מזל טוב: בפעם הראשונה קראתי ספר שגרם לי להרגיש זקנה.
אבל לגמרי זקנה.
(להוציא את העובדה הזו, הכול היה ממש יוצא מן הכלל. לא שהעובדה הזו הפריעה לי במיוחד, אבל עוד נגיע לזה).
הכול התחיל בגלל שבוע הספר, שעשה לי חשק לקרוא דווקא ספר על ספרים. נזכרתי שביום ההולדת שלי, לפני שנתיים, חברה שלי קנתה לי במתנה את חנות הספרים ללא הפסקה של מר פֶנוּמְבְּרָה של רובין סלואן.
כן, צופית – אני מודעת לכך שבמחי משפט אחד חשפתי שני חידושים מ-ר-ע-י-ש-י-ם שהם בחזקת גילוי חושפני שאין שני לו. הראשון, שיש לי גם ספרים משלי והשני, שיש לי חברות שאפילו קונות לי מתנות ליום ההולדת, לא רק נזכרות לאחל לי מזל טוב כשאני מתקשרת לברך אותן ביום ההולדת שלהן.
ידעתי בהחלטה עמומה ונבואית משהו, שזו תהיה קריאה במסגרת של עשרים וארבע שעות, כי חנות הספרים ללא הפסקה של מר פֶנוּמְבְּרָה הוא מסוג הספרים האלה, שאת לוקחת ליד ומסיימת כשאת מסיימת עם הספר.
וטוב שכך, כי למרות מה שכתוב בעמוד האחרון, אני לא חושבת שאפסיק לחשוב עליו, לפחות לא מהר כל כך כפי שרובין סלואן ציפה.
מדובר בסיפור פשוט בעצם: ספרים שהם הרבה יותר מספרים מגלים שבסופו של דבר ספרים הם רק אמצעי לדבר האמיתי – קשר אנושי.
טוב, זה לא ממש הסיפור ולא ממש הניסוח המדויק של סיכום המספר, אבל זה המסר שאני קיבלתי, לצד עוד כמה רעיונות מעניינים.
וכדי להצדיק את עצמי – לא שאני חושבת שאת מפקפקת אבל בכל זאת, אני אדם רציני – אפרט ואנסה כמה שיותר שלא לקלקל את העלילה.
למרות שאין מצב שאני אצליח לקלקל אותה יותר מדי.
בעיקר בגלל שאני לא מבינה (כמעט) שום דבר שהתרחש בה.
בחנותו של מר פֶנוּמְבְּרָה, המוכרת ספרים ישנים הנראים כחדשים, מסתתרים גם ספרים מסוג אחר: ספרי קוד, המנסים לפצח חידה שתשובתה היא המפתח לחיי נצח. החידה נכתבה לפני מאות בשנים, חמש מאות ליתר דיוק. אנשי האגודה (הכת) הסודית שנכנסו לסוד העניינים כדי לפצח את הסוד (שמת לב איזה יופי של משחק מילים?) נחלו כישלון צורב או לפחות לא התקדמו באופן משמעותי במיוחד. הם אולי נהנו במהלך עבודתם החשובה, אך פתרון – אין.
ואז הגיע גיבור סיפורנו, קליי ג'אנון, והכניס את העולם המודרני לתוך העולם העתיק. במילים אחרות, הוא העלה הכול למחשב.
המחשב הצליח לפצח את הקוד ומאוחר יותר קאט, בת הזוג של קליי, גאון תוכנה וחומרה עם חזות מצודדת, זו שעובדת ב"גוגל", חיה ב"גוגל" (ושגם מצאה את גיבור סיפורנו באמצעות שובר הנחה שפרסם ב – כמה לא מפתיע – "גוגל") מצליחה לפענח עוד כמה רמזים המקדמים את הסיפור אל… שום מקום בעצם. שכן, בסופו של דבר, המפתח האמיתי הוא רק קליי לבדו, לא המחשבים האדירים והניסיונות המפרכים שהושקעו בהם, על ידי צוות "גוגל" והעולם כולו.
