תפיסת המשיח בסיפור "ההגמון" לאנטון צ'כוב
תפיסת המשיח בסיפור ההגמון לאנטון צ'כוב
בהתייחסות אל מושג המשיחיות, קיימת נטייה להתמקד באדם המשיחי, באהדה־סלידה ממנו או ממהלך העניינים שיצרה דמותו סביבה.
על פי רוב, אדם שכזה בטוח בעצמו ובשליחותו המנהיגותית, ביטחון המעביר את המושג "משיח" לזירת ההתמודדות בין המאמינים המקבלים אותו למתנגדים היוצאים נגדו. מעניין יהיה לחרוג מראייה שגרתית ושכיחה זו כדי לבחון מצב עניינים שבו אדם זוכה ליחס של משיח בעל כורחו וכנגד רצונו. דווקא מתוך אילוץ זה מתאפשרת בחינה וביקורת כנה על התנהגות החברה וסגידתה, שאינה אלא דבקות המונית סרת טעם והיא מתבטאת במלוא עוצמתה בגיבורו המשיחי של אנטון צ'כוב, ההגמון פיוטר1.
פיוטר כלוא בין תדמית התפקיד (והיחס הנגזר ממנה) לאישיותו האנושית, בשר ודם. היצירה הנושאת את תואר משרתו, ההגמון2, היא סיפורו הנוגע ללב של מי שנולד לתוך עוני ופילס את דרכו לאחת העמדות המכובדות והמשפיעות בעולם הכנסייתי.
הזמן הוא חג הפסחא הנוצרי, והטקסטים הדתיים מהווים תפאורה צורנית לחוויותיו הרגשיות של ההגמון. אלה מתחילות עם הופעתה הפתאומית של אמו בערב יום ראשון של ערבות, ומסתיימות בערב החג, עם הערכתו המחודשת את חייו ומותו המיוסר בטרם עת.
פיוטר מתגלה כדמות מורכבת, המגלמת בתוכה מצב קוטבי של שני מעמדות הדרים בכפיפה אחת: הגמון רב־מעלה ואדם פשוט וטוב לב, שמתוקף תפקידו הדתי, מבקש להגיע אל ציבור המאמינים ולסייע לו כמיטב יכולתו.
צ'כוב מרחיב בתיאור קורותיו של פיוטר במסגרת ההיצג המפוזר, ומשתמש בזיכרונותיו ככלי פסיכולוגי, המסייע בהבנת מורכבות המאבק המתחולל בו3. הנסיגה אל העבר הסיפורי מאפשרת לבחון את ההיסטוריה הפרטית של פיוטר כאדם ולהקבילה עם ההווה הייצוגי של תפקידו כהגמון; בשלוות הכפר הפשוטה של ילדותו היה פיוטר־פאוולושה נער עני מאוד, אך גם עליז ומאושר, שנהנה רבות מהשתתפות בטקסים ותהלוכות דתיות4. תקופה ססגונית ומלאת חיים זו הסתיימה מרגע שנכנס פיוטר לעולם הכנסייה, שם בילה תדיר בחדרים אפלים, בכיתות לימוד מחניקות ובמנזרים דוממים. בריאותו החלה להתדרדר וראייתו נחלשה מחמת התאורה המוגבלת. אף מן הבחינה הרגשית, העכירה הקדרות הסגפנית את שלוותו והפכה את פיוטר לאדם מהורהר ומופנם, השואב עידוד מזיכרונותיו המוקדמים. אדם בעל תחושת רתיעה גוברת ממציאות חייו הרדופה מסכות ויראה מזויפת5.
פיוטר ההגמון אינו אדם מאושר; הוא שונא את האופן המנומס והמנוכר שבו פונים אליו הכול, את השקרים שהם מספרים, את הצביעות בהתנהלותם, את הצטעצעותם המיותרת והתבטלותם המוחלטת בפניו. נשות הכנסייה נדמות לו מרגיזות בטיפשותן, האיכרים גסים בהתנהגותם והסטודנטים לתיאולוגיה נבערים ומחוסרי השכלה6.
