראי פנה והלך משם.

שעה לערך לאחר ארוחת הצהריים הוא הוביל אותנו לסדנה – נאמר חמישים יארד מהבית. לשם הובלו האורחים על ידי אוחז הספוג²¹ וממלא מקומו של הרופא האחראי – גבר עם רגליים וסוודר כחול. הוא היה כל־כך גבוה שלא הייתי בטוח שהיו לו פנים; אך חברת ארמור אריזות²² הייתה מאושרת עם ידיו.

"כאן," אמר הרופא האחראי, "האורחים שלנו מוצאים מרגוע מדאגות־עבר שכליות כשהם מתמסרים לעבודה גופנית – בילוי, למעשה."

היו שם מחרטות מסתובבות²³, תלבושות נגרים, כלי לפיסול חֵמָר, אופני כושר²⁴, מסגרות רקימה²⁵, הליכונים, תופי בס, התקנים מוגדלים לציור דיוקנאות פחם, חישולי נפחים, וכל דבר, כך נראה, שהיה יכול לעניין את האורחים המטורפים והמשלמים של בית הבראה מן המעלה הראשונה.

"הגברת שמכינה עוגות בוץ בפינה," לחש הרופא האחראי, "היא לא אחרת מאשר… לולה לוניגטון²⁶, הסופרת שכתבה את מדוע אהבה אוהבת. מה שהיא עושה כעת הוא פשוט להרגיע את מוחה לאחר השלמת ביצוע היצירה."

ראיתי את הספר.

"מדוע היא לא עושה זאת באמצעות כתיבת ספר אחר במקום?" שאלתי. כפי שהנכם יכולים לראות, לא הרחקתי לכת כפי שהם חשבו²⁷.

"האדון שמוזג מים דרך המשפך," המשיך הרופא האחראי, "הוא סוכן וול סטרייט שעבד קשה מדי."

כפתרתי את מעילי.

אחרים שציין היו אדריכלים ששיחקו עם תיבת נוח, שרים שקראו את תורת האבולוציה של דרווין, עורכי דין שניסרו עץ, נשות חברה מותשות שדיברו על איבסן עם מחזיק־הספוג־כחול־הסוודר, חולה עצבים ששכב לישון על הרצפה ואמן בולט שצייר עגלה אדומה קטנה סביב החדר.

"אתה נראה חזק למדי," אמר לי הרופא האחראי. "אני חושב שהמנוחה השכלית הטובה ביותר עבורך תהיה השלכת סלעים קטנים מעבר לצלע ההר והעלותם חזרה."

הייתי במרחק מאה יארד לפני שהרופא הדביק אותי.

"מה העניין?" שאל.

"העניין הוא," אמרתי, "שאין שום מטוסים בהישג יד. אז אני מתכוון לרוץ בריצה קלילה, מהירה ועליזה את מסלול ההליכה לתחנה ולתפוס את רכבת־אקספרס־הפחם־הרך־הבלתי־מוגבלת־הראשונה²⁸ חזרה לעיר."

"ובכן," אמר הרופא, "אולי אתה צודק. נראה שאין זה המקום ההולם עבורך. אך מה שאתה צריך הוא מנוחה – מנוחה מוחלטת ופעילות גופנית."

אותו לילה הלכתי לבית מלון בעיר ואמרתי לפקיד: "מה שאני צריך זו מנוחה מוחלטת והתעמלות. תוכל לתת לי חדר עם אחת מאותן מיטות מתקפלות גדולות בתוכו ומרוץ של נערי שירות שיטפסו בהן מעלה ומטה בזמן שאני נח?"

הפקיד שפשף כתם מאחת מציפורניו והביט הצידה בגבר גבוה בכובע לבן שישב במבואה. אותו גבר ניגש ושאל אותי בנימוס אם ראיתי את השיחים²⁹ בכניסה המערבית. לא ראיתי, לכן הוא הראה לי אותם ואז בחן אותי.

