כַּמֹּץ אֲ‍שֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ – עיון ב"צמח הגלגל" לאנטון צ'כוב

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 3
            [name] => על סיפורים וספרות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 3
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 84
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 3
            [category_count] => 84
            [category_description] => 
            [cat_name] => על סיפורים וספרות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

"כַּמֹּץ אֲ‍שֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ"¹
– עיון בצמח הגלגל לאנטון צ'כוב

"בקיץ 1887 נסע צ'כוב לבקר במנזר אחד, סמוך לחרקוב, שם הזדמן לו להתגורר בחדר אחד עם יהודי משומד, סוראט, אשר בעת טבילתו קיבל את השם אלכסנדר איבנוביץ'. היכרות זאת במנזר הייתה הרקע לסיפור 'פרקטי פוליה'.
תופעת השמָד הייתה ידועה בחיי הקיבוץ היהודי ברוסיה בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. הכנסייה הפרבוסלאבית, בתמיכת הממשלה הצארית, ניהלה פוליטיקה אינטנסיבית להעלות את "הנשמות התועות" על דרך הישר. ליהודים ש"המירו את המטבע" בוטלו כל ההגבלות שנגזרו על יהודים. למשומדים נפתחו הדלתות לחברה, לבתי ספר גבוהים ואפילו להיות מורים ממשלתיים.
המשומדים היו שונים אלה מאלה. היו שהפכו לשונאי יהודים וגרמו להם צרות צרורות, והיו שלא יכלו (או גם לא רצו) לשטוף במי־הטבילה את יהדותם. מהם שחדרו לעמדות השפעה בחברה הרוסית, ועזרו הרבה ל"תחום" היהודי הנרדף ופעלו רבות למען המדע היהודי. מובן שבאותה עת היו הזהות הלאומית והדת היהודית שלובות וקשורות בקשר הדוק. המרת הדת הכתיבה ניתוק מן הקיבוץ היהודי בכלל. בעיירות הביטו על משומד כעל ענף שיָבש ונשר מן העץ. הוא היווה כתם במשפחה והיו יושבים עליו "שבעה" כמו אחר המת."²

צמח הגלגל לאנטון צ'כוב מצטייר, על פניו, כסיפור על התנצרות כושלת. גיבורו, אלכסנדר איבאניץ', הוא עני מרוד, בעל כמיהה נואשת לידע, אותה לא הצליח לממש בגבולות עולמו (היהודי) הצר. לאור חייו הקודמים, שלא היו אלא מסכת ארוכה ומצערת של אכזבה ותסכול, המרת דתו נראית בעיניו כצעד מתבקש וכמעט מובן מאליו³.

אלכסנדר איבאניץ' מגולל בפני שותפו לחדר, המספר, את חוויותיו כילד, החש עצמו מבודד מהעולם ונכסף באופן נואש לחיים אחרים, לכל מה שנמצא "שם", גלוי וידוע בפני כל אך סגור ונעול בפניו:

"הורי יהודים עניים, עוסקים במסחר בפרוטה, חיים כאביונים, אתה יודע, ברפש. ובכלל, כל העם שם עני ומאמין באמונות תפלות, הדעת מהם והלאה, שהרי ההשכלה מרחיקה את האדם מן הדת, זה מובן… קנאים איומים… הורי בשום אופן לא רצו ללמד אותי דעת, הם רצו שגם אני אעסוק במסחר ולא אדע דבר זולת התלמוד… אבל להיאבק כל החיים בעבור פת לחם, להתגולל ברפש, וללעוס את התלמוד הזה – תסכים אתי, לא כל אחד מסוגל לכך. מעת לעת היו נכנסים לבית המרזח של אבי קצינים ובעלי אחוזות שסיפרו דברים רבים שכמותם לא ראיתי אז אפילו בחלום, וכמובן, דבריהם הילכו עלי קסם והקנאה הטריפה את דעתי. בכיתי וביקשתי מהורי שישלחו אותי לבית ספר, אבל הם לימדו אותי לקרוא עברית ותו לא."⁴