קהל המאמינים מתייחס אליו כאל משיח, רואה בו אישיות קדושה ונשגבת, שבפניה אין לדבר בחופשיות אלא לנהוג בריחוק ובהתאם לכללים. התנהגות זו הופכת את חייו של ההגמון למשוללים מימד אנושי, ייצוג של תפקיד ותו לאו. הניתוק בין עולם הרגש לעולם המעשה כואב לפיוטר, המכיר בערכה החיוני של האנושיות כשהיא לעצמה; כאדם רגיש וסובלני הוא מבקש לקשור קשרים בין־אישיים ולדבר בגילוי לב עם הסובבים אותו, להתנער מתארי הכבוד ולחלוק מעט מן הנטל הרובץ עליו, אך איש אינו מאפשר לו לעשות כן. סלידתו מגיעה לשיאה כשנאה ותיעוב עמוק לעיוות ההתנהגותי שקהילתו נגועה בו. המחנק שהוא חש באולם הכנסייה ובעולם הכנסייתי הולך וגובר, הולך ומעצים את המתח בין כמיהתו לחיים של אמת לבין ההתייחסות השקרית אל מעמדו הנשגב7.
היטב יודע פיוטר כי תפקידו (לרבות תפילותיו, שיחותיו ומפגשיו עם קהל המאמינים) ריק מתוכן והאופן שבו הוא נדון להמשיכו, מחליש את נפשו ומביא עליו את מותו בטרם עת8.
מאריה, האם, מהווה נדבך משמעותי בחיי בנה: היא מייצגת את הילדות, את הרגש והחופש, היעדר המחויבות והעמדת הפנים. במהותה היא אם מסורה ואוהבת, אולם אפילו מאריה עצמה מתקשה להתעלם ממעמדו הרם של בנה ופונה אליו ביראה ובריחוק, כאל אדם זר:
"כמה זמן לא התראינו!" אמר הוד קדושתו וליטף ברוך את כתפה של אמו ואת זרועה.
"כמה התגעגעתי אליך בחוץ לארץ, אמי שלי. מאוד התגעגעתי."
"רוב תודות לך."
"יש שהייתי יושב לי עם ערב אצל החלון הפתוח, בודד, גלמוד. […] קולות נגינה עולים מאי שם, ופתאום נצבט הלב מגעגועים למולדת, ואז, כמדומה, הייתי נותן כל מה שיש לי ובלבד שאשוב הביתה, אראה אותך…"
האם התחייכה, זרחה כולה, אך מיד עטתה כובד ראש על פניה ואמרה:
"רוב תודות לך."
הלך רוחו השתנה באחת. הוא הביט על אמו ולא יכול להבין מניין לה הקול הזה וארשת הפנים הזאת האומרים מורך ויראת כבוד, ולשם מה היא נזקקת להם פתאום; הרי אין להכירה כלל. עצבות ומפח נפש ירדו עליו."9
פעמיים מודה מאריה לפיוטר ברוב רושם ("רוב תודות לך"), מרצינה את הילוכה ומהדרת את גינוניה – כמו אינה ניצבת בפני בנה שלה. היראה שהיא חשה כלפי מעמדו, מרחיקה אותו ממנה וממהותה כאם.