"חשבתי שהיה לך 'תם," אמר לא לא־בנחמדות, "אבל אני מניח שאתה בסדר. עדיף שתלך לראות רופא, קשישא³⁰."

שבוע לאחר מכן הרופא שלי בדק שוב את לחץ הדם שלי ללא תמריץ מקדימי. הוא נראה לי קצת פחות כמו נפוליאון. והגרביים שלו היו בגוון שזוף שלא מצא חן בעיני.

"מה שאתה צריך," החליט, "הוא אוויר ים וחברה."

"האם בת ים…" התחלתי; אך הוא עטה שוב את התנהלותו המקצועית.

"אני עצמי," אמר, "אקח אותך למלון בונייר³¹ על חוף לונג איילנד ואוודא שאתה נכנס בצורה טובה. זה אתר נופש שקט ונוח שבו תבריא עד מהרה."

מלון בונייר התגלה כאכסניה אופנתית בת תשע מאות חדרים על אי מול החוף הראשי. כל מי שלא התלבש לארוחת ערב נדחף לחדר אוכל צדדי וקיבל רק צב ביצות ושמפניה לפי תפריט³². המפרץ היה מרבץ נפלא ליאכטות עשירות. הקורסר³³ עגנה שם ביום שהגענו. ראיתי את מר מורגן³⁴ עומד על הסיפון, אוכל כריך גבינה ובוהה בערגה במלון. עדיין, היה זה מקום מאוד לא יקר. אף אחד לא היה יכול להרשות לעצמו לשלם את מחיריו. כשיצאת משם פשוט השארת את מזוודותיך, גנבת סירה וחתרת בה ליבשת בלילה.

כשהייתי שם יום אחד קיבלתי טפסי פנקס של טלגרף עם ראשי תיבות בשולחן הפקיד והתחלתי להבריק לכל חברי כדי להשיג כסף. הרופא שלי ואני שיחקנו משחק אחד של קרוקט על קישורי המפרץ והלכנו לישון על המדשאה.

כשחזרנו לעיר נראה כי עלתה בו מחשבה פתאומית. "דרך אגב," שאל, "איך אתה מרגיש?"

"הקלה רבה מאוד," השבתי.

עכשיו, רופא מייעץ הוא עניין שונה. הוא לא בדיוק בטוח באם ישלמו לו או לא ואי־ודאות זה מבטיח לך את הטיפול הזהיר ביותר או את תשומת הלב הרשלנית ביותר.

הרופא שלי לקח אותי לראות רופא מייעץ. הוא זרק ניחוש עלוב והעניק לי תשומת לב קפדנית. חיבבתי אותו מאוד.

הוא העביר אותי כמה תרגילי תיאום.

"יש לך כאב בחלק האחורי של ראשך?" שאל. אמרתי לו שלא היה לי.

"עצום את עיניך," ציווה, "הצמד את רגליך וקפוץ לאחור ככל שתוכל."

תמיד הייתי טוב בקפיצה לאחור עם עיניים סגורות ולכן צייתתי. ראשי נחבט בפינת דלת חדר האמבטיה אשר הושארה פתוחה והייתה במרחק של שלושה רגל בלבד. הרופא הצטער מאוד. הוא התעלם מהעובדה שהדלת הייתה פתוחה. הוא סגר אותה.

"עכשיו גע באפך עם אצבע המורה הימנית," אמר.

"היכן זה?" שאלתי.

"על הפנים שלך," אמר.

"התכוונתי לאצבע המורה הימנית שלי," הסברתי.

"הו, סלח לי," אמר. הוא שב ופתח את דלת חדר האמבטיה וחילצתי את אצבעי מתוך הסדק. לאחר שביצעתי את תרגיל אצבע־אף המופלא³⁵ אמרתי: "איני רוצה להטעותך באשר לתסמינים, ד"ר; באמת יש לי משהו כמו כאב בחלק האחורי של ראשי."

הוא התעלם מהתסמין ובדק את לבי בקפדנות עם חצוצרת־אוזן־הפופולרית־האחרונה־של־מטבע־פני־בחריץ³⁶. הרגשתי כמו בלדה.

"עכשיו," אמר, "דהר כמו סוס למשך כחמש דקות סביב החדר."

נתתי את החיקוי הטוב ביותר שיכולתי של פרשרון פסול³⁷ שהובל למדיסון סקוור גארדן. אז, מבלי להפיל פרוטה, הוא הקשיב לחזי שוב.

"אין נַחֶרֶת במשפחה שלנו, ד"ר," אמרתי.

הרופא המייעץ החזיק את האצבע המורה שלו במרחק שלושה אינצ'ים מאפי. "הבט באצבעי," פקד.

"האם ניסית אי־פעם אגסים…" פתחתי; אך הוא המשיך עם מבחנו במהירות.

"כעת הבט מעבר למפרץ. על אצבעי. מעבר למפרץ. על אצבעי. על אצבעי. מעבר למפרץ. מעבר למפרץ. על אצבעי. מעבר למפרץ."

זה נמשך כשלוש דקות.

הוא הסביר שהיה זה מבחן של פעילות המוח. הוא נראה קל בעיני. מעולם לא בלבלתי את אצבעו עם המפרץ. אני מוכן להתערב שלו היה משתמש בביטויים: "התבונן, כביכול, חסר דאגה, החוצה – או באופן צדי למדי – בכיוון האופק, המודגש, אם אפשר לומר כך, עם המפרץ הנוזל הסמוך," ו"כעת, חזור – או ליתר דיוק, באופן מסוים, הסב את תשומת ליבך, והפנה אותה אל האצבע המורה שלי," – אני מתערב, אני אומר, שהנרי ג'ימס עצמו יכול היה לעבור את הבדיקה³⁸.

לאחר ששאל אותי אם אי־פעם היה לי דוד־רבא גדול עם עיוות של עמוד השדרה או דודן עם קרסוליים נפוחים, שני הרופאים פרשו לחדר האמבטיה והתיישבו על קצה האמבט להתייעצותם.

אני אכלתי תפוח והתבוננתי תחילה באצבעי ואז מעבר למפרץ.

הרופאים יצאו, נראים מודאגים. יותר מכך: הם נראו כמו מצבות וניירות־טנסי־נא־להעתיק³⁹. הם כתבו רשימת דיאטה שאליה הייתי אמור להיות מחויב. היה בה כל דבר שאי־פעם שמעתי שניתן לאכילה, למעט חלזונות. ומעולם לא אכלתי חלזון אלא אם הוא עוקף ונושך אותי קודם.

"אתה חייב לעקוב אחרי הדיאטה הזו בהקפדה יתרה," אומרים הרופאים.

"אני מוכן לעקוב אחריה לאורך מייל אם אוכל לקבל עשירית ממה שעליה," עניתי.

"החשיבות השנייה הבאה," הם המשיכו, "היא אוויר צח והתעמלות. וכאן יש מרשם שיועיל לך מאוד."

אז כולנו נטלנו משהו: הם נטלו את כובעיהם ואני את עזיבתי.

הלכתי לרוקח והראיתי לו את המרשם.

"זה יהיה $2.87 עבור בקבוק של אונקיה," אמר.

"האם תיתן לי חתיכה מחבל העטיפה שלך," אמרתי.

חוררתי חור במרשם, העברתי את החוט דרכו, כרכתי אותו סביב צווארי ותחבתי אותו פנימה. לכולנו יש אמונה טפלה קטנה ושלי הייתה לתת אמון בקמעות.