נכון שעכשיו הרסתי בעצם 90% מהספר, אבל זה בסדר, כי אלו 90% שאין לי דרך אחרת אלא להרוס, שהרי אין לי שום מושג מה הם אומרים באמת.
לראשונה במגרש הספרים הביתי שלי, הרגשתי ש"הצעירים" האלה ואני פשוט לא דוברים את אותה השפה. בהתחלה עוד ניסיתי, אבל אחר כך זנחתי כל מאמץ. זה לא הרגיש מביך או מאיים או מעצבן, זה פשוט היה… הא?! כזה. כל מיני קיצורים וקידודים ופצחנים וראשי תיבות ומחשבות טכנולוגיות על מציאות שכנראה מאפשרת את המציאות שלנו כיום, אבל נשמעות לי בדיוק כמו שעברית נשמעת לרובין סלואן, או לקליי ג'אנון – שפה זרה לחלוטין. כמו שהוא אמר: עבורי זה לא אומר כלום, אבל עבור מי שמבין בזה – זה עולם ומלואו.
וכאן נכנס העימות הנצחי בין העולם הישן לחדש, בין ממסרים טכנולוגיים לשיחה בין בני אדם, בין כריכה ודפים לספר אלקטרוני עם מגע של בד.
העימות הזה מעניין במיוחד, משום שרובין סלואן הוא לחלוטין בצד הטכנולוגי, מה שאומר שהוא לעולם לא יוכל להציגו באור שלילי או נחות או מאיים. על פי רוב, העימות הנצחי הזה מנוהל על ידי אנשי העולם "השמרני" יותר. אלה שקוראים ספרים אמיתיים, שיודעים לתפעל עיתון – שלא כמו קאט למשל, ולנהל שיחה אנושית עם בני אדם אחרים.
כשקאט מתארת בעיניים נוצצות מפגש של סיעור מוחות פורה ב"גוגל" (אלא איפה?), שואל אותה קליי אם הנוכחים תיקשרו בכלל זה עם זה באולם הישיבות. קאט משיבה בטבעיות שלא – כולם נעצו עיניים במסכי המחשב שלפניהם וניהלו שיחות בשיחוח האלקטרוני. קליי אמנם התבדח אבל כל אדם אחר, כזה שלא נמנה על זן האנשים המשתזפים מהאור הבוקע מצג הנייד או הטלפון החכם, היה חושב שזה אסון חברתי. זה באמת אסון, הבידוד הממוחשב הזה. ד"ר תמיר ליאון טוען שתרבות המסכים הזו היא רעה חולה, שהופכת את האנשים למוגבלים מבחינה חברתית: הם אינם מסוגלים אפילו לנהל שיחה פשוטה, להסתכל האחד לשני בעיניים, לתקשר באופן שפעם היה טבעי לחלוטין.
אולם רובין סלואן הוא לא ד"ר תמיר ליאון ולכן הוא יכול להסתכל בסלחנות משועשעת על דמות מתוכנתת לחלוטין כמו קאט (מעניין אגב, שהוא לא מכנה אותה אנדרואידית, כמו השותפה היפיפייה לדירה של קליי, אשלי. היא מצטיירת כהרבה יותר "רובוטית" ממנה. מישהי שלא מסוגלת להתקיים במציאות אנושית, נטולת ממשקים, יישומים או מיזמים ממוחשבים שאפשר לקדם).
משום שקאט היא הדוגמה הקיצונית ביותר, היא גם הסממן המובהק של ייצוג הטכנולוגיה בעולמנו: אישה שכלתנית מאוד, חכמה מאוד – כל כך חכמה עד שהיא מחליטה שלא לבזבז זמן על בחירת הבגדים שהיא צריכה ללבוש (או לא ללבוש) ופשוט עוטה על עצמה את אותה חולצה כל הזמן (כלומר, אותו דגם בצבע אחד בכמויות אינסופיות). אני מודה שהייתי מעריכה את זה יותר לו היא הייתה רופאה או מדענית טילים – מישהי שממש צריכה שלא לבזבז את זמן המחשבה החשוב שלה על דברים טפלים כמו תלבושת שלא מכאיבה בעיניים, אבל בתור עובדת "גוגל"?!