מאריה אינה משכילה לראות עד כמה ראוי וערכי בנה, לא בגין היותו הגמון, אלא משום היותו אדם. עדות לכך היא מהות ביקורה זה, שלא נערך מתוך רצון למפגש מחודש אלא כמסע בקשה לשם תמיכה כלכלית: "אף על פי שדיברה אליו בחיבה וברוך ניכר בה שהיא נבוכה, כאילו לא ידעה אם לפנות אליו בגוף נוכח או נסתר ואם רשאית היא לצחוק אם לאו, וכאילו הייתה בעיניה דיאקונית יותר משהייתה אמו הורתו. […] ומפני מה, נשאלת השאלה, ומפני מה עם סיסוי היא מלהגת בלי הרף וצוחקת בקול, ואילו עמו, עם בנה, היא לובשת ארשת מרצינה, שותקת רוב העת, נבוכה ואובדת עצות, שלא כדרכה כלל?"10
האווירה האביבית והנעימה המלווה את ביקורה של מאריה11, מתנגשת עם תסכולו של פיוטר מהתנהלות העניינים. רוחו נעכרת עליו שעה שהוא מבחין בנתק ביניהם, בריחוק שהביא עמו המעמד: קליפה ריקה, נטולת משמעות. רק בסיום הסיפור, עם התפרצות מחלתו, תשוב מאריה להיות אמו והוא ישוב להיות (רק) בנה, אך כעת נטל החובה והאחריות מכבידים עליו כשם שהם מכבידים עליה ומבליטים את העיוות שבהתייחסות אל התואר והתפקיד ולא אל האדם הנושא בהם.
שונה מכולם היה האב סיסוי, "האדם היחיד שנהג [עם פיוטר] דרך חירות ואמר כל מה שעם ליבו […] ומשום כך נוח היה [לפיוטר] במחיצתו, אף על פי שהיה [סיסוי] בלא ספק אדם קשה ונרגן"12. כמי שהורגל בשירות הגמונים, מתנהל האב סיסוי בחופשיות ובגילוי לב עם פיוטר ואינו חושש לשתפו בהשקפותיו ודעותיו, על אף שלעתים אין הן עולות בקנה אחד עם תפקידו הממלכתי13. אף פיוטר משוחח בכנות עם סיסוי ומתוודה בפניו על צערו וכאביו. סיסוי אינו מתרגש ואינו נבהל מהיחלשותו של ההגמון, אלא נכון להגיש את העזרה והתמיכה הנדרשות ממנו במסגרת תפקידו, לשם תועלתו ורווחתו של פיוטר האדם ובעל המשרה כאחד.
השרת המבוגר מייצג את המעגליות חסרת השינוי בעולם הכנסייתי, אך גם את האדישות מגינוני היוקרה הריקים14.
במרוצת שנותיו, כבר האריך סיסוי חיים אחרי הגמונים ואנשי כמורה שבשירותם עבד. עובדה זו מחדדת את התחושה כי תפקיד ההגמון הוא נצחי ומשולל כל משמעות כלפי האנשים שכיהנו בו במרוצת השנים. ואכן, מבחינת הקהילה, הקתדרלה, הטקסים ופולחני הדת, ההגמון פיוטר אינו אלא חוליה בשרשרת, חלק ממסורת הנמשכת מאין־סוף וללא סוף15. איך היכן הוא – כאדם פרטי – מוצא את עצמו במערכת נושנה זו?
בשום מקום16.
לאדם הפרטי אין קיום מאחורי תדמית המשיח.
לא לחינם מוצא ההגמון את מותו דווקא בערב חג הפסחא הנוצרי; חידלון הגוף של נציג הכנסייה הוא הקימה לתחייה של פיוטר האדם. התיאור הפיוטי של חג הפסחא נושא תקווה כי זכרו של פיוטר יישמר גם לאחר מותו, ביטוי להמשך החיים שהובטחו. ואולם בניגוד לכך מתאר המספר כי מרגע שהוכתר הגמון חדש, איש אינו זוכר עוד את פיוטר, למעט אמו, החיה במחוז מרוחק ומספרת על אודות בנה לחברותיה בזהירות, מפחד שמא לא תאמנה לדבריה ("ואכן, לא כולן האמינו לה"17).
פיוטר האדם הוא דמות ראויה, ערכית, צנועה וענוותנית, אך איש אינו רואה את האדם המוסרי שהינו אלא את התפקיד שהוא ממלא ואת המקום שהוא תופס בחברה. ראייה מסולפת זו היא שקובעת את התייחסות קהל המאמינים אל פיוטר כקדוש וכולאת אותו בין השיגעון הציבורי לטירופו הפנימי, בתסכול הולך וגובר.
