אטימות חברתית – תוצאה של כישלון חינוכי
אטימות חברתית – תוצאה של כישלון חינוכי
"אני שונא את המילה 'מצוינות', וגם את המונח 'תרומה לקהילה'. זה לא שאני לא רוצה אנשים מצוינים או תורמים לקהילה, אבל נתקלתי כבר בכמה יישובים… שנחשבים למצטיינים בכל המדדים המקובלים – ציוני בגרות, התנדבות ליחידות מובחרות וכו' – ושהיו בהם מקרי האלימות הקשים ביותר שראיתי בחיי… בחינוך חשוב לא רק מה אתה אומר ולמה אתה מחנך, אלא גם מה אתה לא אומר. וכשאתה מדגיש ציונים, או התנדבות ליחידות מובחרות, אנשים לומדים שזה מה שחשוב, ולא באמת חשוב אם במקביל אתה גם בן אדם נוראי. ככה מתפתחת… חברה א – ערכית. לא אנטי – ערכית, אבל חברה שהערכים שלה לא מחוברים זה לזה. אתה יכול להיות נפלא בדברים מסוימים, ודוחה בדברים אחרים."1
גיבורת סיפורו של אנטון צ'כוב, אניוטה2, היא תופרת ענייה בשנות העשרים לחייה, דיירת משנה ומשרתת עבור סטודנטים בתקופת לימודיהם, גברים שלאחר מכן "קנו להם שם ומעמד בחברה, וכמובן, כראוי לבני אדם הגונים… שכחוה מזמן."3
ההווה הסיפורי מתאר את אירועי אחר צהריים חורפי אחד, שעה שקלוצ'קוב, סטודנט לרפואה עמו דרה אניוטה, מתכונן במרץ לבחינתו הקרובה. לצורך לימודיו נדרש קלוצ'קוב לדגם שלד ועל כן מבקש – דורש מאניוטה להסיר את שמלתה ולהניח לו ללמוד את צלעותיה. חרף הקור העז נעתרת אניוטה לבקשתו, מיד וללא מילים. למעשה היא כמעט ואינה משמיעה ולו קול אנחה רפה, אפילו שעה שהיא מתענה תחת מגע אצבעותיו הקרות.
בגין עונייה, רואה הסביבה באניוטה ברייה כסילה ונטולת כישורים, המתקשה לבצע כהלכה אפילו את מלאכות הבית הפשוטות ביותר. בידי הסטודנט היא משמשת כחפץ: לא אישה או יצור בשר ודם, אלא אמצעי עזר ללימודיו. חברו הצייר מחשיבה אף לפחות מכך – כלי שעדיף לשאול מאשר להחזיק בבעלות פרטית; הוא מבקש אותה מקלוצ'קוב כמו הייתה צלחת פירות, לה הוא נזקק לשם ציוריו, וקלוצ'קוב מעבירה לרשותו ללא היסוס. חמור מכך, שעה שמקיימת אניוטה בשלמות אחר רצונו, מתחיל קלוצ'קוב להרהר דווקא במידת נחיצותה ופוסק בהחלטיות כי עליו לשלחה, שכן כבר מזמן הפכה למטרד בחייו.
דמויותיהם של הסטודנט לרפואה והצייר האמן אינן בעלות עומק או איכויות ראויות, על אף משלח ידם החשוב והמתוחכם. שמו של קלוצ'קוב4, שפירושו "חתיכות", מבטא היטב את אופיו של הסטודנט, המחזיק בנתח אחד מכל תכונה והתנהגות: קורט חמלה, מעט אדישות, קומץ חוכמה והרבה אטימות. חברו הצייר מעיר לו על אודות הזוהמה והלכלוך הפושים בחדרו, כיאה לאיש התרבות האנין ושוחר היופי שהינו, אך דבריו מעוררים את קולצ'קוב להרהר דווקא על "עתידו… שבו… יקבל את חוליו במשרדו, יסב לתה של ערבית בחדר אורחים מרווח, בחברת רעייתו, אישה מהוגנת…"5 ולא על כישלונו הנוכחי והתנהגותו הבלתי ראויה בזמן הווה.