נכון, אני מפשטת את זה ולכן דברי עשויים להישמע כזלזול או חוסר הערכה משווע ולכן אסביר שאין בכוונתי לזלזל בעבודתה החשובה ב"גוגל" או בעולם שמאפשר חיפושים מהירים לשאלות בוערות. עם זאת, העובדה שאין בכוונתי לזלזל בעבודתה החשובה עדיין אינה אומרת שאני מחשיבה את עבודתה באופן מיוחד או טוב יותר מאחרים.
לקאט יש שאיפה ההולמת להפליא את שאיפותיהם של אנשי האגודה הסודית של הספרים המסתוריים: לחיות לנצח.
היא מרגישה שיש עולם שלם בחוץ, מלא במידע אינסופי ובאפשרויות שהיא אפילו לא מסוגלת להעלות על הדעת. העתיד המופרע ביותר שהיא מסוגלת לדמיין הוא עתיד שנגזר מההווה שהיא מכירה עכשיו. אבל מה יקרה אחר כך? בעוד אלף שנים מהיום? הסקרנות ממלאת אותה, השאיפה לגלות לא מאפשרת לה לוותר. היא לא רוצה שלא להמשיך להיות חלק מכל זה. היא חייבת להמשיך להיות חלק מכל זה. במובן מסוים, היא רוצה להיות המחשב שהיא מפתחת – להכיל הכול, לראות הכול, להיחשף לכול מבלי להתנתק אי פעם מזרם החשמל.
אבל זו בדיוק הבעיה.
מבחינה רגשית, קאט היא דמות מאוד – מאוד מצומצמת. היא אישה שלא ביקרה במקומות רבים ולא פגשה אנשים רבים. כל מי שהיא מכירה עובד למעשה ב"גוגל". כמובן שאין הכוונה שאנשים שלא היו במקומות רבים ושלא פגשו אנשים רבים הם בהכרח אנשים מצומצמים, ולכן גם העובדה שקאט נמצאת תמיד בחברת אנשים שחושבים בדיוק כמוה לא הופכת אותה למצומצמת. זו היא שהופכת את עצמה לכזו וכולאת את עצמה בתוך עולם שהיא חושבת שהוא הכול, אבל בסופו של דבר מגלה שהוא לא כלום.
כי מה זה מחשב בעצם? כלי. כלי מדהים וחשוב, מכל הבחינות. הוא יכול לתרום לרפואה ולמדע ולטכנולוגיה. הוא יכול להקל ולקצר. הוא יכול לתת מענה אפילו לצרכים אישיים ונפשיים. נכון, פיתוח מיומנויות חברתיות הוא עניין המצריך מאמץ שדווקא מחשב עשוי לבטל, אך לאחרונה דווקא קראתי על מחקר שערכו פרופ' יצחק גילת, ראש תחום אינטרנט בער"ן ומרצה לפסיכולוגיה במכללת לוינסקי לחינוך וד"ר שרה רוזנאו, יועצת חינוכית ומרצה במכללת בית ברל, שגילה כי בני נוער רבים במצוקה רגשית מעדיפים דווקא לקבל סיוע ברשת, הודות לאנונימיות שבה, לעובדה שהיא חוצה גבולות של זמן ומקום ולערוץ התקשורת המניע אותה (הכתיבה).
אז המחשב הוא כלי והיכולות שהוא מציע הן אינסופיות, בתנאי שעושים איתו משהו שנדרש לעולם.
מחשב יכול להפוך את הרפואה למתקדמת יותר, כשיש מישהו שלוקח את התפקיד שלו ברצינות ומיטב ליישם את הכלים והתובנות שהטכנולוגיה המתוחכמת סיפקה לו (כבר שמעתי על שני מקרים שבהם "הגדלת" הראש של איש מקצוע גילתה דברים שאף מחשב לא הצביע עליהם).
הוא יכול להפוך את ההשכלה לרחבה ביותר בתנאי שמי שמעביר את המידע לא מחפש רק לעשות "גזור – הדבק" מויקיפדיה.
הוא יכול להפוך את התקשורת למעמיקה יותר, בתנאי שהתקשורת הייתה כבר קיימת מלכתחילה .
משהו צריך להיות שם קודם ומשהו צריך להיות שם אחר כך.
המחשב, הרשת, החיבור הם לא במקום. הם בצד.
אנשים משתמשים בטכנולוגיה כדי שתעזור להם לנהל את חייהם בנוחות, כדי שתקל ותחסוך עשייה טרחנית ומיותרת, כמו להתלבש למשל. אבל בעצם – למה לא להתלבש? להתלבש זה כיף. לא ברמה של לבזבז על זה שבע שעות הכנה כל יום, אבל כן. לפעמים זה בהחלט נחמד מאוד.
הנוחות הופכת לשעבוד כשסדרי העדיפויות מתערבבים ובעיקר כשהמטרה האמיתית מִטשטשת. בשביל מה צריך זמן פנוי אם אין משהו משמעותי לעשות בו? בשביל מה לחפש את המסך כשכל מה שרוצים לעשות הוא רק להשתעמם מולו?
לקאט יש מחשבות יפות מאוד על דברים יפים שאפשר לעשות במסגרת העבודה החשובה שלה, אבל בסופו של דבר כל מה שהיא עושה מסתכם בעוד פיתוח לעוד משחק מחשב.
באמת? זה מה שהיה חסר לאנושות? עוד משחק מחשב אחד?
המחשבים העצומים של העולם כולו לא מצליחים לפתור את החידה העתיקה בת חמש מאות השנים שמישהו חכם מאוד הטמין פעם באותיות דפוס.
אדם אחד כן הצליח לפתור אותה. הוא היה סופר.
אדם שני הצליח לפתור אותה אחריו ובעזרתו. הוא היה קורא.
מילים הן קוד. כמו קוד של מחשב. כמות מסוימת של סימנים שבצורה מסוימת יוצרות משמעות מסוימת. אבל המשמעות הזו צריכה קודם להיווצר אצל מישהו אחד כדי שתוכל להיקלט אצל מישהו אחר.
לקוד של מחשב יש קליטה בינארית. זה כן או לא. שחור או לבן.
אבל אנשים הם לא מחשבים.
לכן כל המחשבה הזו על מכונות שיצליחו לפתח בינה מלאכותית היא מחשבה שלפעמים נראית לי מאיימת ולפעמים נראית מופרכת עד כדי גיחוך. איך אפשר להסביר למשהו מה זה כאב או עונג או רגש כשאין לו יכולת לחוות אותם? איך אפשר להסביר למשהו את החדווה שבגילוי כשהוא לא מתאמץ להגיע אליו?
עם כל ההתקדמות הטכנולוגית וההערצה המסוחררת שלנו מהישגים שפעם לא יכולנו אפילו לחלום עליהם, להיות בן אדם נראה קצת משעמם. קצת פחות מורכב.
אבל הטכנולוגיה יכולה להגיע תמיד רק עד גבול מסוים.
אנשים יכולים להגיע עד אינסוף.
וזה משהו שדווקא הספר הזה, ספר מאוד טכנולוגי שמאוד מאמין בטכנולוגיה, יכול היה להגיד.
הנה, אנחנו מתקשרות עכשיו בממשקים דיגיטליים לחלוטין.
וכשחיפשתי מידע על אודות רובין סלואן השתמשתי במנוע חיפוש (זה הוא דרך אגב – http://www.robinsloan.com/penumbra/ שלו לא יהיה אתר? הגזמת!).