כמובן שלא היה שום דבר לא בסדר איתי, אבל הייתי חולה מאוד. לא יכולתי לעבוד, לישון, לאכול או לשחק בכדורת. הדרך היחידה שיכולתי למצוא אהדה כל שהיא הייתה ללכת לא מגולח למשך ארבעה ימים. אפילו אז מישהו היה אומר: "איש זקן, אתה נראה חסין כמו קשר אורן⁴⁰. היית למעלה בטיול ביערות מיין, אה?"⁴¹

אז, לפתע, נזכרתי שאני חייב אוויר צח והתעמלות. לכן ירדתי לדרום, לג'ון. ג'ון הוא קרוב משפחה משוער דרך גזר דין של מטיף העומד עם ספר קטן בידיו בסוכת ירק של חרציות בזמן שאלף אנשים מסתכלים עליו. לג'ון יש בית כפרי במרחק שבעה מייל מאורנוולה⁴². הוא בגובה ועל רכס הרי בלו רידג'⁴³ במצב מכובד מדי מכדי להיגרר לתוך הוויכוח הזה. ג'ון הוא נציץ⁴⁴, שהוא יקר וברור יותר מזהב.

הוא פגש אותי בפינוולה ולקחנו את המכונית החשמלית לביתו. היה זה קוטג' גדול וחסר שכנים על גבעה מוקפת מאה הרים. ירדנו בתחנה הפרטית הקטנה שלו, שם משפחתו של ג'ון ואמריליס⁴⁵ נפגשו ובירכו אותנו. אמריליס הביטה בי בחרדה קלה.

ארנב הגיע, מדלג על הגבעה בינינו ובין הבית. השלכתי את המזוודה שלי ורדפתי אחריו בלהיטות. לאחר שרצתי עשרים יארד וראיתי אותו נעלם, התיישבתי על הדשא ובכיתי בכי חסר נחמה.

"אני לא יכול לתפוס ארנב יותר," התייפחתי. "איני יכול עוד להועיל לעולם. אני יכול באותה מידה למות."

"הו, מה זה – מה זה, האח ג'ון?" שמעתי את אמריליס אומרת.

"עצבים מעורערים מעט," אמר ג'ון בדרכו השלווה. "אל תדאגי. קום, רודף־ארנבים שכמוך, ובוא אל הבית לפני שהביסקוויטים יתקררו."

היה זה בסביבות דמדומים וההרים התקרבו באצילות לתיאוריה של העלמה מרפי⁴⁶.

זמן קצר לאחר ארוחת הערב הכרזתי שאני מאמין שיכולתי לישון למשך שנה או שנתיים, כולל חגים חוקיים⁴⁷, לכן הובלתי לחדר גדול וקריר כמו גן פרחים, שם הייתה מיטה רחבה כמו מדשאה. עד מהרה פרשו שאר חברי הבית ואז נפלה שתיקה על הארץ.

לא שמעתי שתיקה קודם כן, במשך שנים. היא הייתה מוחלטת. הרמתי את עצמי על מרפקיי והקשבתי לה. לישון! חשבתי שלו הייתי יכול רק לשמוע כוכב מנצנץ או להב דשא משחיז עצמו הייתי יכול להתאים עצמי למנוחה. חשבתי פעם ששמעתי קול כמו מפרש של סירה חד־תורנית⁴⁸ מתנפנף כאילו הוסט על ידי הרוח, אבל החלטתי שהיה זה ככל הנראה רק מִכלָב בשטיח. בכל זאת, הוספתי להקשיב.

לפתע ציפור קטנה מאוחרת נחתה על אדן החלון ובמה שללא ספק נחשב לצלילים מנומנמים, ביטאה את הרעש המתורגם בדרך כלל כ"ציוץ!".

זינקתי לאוויר.

"הי! מה קורה שם למטה?" קרא ג'ון מחדרו מעל חדרי.

"אה, שום דבר," השבתי, "מלבד זה שבטעות חבטתי בראשי כנגד התקרה."

בבוקר המחרת יצאתי למרפסת והסתכלתי על ההרים. ארבעים ושבעה מהם נראו באופק. הצטמררתי, הלכתי לאולם הישיבה הגדול של הבית, בחרתי את הטיפול הרפואי המשפחתי של פנקוסט⁴⁹ מארון הספרים והתחלתי לקרוא. ג'ון נכנס, הרחיק ממני את הספר והוביל אותי החוצה. יש לו חווה של שלושה מאות אקרים מרוהטים עם הפריטים המשלימים הרגילים של אסמים, פרדות, איכרים ומַשׁדֵדָות עם שלוש שיניים קדמיות שבורות. ראיתי דברים כאלה בילדותי ולבי החל לשקוע.

ואז ג'ון דיבר על אספסת והוארתי באחת. "הו, כן," אמרתי, "האם היא לא הייתה במקהלה של… בואו נראה…"

"ירוקה, אתה יודע," אמר ג'ון, "ורכה, ואתה חורש אותה לאחר העונה הראשונה."

"אני יודע," אמרתי, "והדשא צומח עליה."

"נכון," אמר ג'ון. "אתה יודע משהו על חקלאות, אחרי הכול."

"אני יודע משהו על חקלאים," אמרתי, "וחרמש בטוח יכסח אותם למטה ביום מן הימים."

בדרך חזרה לבית יצור יפיפה ובלתי מוסבר חצה את דרכנו. עצרתי מוקסם באופן שאין להתנגד לו, מביט בו. ג'ון חיכה בסבלנות, מעשן את הסיגריה שלו. הוא חקלאי מודרני. לאחר עשר דקות אמר: "אתה מתכוון לעמוד שם ולהביט בתרנגולת הזו כל היום? ארוחת הבוקר כמעט מוכנה."

"תרנגולת?" שאלתי.

"תרנגולת אורפינגטון לבנה⁵⁰, אם אתה רוצה לְפַרֵט."

"תרנגולת אורפינגטון לבנה?" חזרתי בעניין רב. העוף התרחק משם באיטיות עם כבוד חינני ואני עקבתי אחריו כמו ילד אחרי החלילן מהמלין⁵¹. ג'ון הרשה לי חמש דקות נוספות ואז לקח אותי בשרוול והוביל אותי לארוחת הבוקר.

לאחר שהייתי שם שבוע נעשיתי מבוהל. ישנתי ואכלתי טוב ולמעשה התחלתי ליהנות מהחיים. עבור איש במצבי המיואש הדבר לעולם לא יספיק. אז התנגבתי למטה אל תחנת הרכבת החשמלית, לקחתי את הקרון לפינוולה והלכתי לראות אחד מהרופאים הטובים ביותר בעיר. בשלב זה ידעתי בדיוק מה לעשות כשנזקקתי לטיפול רפואי. תליתי את כובעי על גב הכיסא ואמרתי במהירות:

"דוקטור, יש לי שחמת של הלב, עורקים מוקשים, עצבניה, דלקת עצבים⁵², קלקול קיבה חריף והבראה. אני הולך לחיות על דיאטה קפדנית. אטבול באמבטיה פושרת בלילה ובאמבטיה קרה בבוקר. אשתדל להיות עליז ולקבע את דעתי על נושאים נעימים. בנוגע לתרופות בכוונתי לקחת גלולת זרחן שלוש פעמים ביום, רצוי לאחר ארוחות, וטוניק המורכב מתמיסה של ערבז, כינין, קלסיה והל⁵³. לכל כפית אערבב תמיסת אגוז הקיא, מתחיל מטיפה אחת ומגביר אותה לטיפה כל יום עד שאגיע למינון המרבי. אטפטף את זה עם מזלף רפואי, אשר ניתן לרכוש בעלות מועטה בכל בית מרקחת. בוקר טוב."

לקחתי את כובעי ויצאתי. לאחר שסגרתי את הדלת נזכרתי במשהו ששכחתי לומר. פתחתי אותה שוב. הרופא לא זז מהמקום בו ישב, אך הוא רעד קלות בעצבנות כשראה אותי שוב.

"שכחתי לציין," אמרתי, "שאצטרך גם לקחת מנוחה מוחלטת ופעילות גופנית."