כפי שקורה לעתים קרובות עם אנשים חולים, גם פיוטר (שמחלה סופנית מקננת בו) הופך לטיפוס נרגן ועצבני הרואה את הסובבים אותו כטיפוסים עלובים, אנוכיים ובלתי מחונכים: "והוא, שבדרישותיו מלאו ליבו מעולם לדבר סרה בבריות, הוא, שמעולם לא גער ולא הטיף כיוון שחס על כולם – במחיצת בעלי הבקשות היה יוצא מגדרו, מתקצף, משליך ארצה את דפי הבקשה. מיום שבא לכאן לא דיבר איש עמו דברים פשוטים, כנים, היוצאים מן הלב"18.
ואולם, בהתנהגותו של פיוטר יש יותר מרוגזו של אדם חולה: יש בה חוסר שביעות רצון עמוק ומודחק, אשר מתגלה ועולה אל פני השטח, עם התקרבותו הבלתי מודעת של פיוטר אל מותו. המגע הקרוב עם החידלון מעניק להגמון נקודת מבט חדשה על כל מה שחיוני ונכון בחיים בכלל ובעולמו בפרט. בזכות הופעת אמו ותחילתו של התהליך הרגשי, המעמיד את הווה חייו אל מול זיכרונות עברו, תופס פיוטר את עומק הפער שבין זהותו העצמית לתדמיתו המשיחית: על אף שהגיע להישגיות הגבוהה ביותר, ההגמון הנערץ הוא האדם הבודד ביותר בכל סביבתו19.
הפער בין האדם לתפקיד, בין פיוטר להגמון, בין תדמית המשיח ליצור בשר ודם מעולם לא היה חד כל־כך, ברור כל־כך, כואב כל־כך, כפי שהוא מובע בסיפורו הקשה והנוקב של אנטון צ'כוב.
במציאות היום־יומית מכתירים אנשים לעצמם מנהיגים משיחיים, על מנת שיתוו להם דרך ויעניקו משמעות לחייהם. הבעייתיות בהכתרה שכזו היא הסרת כל חוש ביקורת והתמסרות מוחלטת להגדרת התפקיד השמימי.
אלה שסגדו לפיוטר האמינו בו שיגאל אותם מצרותיהם ומכאבם, הטילו את כובד האחריות והשליטה בידיו והמירו התבטלות בפני צורך ממשי לחולל שינוי בכוח רצונם ומעשיהם.
ההגמון פיוטר לא היה יכול לגאול את האנשים ממצוקותיהם, אך להם היה קל להאמין בו כמשיח מאשר להושיע את עצמם בעצמם ולכן סירבו לראות בו את האדם שהיה ודרדרו עצמם לשאול תחתיות שאין ממנו חזרה, מעגליות מסואבת של חיים טפלים, כואבים ושגויים בתכלית.
פיוטר הבין את העיוות המוסרי שבקטנוניות האנשים, בהתנהגותם האנוכית ובחטאי התעלמותם הנעשים בשם הדת.
הבנה זו הביאה עליו את סופו.
פיוטר קורס תחת נטל התדמית, מעוצם הקרע שבין "ההגמון" ל"אני" הפרטי, אך בה בעת גם מתחבר בכך שוב אל פיוטר, האדם שהושאר מאחור20. הייצוג החיצוני של ההגמון המכובד התפוגג עם כניסתו לתפקיד של ההגמון הבא, כיאה לתפיסת שווא שאין בה ממש, אולם באישיותו של פיוטר מתקיימת המוסריות הכנה והאמיתית ביותר, מוסריות שרואה מעבר לתפיסת השווא ומוסיפה להדהד ולחיות עוד זמן רב אחריה21.
המאמר פורסם לראשונה במעמקים – כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות.