ערפל בסנטוני

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

ערפל בסנטוני¹

הרוקח מסתכל במבט חד בפנים החיוורים, המוסתרים למחצה בצווארון מעיל משוך מעלה.

"עדיף שלא אספק לך," אמר בספקנות. "מכרתי לך תריסר טבליות מורפיום לפני פחות משעה."

הלקוח מחייך בחולניות חיוורת. "האשמה היא ברחובותיכם העקומים. לא התכוונתי להגיע אליך פעמיים, אבל אני מניח שמעדתי. סלח לי."

הוא מושך את צווארנו גבוה יותר ויוצא החוצה באיטיות. הוא נעצר מתחת לפנס חשמלי בפינה ומלהטט באופן מרוכז עם שלוש או ארבע קופסאות קרטון קטנות. "שלושה ושישה," הוא מודיע לעצמו. "די והיותר." שכן ערפל אפור נסחף אל סנטוני אותו לילה, אימה עמומה שהושיטה יד לגרונם של כל אחד ואחת מאורחי העיר. נספר ששלוש מאות נכים² חָרַפו³ בעיר. הם הגיעו ממקומות רבים ומרוחקים⁴ שכן כאן, בינות לרחובות הנפרשים בצמצום לצד הנהר, בחרה האלה אוזון להשתהות⁵.

האטמוספרה הטהורה ביותר, אדוני, עלי אדמות! אתה עשוי להסיק מהנהר המתפתל דרך עירנו שאנו שטופי מלריה⁶, אבל לא, אדוני! ניסיונות חוזרים ונשנים שנעשו הן על ידי הממשלה והן על ידי מומחים מקומיים מוכיחים שהאוויר שלנו אינו מכיל שום דבר מזיק לבריאות – שום דבר מלבד אוזון, אדוני, אוזון טהור. מבחני נייר לקמוס⁷ נערכים לאורך כל מופע הנהר – אך אתה יכול לקרוא הכול על כך בתשקיפים; או שהסנטוניון⁸ ידקלם זאת עבורך, מילה במילה.

אנחנו עשויים להשיג את האקלים, אבל מזג האוויר נכפה עלינו⁹. לאור זאת לא ניתן להאשים את סנטוני בערפל האפור והקר הזה, שהגיע ונישק את שפתותיהם של שלוש המאות, ואז שיגר אותם לצלב¹⁰. אותו לילה הגבשושיות¹¹, שפגעיהן מרסנים את התקווה, הוכפלו. אצבעותיו המתפתלות של הערפל החיוור לא הפכו לפיכך לנטולות דם. רבים ממחזרי האוזון נכנעו לאויב באותו לילה, מפנים את פניהם אל הקיר באותה אדישות סתומה ומבודדת שכה החרידה את צופיהם. על הזרם האדום של פרצי הדם נסחפו כמה נשמות, מותירות מאחוריהן ערימות מעוררות רחמים¹², לבנות וצוננות כערפל עצמו. שניים או שלושה באו לצפות במשב האווירי הזה שעה שרוח רפאים של שמחות בלתי אפשריות נשלחה ללחוש להם על אודות השטות הניכרת של שאיפת נשימה אל הריאות רק כדי לנשוף אותה החוצה שוב, ואלה השתמשו בכל מה שעמד לרשותם כדי להקל על עצמם – אקדחים, גז או כלוריד¹³ עושה חסד.

רוכש המורפיום תועה בערפל ולבסוף מוצא עצמו לפני גשר ברזל קטן, אחד מתוך עשרים¹⁴ או יותר בלב העיר, תחתיו זורם הנהר העקלקל הקטן. הוא נשען על המעקה ומתנשם בכבדות שכן כאן הערפל התרכז, אורב כמו חמסן¹⁵ כדי לחנוק למוות אחד משלוש המאות שהתגנב בדרך זו. אנשי גשר הברזל מרשרשים למאמץ שיעולו, רשרוש שחפתי לועג, כמו אומרים לו: "קליקטי־קלק!¹⁶ רק מעט קור חלוד, אדוני – אבל לא מהנהר שלנו. נייר לקמוס לכל אורך גדות הנהר ושום דבר מלבד אוזון. קליקט־י־קלק!"

איש הממפיס¹⁷ מתאושש לבסוף במידה מספקת דיו כדי להיות מודע לנוכחותו של איש נוסף במעיל במרחק עשר רגל ממנו, הנשען על המעקה ומתאושש בדיוק מהתקף פתאומי. ישנו בונה חופשי¹⁸ אחד בקרב שלוש המאות שמתאבד¹⁹ עם רשמיות והיכרויות. השיעול הוא כרטיס הביקור שלך; שטף דם הוא מכתב אשראי²⁰. איש הממפיס, בהיותו קרוב יותר להתאוששות, מדבר ראשון.

"גודול²¹. ממפיס – שחפת רֵאָתִית²² – מנחש שלבים אחרונים." שלוש המאות מקמצים במילים. מילים הן נשימה והן נדרשים לנשום כדי לכתוב המחאות לרופאים.

"הרד²³," התנשם האחר בכבדות. "הרד; מטולדר. טולדר, אי־אוה²⁴. דַּלֶּקֶת סִמְפּוֹנוֹת בדרכי הנשימה²⁵. השם דניס²⁶, גם… רופאים אומרים. אומרים שאחיה ארבעה שבועות אם אני… אשמור על עצמי. יש לך כבר את מסמכי השחרור²⁷ שלך?"

"הרופא שלי," אומר גודול ממפיס, מעט בהתפארות, "נותן לי שלושה חודשים."

"הו," מעיר האיש מטולדו, ממלא רווחים גדולים בשיחתו בעזרת אנפופים, "לעזאזל ההבדל. מה הם חודשים! מצפה ל… לצמצם את שלי לשבוע… ולמות בגלל… רכב עם ארבעה גלגלים, לא שיעול²⁸. כשישלחו אותי לים הרבה מסבאות ייאנחו הרבה אנחות. מימנתי 'תן די בחופשיות מאז שפגעתי ב… הליכה הנוכחית שלי. תגיד, גודול מממפיס – אם הרופא שלך הניח את היתדות שלך כל־כך קרוב… למה שלא… תעלה על הילולת שתייה גדולה ותלך… לשטן מהר ובקלות… כמו שאני עושה?"

"הילולת שתייה," אומר גודול, כמי שמשתעשע ברעיון חדש, "מעולם לא עשיתי דבר כזה. חשבתי על דרך אחרת, אבל…"

"בוא," מזמין זה מאוהיו, "ותשתה כמה משקאות. אני נמצא בזה… כבר יומיים, אבל החומר השט… ני לא נושך כמו שהוא עשה פעם. גודול מממפיס, מה הנשימה שלך?²⁹"

"עשרים וארבע."

"טמפרטורה… יומית?"

"מאה וארבע."

"אתה יכול לעשות את זה ביומיים. זה ייקח לי… שבוע. תמלא את המכל, גודול ידידי… תהנה את כל ההנאה שאתה יכול; אחר כך… לך באמצע הקטע ותחסוךךך בעיות והוצאות. אני אפסססס אם זה לא מוצא בריא… לפאות הלחיים שלך! ערפל של ימת אירי³⁰ ילך לאיבוד כאן בשתי דקות."

"אמרת משהו על משקה," אומר גודול.

כמה דקות מאוחר יותר הם הסתדרו במסבאה נוצצת, ונתלו על המשענת. המוזג, נועז, כבד, מטופח היטב, מוציא את משקאותיהם, תופס מיד שהוא משרת שניים מתוך שלוש המאות. הוא מבחין שאחד הוא גבר בגיל העמידה, לבוש בקפידה, עם פנים שקועים ומחורצי קמטים; האחר אינו אלא ילד שהינו בעיקר עיניים ומעיל. מסווה היטב את השעמום שנולד מהישנויות רבות, מגיש המשקאות מתחיל לזמר את האגדה התַבְרוּאָתִית³¹ של סנטוני. "לילה לח למדי, אדונים, לעירנו. מעט ערפל מהנהר שלנו, אבל שום דבר כואב. מבחנים חוזרים."

"לעזאזל עם ניירות הלקמוס שלך," מתנשף טולדו, "… ללא… כוונה לפגוע באופן אישי."

"התעמתו אתנו על'ם בעבר. תנו ל'ם להפוך לאדומים, לבנים וכחולים³². מה שאנחנו רוצים זה מבחן חוזר של ה… ויסקי הזה. עוד סיבוב. אני שילמתי על הסיבוב הקודם, גודול מממפיס."

הבקבוק מתנדנד מאחד לשני, ממשיך לעשות כן ואינו מורחק מעל הדלפק. המוזג רואה שני נכים כחושים נפטרים מכמות גדולה דיה של קנטקי היפה³³ כדי להפיל תריסר בוקרים, מבלי להפגין כל רגש, שומרים על עניין עצוב ומהורהר בהיטלטלות הבקבוק. לכן הוא עובר להפגין דאגה בנוגע לתוצאות.

"לא עניינו של דודך מארק האנה³⁴," משיב טולדו, "אם נשתכר. אנחנו… חוסנו עם ויסקי… ו… שמן של כבד בקלה³⁵. מה שישלח אותך לתחנת המשטרה… רק מצמיא אותנו. תוצצציא עוד בקבוק."

זו עבודה איטית, לנסות לפגוש את המוות בנתיב זה. חייבת להימצא דרך מהירה יותר. הם עוזבים את המסבאה וצוללים שוב אל האובך. המדרכות הן אך מסגרות בבסיס הבתים; הרחוב נקיק קר, הערפל ממלא אותו כמו שפך נהר. לא רחוק משם נמצא הרובע המקסיקני. צליל גיטרה נשמע, כמו נמתח על חוטים לאורך האוויר הכבד, וקולה המייאש של איזו סניוריטה שר:

"En las tardes sombrillos del invierro En el prado a Marar me reclino Y maldigo mi fausto destino–Una vida la mas infeliz."

הם אינם מבינים את המילים – לא טולדו ולא ממפיס, אך מילים הן הדבר הכי פחות חשוב בחיים. המוזיקה קורעת את לב המחפשים אחר תרופה נגד צערם, מסיתה את טולדו להעיר:

"הילדים האלה שלי… אני תוהה… בחיי, אדון גודול מממפיס, שתינו מעט מדי מהויסקי הזה! שום מוזיקה איטית בשלי, אם לא אכפת לך. זה גורם לך לא לזכור שאתה צריך לשכוח."

הרד מטולדו, מוציא כאן את שעונו, ואומר: "אני ממזר בן בליעל! יש לי התחייבות לסיבוב רכיבה במעיינות סן פדרו באחת־עשרה³⁶. שכח מזה. בחור מניווו יורק, ואני, והאחיות קסטילו³⁷ בגן ריינגלדר³⁸. הבחור הזה מניווו יורק הוא כלב בר־מזל… יש לו ריאה שלמה… טוב עדיין לשנה. המון כסף, גם. הוא משלם עבור הכול. אני לא יכול להרשות… להחמיץ את ההילולה³⁹. מצטער שאתה לא מצטרף. להתראות, גודול מממפיס."

הוא מקיף את הפינה ומדשדש הלאה, משליך כה בקלות את קשרי ההיכרות כפי שעושה הגוסס; תקופת ההתמוססות היא שעתו הגדולה של אדם לנהוג באנוכיות. אבל הוא חוזר וקורא דרך הערפל לאדם השני: "אני אומר, גודול מממפיס! אם תגיע לשם לפני, תגיד ל'ם שהרד גם מגי'. הרד, מטולדר, אי־אוה."⁴⁰

וכך המפתה של גודול זנח אותו. אותו צעיר, לא מתלונן ולא אכפתי, משתעל לפרק זמן ומתאושש, נודד אנה ואנה במורד רחוב שאת שמו אינו מכיר ואינו טורח ללמוד. בנקודה מסוימת הוא מזהה דלתות מסתובבות ושומע, מסתנן מבעדן, רעש של רוח וכלי מיתר. שני גברים נכנסו מהרחוב בשעה שהגיע, והוא עוקב אחריהם פנימה. ישנו סוג תא כניסה, משופע בדקלים וקקטוסים והרדופים. אנשים ישבו בסמוך לשולחנות קטנים בעלי חיפוי שיש בעוד דיילות בנעלים רכות מביאות את הבירה. הכול שגרתי, שלו, עגמומי, אפור – על פי השיטה הגרמנית להנאה. לימינו ניצב בסיס גרם המדרגות. גבר העומד שם מושיט את ידו. גודול מושיט את שלו, מלאה בכסף, הגבר בוחר מתוכו מטבע. גודול מטפס במעלה המדרגות ורואה שני יציעים המתפרשים לאורך צדדיו של אולם קונצרטים, שכעת הוא מבין כי הינו שוכן מתחת ומעבר לחדר הכניסה דרכו נכנס לראשונה. יציעים אלה מחולקים לקופסאות או תאים המעניקים, בעזרת וילונות תחרה תלויים, פרטיות מסוימת למשתכניהם.

בעודו חולף ברגל חסרת מטרה במורד המעבר סמוך לאותם תאים שובבים וחשאיים, הוא נבחן למחצה באחד מהם על ידי אשה צעירה המצויה לבדה, ישובה בהבעה מהורהרת. אשה צעירה זו הופכת מודעת להתקרבותו. חיוך ממנה מביא אותו לקפוא על מקומו והזמנתה הנלווית מושכת אותו, על אף היסוסו, אל הכיסא הנוסף בקופסה, שולחן קטן ביניהם.

גודול רק בן תשעה־עשר. ישנם מי, שכאשר האל האיום שחפת מבקש להרוס, הוא הופך אותם תחילה ליפיפיים; והנער היה אחד מהם. פניו היו שעווה ויופי נוראי נולד מהלהבה המסוכנת שבלחייו. מעיניו קרן נוף לא־ארצי שנוצר מוודאות אובדנו. משום שנאסר על גבר לנחש במדויק כל דבר הנוגע לגורלו, יהיה זה בלתי נמנע כי הוא יתמלא רעד למגע הקל ביותר של הרמת הרעלה.

האשה הצעירה לבושה היטב ומציגה יופי של נשיות מופגנת ורכות עדינה; יפיפייה בת דמותה של חוה, שבקושי רב נראית מיועדת לדהות ולהיעלם.

הצעדים באמצעותם העפילו השניים אל מישור מסוים של הבנה טובה הינם חסרי משמעות; קצרים וספורים, כיאה למאורע.

לחצן כנגד קיר החלוקה מופרע לעתים קרובים ומלצר בא והולך לפי אות.

יופי מהורהר אינו דומה ליין; שתי צמות עבותות של שיערה הזהוב השתלשלו כמעט עד לרצפה; היא צאצאית ישירה של לורליי⁴¹. כך המלצר מביא את השֵׁכָר; תוסס, קרחי, זהוב־ירקרק. התזמורת על הבמה מנגנת הו, ריצ'ל⁴². הכוכבים הצעירים החליפו כמות נכבדה של מידע. היא קוראת לו "ולטר" והוא קורא לה "העלמה רוזה".

לשונו של גודול משוחררת והוא סיפר לה הכול על אודות עצמו, על אודות ביתו בטנסי, אחוזת העמודים מתחת לעצי האלון, האורוות, הציד; חבריו; עד לרמת התרנגולות ושיחי הקופסה⁴³ המגבילים את ההליכות. על הגעתו דרומה בגין מזג האוויר, מקווה להימלט מהיריב התורשתי של משפחתו. הכול על אודות שלושת חודשיו בחווה; ציד הצבאים, הנחשים והצהלות במחנות הפרות. אז על הופעתו בסנטוני, שבה למד בעקיפין, ממומחה גדול, שלוח השנה של חייו מכיל קרוב לוודאי שני דפים בלבד. ואז על הלילה החונק, הלבן כמוות הזה, שהגיח וחנק את עוז רוחו ושילח אותו לחפש נמל בקרב נחשוליו המדכאים.

"מכתבי השבועי מהבית לא הגיע," אמר לה, "והייתי עצוב למדי. ידעתי שהייתי צריך ללכת לפני זמן רב ועייפתי מלהמתין. יצאתי וקניתי מורפיום בכל בית מרקחת שבו היו מוכנים למכור לי כמה טבליות. השגתי שלושים ושישה רביעיות המנה, והתכוונתי לחזור לחדרי ולקחת אותם, אבל פגשתי טיפוס מוזר על גשר, שהציע רעיון חדש."

גודול השליך על השולחן קופסת קרטון קטנה. "שמתי את כולם 'חד כאן."

העלמה רוזה, בהיותה אשה, חייבת להרים את המכסה ולהעניק רעד קל נוכח האבקה התמימה למראה. "דברים מחרידים! אבל החלקיקים הקטנים, הלבנים האלה… הם לעולם לא יוכלו להרוג מישהו!"

אכן, הם יוכלו. ולטר ידע טוב יותר. תשעה גרם של מורפיום! מה, חצי הכמות תוכל.

העלמה רוזה דורשת לדעת על האדון הרד, מטולדו, ומסופר לה. היא צוחקת כמו ילד מאושר. "איזה טיפוס מצחיק! אבל ספר לי עוד על ביתך ואחיותייך, ולטר. אני יודעת מספיק על טקסס וטרנטולות ובוקרים."

הנושא יקר, רק עכשיו, למצב רוחו, והוא פורש בפניה את הפרטים הפשוטים על בית אמיתי; הקשרים הקטנים והבעות החיבה שימלאו את הלב הגולה. על אחיותיו, שאחת, אליס, מילאה אותו בנושא שהוא אוהב לדוש בו.

"היא כמוך, העלמה רוזה," הוא אומר. "אולי לא בדיוק כל־כך יפה, אבל בדיוק כזו נחמדה, וטובה ו…"

"מספיק! ולטר," אומרת העלמה רוזה בחדות, "עכשיו דבר על משהו אחר."

אבל צל נופל על הקיר בחוץ, מקדים גבר גדול בעל הילוך רך, לבוש היטב, העוצר שנייה לפני הווילון ואז חולף הלאה. כעת מגיע המלצר עם מסר: "האדון רולפה⁴⁴ אומר…"

"תגיד לרולפה שאני עסוקה."

"איני יודע מדוע זה כך," אומר גודול מממפיס, "אבל אני לא מרגיש רע כפי שהרגשתי. שעה קודם לכן רציתי למות, אבל מאז שפגשתי אותך, העלמה רוזה, אני רוצה מאוד לחיות."

האשה הצעירה מסתובבת סביב השולחן, מניחה זרוע מאחורי צווארו ומנשקת אותו על הלחי.

"אתה חייב, נער יקר," היא אומרת. "אני יודעת מה היה העניין. זה היה מזג האוויר הערפילי האומלל שהנמיך את רוחך ואת רוחי גם… מעט. אבל הבט, עכשיו."

בעזרת קפיץ קטן היא משכה חזרה את הווילונות. חלון נמצא בקיר הנגדי, והבט! הערפל התבהר ונעלם. הירח הסובלני יצא שוב, מטייל בשמים לא אנכיים⁴⁵. גג ומעקה וצריח מזוגגים בעדינות בגוון פנינה. פעמיים, שלוש פעמים מחזיר הנהר בנצנוץ, בין הבתים, את אור כיפת הרקיע. יום חזק יעלה, מתוק ומשגשג.

"מדבר על מוות כשהעולם כה יפה!" אומרת העלמה רוזה, משעינה את ידה על כתפו. "עשה משהו לרצות אותי, ולטר. לך הביתה למנוחתך ותאמר: 'אני מתכוון להבריא' ועשה זאת."

"אם את מבקשת זאת," אומר הנער בחיוך, "אעשה."

המלצר מביא כוסות מלאות. האם הם צלצלו? לא; אך טוב שכך. הוא רשאי להשאיר אותן. כוס פרידה. העלמה רוזה אומרת: "לבריאותך הטובה יותר, ולטר." הוא אומר: "לפגישתנו הבאה."

עיניו לא בוהות עוד אל הרִיק, אלא מביטות בניגודו של המוות. הערב הונחה רגלו בארץ לא־ידועה. הוא צייתן, מוכן ללכת.

"לילה טוב," היא אומרת.

"מעולם לא נישקתי בחורה קודם," הוא מודה, "מלבד אחיותיי."

"לא נישקת הפעם," היא צוחקת. "אני נישקתי אותך… לילה טוב."

"מתי אראה אותך שוב," הוא מתעקש.

"הבטחת לי ללכת הביתה," היא מזעיפה, "ולהבריא. אולי ניפגש שוב בקרוב. לילה טוב."

הוא מהסס, כובעו בידו. היא מחייכת חיוך רחב ומנשקת אותו פעם נוספת על מצחו. היא צופה בו מרחיק במורד המעבר ואז מתיישבת שוב ליד השולחן.

הצל נופל על הקיר פעם נוספת. הפעם הגבר הגדול בעל ההילוך הרך נפרד מהווילונות ומביט פנימה. עיניה של העלמה רוזה פוגשות את שלו ולמשך שבריר שנייה הם נותרים כך, דוממים, לוחמים קרב עם אותו מלך הנשק⁴⁶. כעת הגבר הגדול שומט את הווילון וממשיך הלאה.

התזמורת מפסיקה לפתע לנגן וקול חשוב נשמע מדבר באחת הקופסאות במורד המעבר. אין ספק שכמה תושבים מארחים שם כמה מהמבקרים בעריהם, והעלמה רוזה נשענת חזרה בכיסאה ומחייכת למשמע כמה מהמילים שהיא תופסת:

"האטמוספירה הטהורה ביותר… בעולם… נייר לקמוס כל הזמן… שום דבר מזיק… עירנו… שום דבר מלבד אוזון טהור."

המלצר חוזר בשביל המגש והכוסות. כשהוא נכנס, הבחורה מרסקת קופסת קרטון קטנה וריקה בידה ומשליכה אותה לפינה. היא בוחשת משהו בכוסה עם סיכת כובעה.

"מה, העלמה רוזה," אומר המלצר בנימת הקרבה המנומסת שהוא משתמש בה – "מוסיפה מלח לבירה שלך בשעה מוקדמת זו של הלילה!"