לאחר התייעצות זו הרגשתי הרבה יותר טוב. הביסוס החוזר במוחי נוכח העובדה שהייתי חולה חסר תקנה העניק לי סיפוק רב עד שיכולתי כמעט להפוך למדוכא שוב. לא היה דבר מבהיל יותר לחולה עצבים מאשר להרגיש עצמו הולך ונעשה בריא ועליז.

ג'ון טיפל בי בתשומת לב. לאחר שגיליתי עניין כה רב בתרנגולת האורפינגטון הלבנה שלו, הוא ניסה ככל יכולתו להסב את תשומת לבי מכך והקפיד במיוחד לנעול את לול התרנגולות שלו בלילות. בהדרגה, משב המרפא ההררי, המזון הבריא וההליכות היומיות בין הגבעות הקלו כל־כך על מחלתי שהפכתי אומלל ומדוכדך. שמעתי על רופא כפרי שחי בהרים הסמוכים. הלכתי לראות אותו וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא היה גבר בעל זקן אפור עם עיניים כחולות בהירות, מקומטות בחליפה תוצרת בית וג'ינס אפורים.

על מנת לחסוך זמן אבחנתי את המקרה שלי, נגעתי באפי עם האצבע המורה הימנית שלי, חבטתי בעצמי מתחת לברך כדי לגרום לרגלי לבעוט, הקשבתי לחזי, הוצאתי את לשוני ושאלתי אותו על מחירן של חלקות קבר בפינוולה.

הוא הדליק את מקטורתו והתבונן בי קרוב לשלוש דקות. "אח," אמר לאחר זמן־מה, "אתה במצב רע מאוד. יש סיכוי בשבילך להיחלץ, אבל זה סיכון קלוש מאוד."

"מה זה יכול להיות? שאלתי בלהיטות. "לקחתי ארסן וזהב, זרחן, פעילות גופנית, אגוז הקיא, אמבטיות הידרותרפיות, מנוחה, התרגשות, קודין ורוחות ארומטיות של אמוניה. האם נשאר עוד משהו בעולם התרופות?"⁵⁴

"אי־שם בהרים אלה," אמר הרופא, "גדל צמח – צמח בעל פרחים שירפא אותך, וזה בערך הדבר היחיד שיעשה זאת. הוא מהסוג שהינו עתיק כמו העולם; אבל לאחרונה עוצמתו נדירה וקשה למצוא אותו. אתה ואני נצטרך לצוד אותו. אני לא עוסק בטיפול פעיל עכשיו: אני מסתדר עם השנים; אבל אקח את המקרה שלך. אתה תצטרך לבוא בכל יום אחר הצהריים ולעזור לי לצוד את הצמח הזה עד שנמצא אותו. רופאי העיר עשויים לדעת הרבה על דברים מדעיים חדשים, אבל הם אינם יודעים הרבה על התרופות שהטבע נושא באמתחתו."

כך, כל יום, הרופא הזקן ואני צדנו את הצמח מרפא־הכול בין ההרים והעמקים של בלו רידג'. יחד התייגענו במעלה גבהים כה חלקלקים עם עלי הסתיו הנופלים שהיה עלינו לתפוס כל שתיל וענף בהישג יד כדי להציל את עצמנו מנפילה. חצינו בקושי דרך נקיקים וערוצי תהומות, עמוקים עד החזה עם דפנה ושרכים; עקבנו אחר גדות נחלי ההרים לאורך קילומטרים; פילסנו את דרכנו כמו אינדיאנים דרך שברי אורן – חקרנו צד כביש, צד גבעה, צד נהר וצד הר בחיפושנו אחר הצמח המופלא.