אבל מה שאני עושה עם המידע הזה הוא אנושי לגמרי. וחווית הקריאה שהייתה לי היא אנושית לגמרי. ואפילו הגיבורים הספרותיים של רובין סלואן בוחרים (לפעמים) לעשות דברים אנושיים לגמרי. כמו השותף שלו לדירה, מאט, שהוא סוג של אמן יוצר לפַּעֲלוּלים מיוחדים, הסולד מפַּעֲלוּלים ממוחשבים שעושים תמיד את אותו הדבר בעוד שהוא לומד כל יום משהו חדש ויוצר עולמות חדשים מעולמות ישנים בדיוק מופתי וביופי מרהיב עין.
קאט רוצה לחיות לנצח משום שהיא אינה מבינה מה זה לחיות באמת. מבחינתה, הגוף האנושי הוא סוג של מגבלה. על אף שהוא מתפקד היטב ומתוחזק בהקפדה על ידי מאכלי – על עתירי אנרגיה, אין לה צורך לחלוק את חייה עם אדם נוסף ואולי אין לה את היכולת האנושית לעשות זאת. היא מכורה לעבודתה כמו כל אדם המכור לעבודתו, מבודדת בעולם משלה, אבל זה אפילו חמור מכך. אילו מישהו קרוב לה היה מת, סביר מאוד להניח שהיא לא הייתה שמה לב וגם אם כן, לא היה לה ממש אכפת. היא פשוט הייתה חושבת שזו הוכחה נוספת למה לא צריך למות. חבל על כל הדברים שאותו אדם היה מפספס – מבחינה טכנולוגית כמובן.
קאט היא אכן דמות חכמה ויפה ומלאת התלהבות, אך בסופו של יום היא אינה מבינה את הצורך האמיתי בלחיות. אולי זה יעבור לה עם הזמן (כפי שהסוף מעט מרמז), אבל במהלך הסיפור היא מציירת תמונה די עגומה של מציאות עגומה לא פחות.
הדבר המצחיק ביותר בחנות הספרים ללא הפסקה של מר פֶנוּמְבְּרָה הוא שאין לו שום אזכור לספרים.
נכון, הוא "זורק שמות" מדי פעם בפעם ומתמקד בעיקר בספר המד"ב – הבדיוני לחלוטין – שעיצב את חייו של קליי ואת מערכת היחסים שלו עם חברו הטוב ביותר (ובסופו של דבר עזר לפתור את החידה הגדולה), אבל זה לא ספר על ספרים. במובן מסוים הוא מזדהה מאוד עם מה שקאט – המייצגת את האנשים ב"גוגל" – מנסה לעשות: לבנות עולם שיש בו ידע בלתי מוגבל עבור כל אחד. "אותי זה לא מעניין, אבל יש מצב שזה יעניין מישהו אחר ולכן זה צריך להיות ברשת".
ספרים הם לא דבר כזה.
וייאמר לזכותו של רובין סלואן, שהוא יודע זאת.
לכן בסיומו של הספר הוא יוצר עולם שבו אנשים יוצאים מתוך הקופסאות הממוחשבות ובוראים מציאות שהיא מעבר לפיקסלים: עולם שמקדש את העולם, וא את מה שמחשבים יכולים לעשות.
בתזמון מושלם (באמת ממש עכשיו – לא ייאמן) קיבלתי את הסרטון הבא:
(רציתי לסיים עם Who wants to live forever של Queen אבל נראה לי שזה מתאים הרבה יותר…)
אני חושבת שאנשים שחיים חיים מלאים באמת יבינו את נחיצות הסרטון הזה.
יש חשיבות למחשבים.
להיפטר מהם אי אפשר ובעצם – בכלל לא כדאי.
אבל צריך לזכור מה הסדר הנכון.
מי חשוב יותר.
ובעיקר – למה.
שבוע טוב!
גתית