אכן, השכלה אינה מתקבלת בעין יפה בקרב קהלים שמרניים שכן היא פותחת פתח להרהורים שאינם עולים בקנה אחד עם אמונה תמימה ובלתי ספקנית. גישה זו משותפת ליהודים וללא יהודים כאחד, כשם שהעוני הם מנת חלקם של גיבורים צ'כוביניים רבים, שמצבם לעתים גרוע יותר אפילו ממצבו של אלכסנדר איבאניץ'. ובכל זאת המספר חש בנבדלותו של בן שיחו, על אף שאינו מצליח למקד את התרשמותו בכיוון מוגדר: בדיבורו, בהתנסחותו⁵ ובהופעתו מורגש שוני מעורפל, שמתחוור ברגע שבו נחשף מוצאו היהודי. התייחסות זו למאפייניו הגופניים וההתנהגותיים של אלכסנדר איבאניץ' יכולה בקלות להדהד לאנטישמיות, המגנה אנשים על פי סימני היכר מובהקים (ופוגעניים) שאין לטעות בהם⁶, ברם הסיפור ועמדתו של המספר אינם נוקטים בקו פוגעני כלל ועיקר⁷.
צ'כוב אינו אוהד את מעשיו של היהודי המומר או מגנה אותו כיהודי מושמד, אינו תומך ב"העלאת נשמות תועות על דרך הישר" כשם שאינו מבטא עמדה חתרנית נגד הממסד⁸. על אף שאין להטיל ספק בעובדה כי בתקופתו הייתה האנטישמיות שרירה וקיימת⁹, הרי שדווקא על רקע גישה מפלה כל־כך¹⁰ התייחסותו האנושית אל בן שיחו, המנוגדת באופן חריף להשמצות ולהכפשות שהאנטישמיות משופעת בהן, מודגשת בבירור וביתר שאת¹¹.

אלכסנדר מחזיק בתפיסה רומנטית על אודות עצמו – אדם אציל נפש, שסיגף את נפשו כנגד מהמורות העולם וקשיי הדלות כדי לרכוש ידע ועושר רוחני, אולם הלכה למעשה הוא משתמש בהשכלה כאמצעי¹² לבסס את אישיותו, להוכיח את מידת ראויותו ולמצוא לעצמו מקום לקרוא לו "בית". אלא שככל שהוא מתאמץ להוכיח זאת, כך הוא גורם לדברים שהוא מאמין בהם להישמע פחות ופחות משכנעים ויותר ויותר ילדותיים וגחמניים:

"התחלתי לחקור ולשאול לסיבות שהניעו אותו לצעד כה רציני ואמיץ כהמרת הדת, אך הוא רק חזר ושנה לי ש"הברית החדשה היא המשך טבעי של הברית הישנה" – ככל הנראה, משפט מן המוכן שלא הוא הגה, אשר כלל לא ביאר את העניין. חרף כל מאמציי ותחבולותיי נותרו הסיבות סתומות בעיניי. אם אפשר היה להאמין שקיבל עליו את הפרובסלאביות מתוך אמונה, כפי שטען, מה הייתה אם כן טיבה של אותה אמונה ועל מה הושתתה – זאת לא היה אפשר להבין מתוך דבריו; אבל מן הנמנע היה גם להניח שהמיר את דתו מתוך רדיפה אחר טובות הנאה¹³: בגדיו הזולים, המרופטים, הקיום על פת של נזירים ועתיד לא ברור, לא הצטיירו כטובות הנאה. לא נותר לי אלא להשלים עם המחשבה, שהמרת הדת מקורה היה באותה רוח סעורה שהשליכה את שותפי מעיר לעיר כשבב של עץ, ושכונתה בפיו, בהתאם למטבע הלשון המקובל, השאיפה להשכלה. […] לאחר ששתק מעט ונוכח שעדיין לא נרדמתי, החל לדבר חרש על כך שבמהרה יקבל משרה, השבח לאל, ותהיה לו סוף־סוף פינה משלו, מעמד מוגדר, פת בטוחה בכל יום… ואילו אני חשבתי, בעודי נרדם, שהאיש הזה לעולם לא יהיו לו פינה משלו, אף לא מעמד מוגדר ולא פת בטוחה. הוא חלם בקול כעל הארץ המובטחת; כרוב בני האדם, הוא הסתייג מחיי הנוודות, ראה בהם דבר־מה יוצא מגדר הרגיל, זר בטבעו ומקרי כַּנֶגע, וביקש לו ישועה בחיי יום־יום שגרתיים. בנעימת קולו נשמעו ההכרה בהיותו חריג, וצער על כך. הוא כמו ביקש להצטדק ולהתנצל."¹⁴

אלכסנדר איבאניץ' מנסה להתנער מהחיים העלובים שראה סביבו כיהודי¹⁵, עם האמונות הטפלות, הדוחק והעוני. החזרתיות שבה הוא נוקט משוללת הבנה או עומק¹⁶: הוא מתבטא לפרקים כשונא יהודים אך מצוקתו התלושה ניכרת מבעד לביקורת, מהדהדת את כאבו חסר המרפא. פיו מעלה טיעונים האמורים לשכנע אותו ואת מאזיניו בצדקתו אך עיניו מתחננות בפני המספר שיאשר שהמעשה שעשה כשעזב את דת אבותיו אינו נורא או חריג, שירגיע את חרדת הנפש שעינתה אותו, שיוכיח לו כי הוא אכן נמצא בכיוון הנכון.

המספר רואה את אלכסנדר איבאניץ', מקשיב לדבריו הפסקניים ומזהה את כל מה שחסר בו ובהם. הוא מבין¹⁷ את אישיותו המסוכסכת, את הבלבול שבו שרוי – מבוכה ומצוקה שאין להן דבר וחצי דבר עם זהותו הדתית¹⁸ – וחומל על מצבו הלא יציב¹⁹. דעתו אינה נתונה לדת כזו או אחרת, לשיפוט ביקורתי או לתוכחה, אלא למקרהו הפרטני של בן שיחו פזור הדעת ואובד העצות ושל האחרים, הדומים לו – לא בזהותו כי אם בנפשם הטרודה:

"במרחק של לא יותר מארשין ממני שכב נווד; מעבר לכתלים בחדרים ובחצר, ליד העגלות, בין העולם לרגל, המתינו נוודים כמותו, למאותיהם, לבוקר, והלאה משם, אם יכול הדמיון להקיף את אדמת רוסיה כולה, צעדה עתה ריבוא־ריבואות של צמחי גלגל כמותו על דרך המלך ובשבילים כפריים, בחיפוש אחר מקום שבו ייטב חלקם, או נמנו במלונות דרכים, בפונדקים, באכסניות, על העשב תחת כיפת השמים, וחיכו לעלות השחר… בעודי נרדם, תיארתי לי כמה היו כל אותם בני אדם משתאים ואפילו שמחים, אילו נמצאו הטיעונים והמילים שיכולים היו להוכיח להם, שאין חייהם זקוקים לצידוק יותר מחיי כל יתר הבריות."²⁰

המספר מדמה את הנוודים המושלכים ממקום למקום לצמח הגלגל, קוץ המתגלגל ברוח כדי להפיץ את זרעיו. אנשים מסוגו של אלכסנדר איבאניץ' נעים ונדים, מחפשים לעצמם מקום להכות בו שורש – אך לשווא. זהו מאמץ עקר: חסרונו של עוגן פנימי לעולם לא יאפשר את הטלתו של עוגן חיצוני, לא משנה היכן וכמה פעמים ינסו להטיל אותו.
אלכסנדר איבאניץ' הוא דוגמה מייצגת לרבים אחרים, המחפשים לעצמם צידוק שיסביר להם את מהות קיומם, אך לשווא.

צמח הגלגל מתרחש בחג הפסחא, אולם עובדה זו מאוזכרת כבדרך אגב²¹, כרקע להדגשת העונה האביבית, האור והיופי שבטבע. בכלל, הטבע תופס מקום מרכזי בסיפור – לרבות האורנים והאלונים, המתוארים כתכשיט הענוד על הגדה, והופכים לחלק מהמארג האנושי־אגדי־מופלא של המנזר, יקום חי אך מבודד מהעולם האמיתי, מהרעש החזק, מתביעותיו הדרשניות־דורסניות²² של החוץ.
הטבע נוסך מעין אווירה של הוד והדר, נפלאות שלא ניתן לקנות בשם מחיר, אלא רק ליהנות ממנה, באופן חופשי המשוחרר מכבלי החומר והרוח. היפעה שהוא מתאר דווקא מחוץ לכותלי המנזר מרוממת את הנפש באופן שאף הליך דתי או הסתגפות אדוקה לא יוכלו להשיג. דווקא על רקע העולם הנוצרי מתגלה הטבע כדבר הנשגב באמת, אדיר יותר מכל דבר, אולם איש אינו נהנה ממנו – לא האנשים הפשוטים והעניים ולא המיוחסים ובעלי המעמד משום שהם כולם הולכים שבי אחרי חיפוש השלווה והאושר.

המנזר מצטייר כמו עיר גדולה, מלאת תכונה, שההמולה והרעש שבה ממסכים את ההקשבה הנחוצה כל־כך של האדם ל"אני" שבפנים. בלאגן מלא חיות²³ המתקיים על רקע מנגינה החרישית של מגדל פעמונים²⁴ בתמונה הפותחת וטחנת רוח בתמונת הסיום, המדומה ליצור בעל כנפיים, שאינו יכול להניען ולעוף²⁵ – דימוי המקפל בתוכו את מהות היצירה כולה: עול סמוי אוזק את כנפי הנפש ומונע מהנשמה למצוא את מקומה בעולם.

עניינו של צמח הגלגל אינו התנצחות בין דתות²⁶. זהו סיפורו של אדם אבוד, הנסחף אחרי זרם התנועה ומאבד את עצמו יותר ויותר, טרוד כל־כך בשאלות של "התחברות" לדרך האמת עד שהוא מפספס את האמת, עיוור ליופי האמיתי שיש לעולם להציע.
צ'כוב כאדם, כמספר, כמשקיף מן הצד, אינו יכול אלא לראות זאת ולהצטער.