כפי שאמר הרופא הזקן, הוא היה חייב לגדול באופן נדיר וקשה לגילוי. אבל התמדנו בחיפושינו. יום אחר יום ירדנו לעומקם של העמקים, טיפסנו על הגבהים ופסענו בכבדות על המישורים בחיפוש אחר הצמח המופלא. ההר התרבה, נראה שהוא לעולם לא התעייף. פעמים רבות הגעתי הביתה עייף מדי מכדי לעשות כל דבר מלבד ליפול על המיטה ולישון עד הבוקר. התמדנו בכך למשך חודש.

ערב אחד לאחר מכן חזרתי מטיול בן שישה מייל עם הרופא הזקן. אמריליס ואני יצאנו להליכה קצרה מתחת לעצים ליד הדרך. הסתכלנו על ההרים הלובשים את גלימותיהם הארגמניות⁵⁵ לשם מנוחתם הלילית.

"אני שמחה שאתה שוב חש בטוב," היא אמרה. "כשהגעת לראשונה הפחדת אותי. חשבתי שאתה באמת חולה."

"שוב חש בטוב!" כמעט צווחתי. "האם את יודעת שיש לי רק סיכוי אחד לאלף לחיות?"

אמיריליס הסתכלה בי בהפתעה. "למה," אמרה, "אתה חזק כאחד מפרדי המחרשות, אתה ישן עשר או שתיים־עשרה שעות כל לילה ואתה אוכל לנו את כל האוכל⁵⁶. מה עוד אתה רוצה?"

"אני אומר לך," אמרתי, "שאם לא נמצא את הקסם – כלומר, את הצמח שאנחנו מחפשים – בזמן, שום דבר לא יוכל לעזור לי. הרופא אמר לי זאת."

"איזה רופא?"

"ד"ר טייטום⁵⁷ – הרופא הזקן שגר בחצי הדרך במעל הר האלון השחור⁵⁸. את מכירה אותו?"

"הכרתי אותו מאז שהייתי מסוגלת לדבר. ולשם אתה הולך כל יום – האם זה הוא שלוקח אותך להליכות הארוכות והטיפוסים האלה שהחזירו את בריאותך וכוחך? אלוהים יברך את הרופא הזקן."

בדיוק אז הרופא הזקן עצמו נסע באיטיות במורד הדרך בכרכרה הישנה והרעועה שלו. נפנפתי לו בידי וצעקתי שאהיה במקום ביום המחרת בזמן הרגיל. הוא עצר את סוסו וקרא לאמריליס לגשת אליו. הם דיברו למשך חמש דקות בזמן שהמתנתי. אחר כך הרופא הזקן נהג הלאה.

כשחזרנו הביתה אמריליס סחבה אנציקלופדיה וחיפשה בה מילה. "הרופא אמר," אמרה לי, "שאתה לא צריך להגיע יותר בתור מטופל, אבל הוא ישמח לקבל אותך בכל זמן כחבר. ואז הוא אמר לי לחפש את השם שלי באנציקלופדיה ולומר לך מה משמעותו. נראה שזה השם של מין צמחים פורחים וגם שם של נערה כפרית בכתביהם של תיאוקריטוס⁵⁹ ו־וריגיליוס⁶⁰. למה אתה חושב שהוא התכוון בזה?"

"אני יודע למה הוא התכוון," אמרתי. "אני יודע עכשיו."

מילה לאח שייתכן ונפל בקסמה של הגברת עצבניה חסרת המנוחה.

הנוסחה הייתה נכונה. על אף שהם מגששים לעתים, רופאי הערים המבוצרות הניחו את אצבעותיהם על התרופה המתאימה ביותר.
וכן לתרגיל אחד המיוחס לד"ר טייטום הטוב על הר האלון השחור – קח את הדרך לימינך בבית המפגש המתודיסטי בחורשת האורנים.
מנוחה מוחלטת והתעמלות!

מה מרפא יותר מאשר לשבת עם אמריליס בצֵל ועם חוש שישי לקרוא את האידיליה חסרת המילים של תיאוקטריס על ההרים הכחולים עם דגלי הזהב הצועדים באופן מסודר אל המעונות למשך הלילה?⁶¹