באמצעות ייצוגם החד ממדי מבטא צ'כוב את הניגוד שבין אלה הנחשבים והחושבים עצמם למרפאי העולם מחוליו הגופני והתרבותי ואשר מתגלים כעיוורים לחסרונותיהם ולכיעור שבהתנהלותם. במקום להיטיב עם הזולת ולשפר את מצבו, הם משפילים ומרעים לו – הן מן הבחינה הגופנית (קולצ'קוב מעמיד את אניוטה עירומה ורועדת מקור במרכז החדר הבלתי מחומם) והן מן הבחינה הנפשית (חברו הצייר דורש ממנה לקפוא על מקומה ללא תזוזה במשך זמן ממושך עד שתתעורר בו "השראה אמנותית")6.
אנוכיותם האטומה מובאת בהקבלה ניגודית למסירותה של אניוטה, הצעירה הפשוטה המתמסרת בכל ליבה לגבר שבחייה7. אך נדמה כי העניין החמור מכל הוא העובדה כי אניוטה עצמה מקבלת ללא עוררין את התנהגותם המחפירה של הסטודנט לרפואה וחברו הצייר. היא כשלעצמה אינה ולא כלום – אביזר נטול ערך העומד לשירותו של האחר. נוחיותה וצרכיה נדחקים מיד מפני רצונותיו וצרכיו. מקיומו נגזר קיומה. למחשבותיה אין כל מקום, אפילו לא בתוך תודעתה שלה: "קלוצ'קוב החל להקיש על צלעותיה ושקע כל כך בעיסוקו זה, עד שלא הבחין כיצד שפתיה, אפה ואצבעותיה של אניוטה הכחילו מצינה. אניוטה רעדה מקור וחששה שמא תלמיד הרפואה ירגיש שהיא רועדת, יחדל לסרטט עליה בפחם ולהקיש, ועוד ייכשל חלילה בבחינה."8
אניוטה כמעט שאינה מדברת, לעולם אינה מוחה ומקיימת תמיד ובצייתנות אחר מאווייהם ורצונותיהם של הגברים המוצלחים, המצטיינים, הנמצאים בדרכם אל עתיד מזהיר וחולפים אך באקראי בשמי חייה העלובים. נאלמותה הכנועה והשתקנית משמשת כהד לאופן שבו היא מגלמת את תפקיד הכבשה המועלת כקורבן בשמו של ערך מעמדי בלתי ברור. אניוטה אינה "מצטיינת" ואין לה כל נגיעה למקצועות "מצוינים" ו"תורמים חברתית" כדוגמת רפואה או אמנות. אך דווקא היא, תופרת עלובה ומושפלת, נבחרת – על ידי הצייר – לגלם את דמותה של פסיכה, בת מלך יפיפייה, אשר הפכה לזוגתו של קופידון, אל האהבה9.
פסיכה היא אמנם נושא מצוין, שלמות של צורה ויופי שאפילו שינוי הרקע והמצב אינם יכולים לפגום במלוא הדרו, אולם הצייר אינו מבקש לתאר את פסיכה בפסגת תפארתה ואהבתה אלא בתהום אומללותה, עת איבדה את אהובה והושארה יתומה באפלת העולם. שאיפותיו להגיע גבוה – גבוה מרדדות את חזיונה הנשגב לכדי קרתנות ואת הקסם הפיוטי לדימוי טפל וחסר טעם. האמנות הנהדרת קורסת תחת ידיו ומגלה תמונה עמומה, חסרת יחוד, בה בשעה שדווקא אניוטה האפרורית והעלובה מצליחה לבטא ערך מוסרי עליון ואנושיות עדינה וערכית.
סיפורה מקפל בתוכו רבדים עתירי משמעות: לא רק קורותיהם של סטודנט מרושש ותופרת חסרת כל, החולקים עוני (ואולי אף אהבה) בשגרת חיים אפורה ונטולת חשיבות, אלא גם ובעיקר הצצה על מערכת יחסים המבוססת על סחר – מכר הטבולים בגוון מר של עיוות מוסרי חריף.
התנהגותה של אניוטה חושפת לא רק עליונותה שלה, אלא גם מחדדת את כיעורם של "המצוינים המצטיינים", אלה שאוחזים במקצועות הרמים, הממקמים אותם במדרג חברתי נאצל10, כזה הבא בהכרח על חשבונם של מי שאינם נכללים בו.
אלה המאמינים כי הם משרתיה הנעלים והנאמנים ביותר האנושות הגבוהה, הרופא – מרפא הגוף והצייר – מרפא הנפש, אינם אלא חוטאיה הגדולים ביותר, המעמיקים את הפערים החברתיים ומתעלמים ממצוקתו של האדם הפשוט, אותו שאפו לשקם ולהאדיר מלכתחילה.
הזהו החינוך המוצלח אותו קיבלו בפקולטות המכובדות של האוניברסיטה?
לטענתו של ד"ר תמיר ליאון, הבעיה המרכזית העומדת בפני החברה בימינו היא "תרבות המסכים" – מסכי הטלוויזיה והמכשירים הניידים והמסכים הבלתי נראים אך האטומים, אותם מעלים בני האדם בפני כל מי שנמצא מסביבם.
תרבות המסכים המודרנית לא הייתה חלק ממציאות חייו של אנטון צ'כוב והחוויות בהן הבחין ושעליהן בחר לספר. אך תרבות המסכים האנושיים, המחיצות אותן מציבים בני האדם על מנת שלא לראות האחד את השני, אלה המובילות לבדידות, לדיכאון ולהתבטאויות בלתי נתפסות של אכזריות אנושית, היו קיימות כבר בימיו ועוד הרבה קודם לכן. היום נוספה להם רק חזות טכנולוגית.
בעולם השואף להישגיות חומרית, כזו המתבטאת גם בחתירה למצוינות מקצועית, לא תמיד מושם הדגש על האנושיות הפשוטה, האמיתית, כזו היוצאת מן הלב ללא שיקולי תועלתנות או הצלחה. אנושיות אשר רואה את האחר כמות שהוא ומבינה את צרכיו, חולשותיו ומעלותיו ללא שיפוט או הערכה.
העולם השואף להישגיות חומרית מעודד פעמים רבות דורסנות, אך דורסנות אינה מתקיימת רק באופן שבו אנשים דורכים על חבריהם בדרכם מעלה. דורסנות מתבטאת ואולי נובעת בראש ובראשונה מעיוורון, עצימת עיניים נוכח קיומו של הזולת, יהיה מי שיהיה, על כל שינוייו והבדליו.
חינוך נכון אינו רק עידוד לרכישת השכלה.
חינוך נכון הוא חינוך של אדם מול אדם, חינוך שמתעניין, חינוך שמקשיב וחינוך השואף להגיע אל הנקודה האנושית הטובה ביותר.
ערכו של לב אנושי אינו יכול להישקל או להימדד. ערכים מדויקים אינם יכולים להכיל את שפעת העוצמות ואת ערכו החיובי המפעים של מעשה טוב. שלא כמו ציונים, אין אפשרות לאמוד ולעמוד על הישגיו והצלחותיו. אי לכך, בעולם השואף להישגיות חומרית, הנשפטת על פי הישגיים חיצוניים, חסרון כזה ייחשב באופן מיידי לכישלון.
אך בעולם אנושי, כזה המבין שניתן להצליח גם מבלי להכשיל את האחר, כזה המאפשר לאדם להגיע למיצוי אמיתי של יכולותיו ולשאוף מעבר לכך, כזה המקדש את הערכים האנושיים על פני סממנים חולפים, לא תיתכן הצלחה גדולה מכך.
האם קשה לחיות בעולם שכזה?
ובין אם קשה אם לאו, האם לא כדאי וראוי יותר?