המטוטלת
המטוטלת1
"רחוב שמונים ואחת – תנו ל'ם לצאת, בבקשה," קרא רועה הצאן בכחול.
עדר של כבשים אזרחיות קשקשו החוצה ועדר אחר קשקש פנימה2. דינג – דינג! מכוניות הבקר של מנהטן עלית קרקשו הלאה, וג'ון פרקינס נסחף במורד גרם המדרגות של התחנה עם העדר המשוחרר.
ג'ון הלך באיטיות לכיוון דירתו. באיטיות, כיוון שאוצר המילים של שגרת יומו לא כלל תארי פועל כגון "אולי". שום הפתעות אינן ממתינות לאדם הנשוי שנתיים ומתגורר בדירה. בעודו הולך ניבא ג'ון פרקינס לעצמו עם עוקצנות קודרנית ונרדפת את סיכומיו של עוד יום חד־גוני.
קייטי תפגוש אותו בדרך עם נשיקה מתובלת בקרם גוף3 וממתק חמאת סוכר4. הוא יסיר את מעילו, יתיישב על ספת גב נטולת משענת מחוספסת5 ויקרא, בעיתון הערב, על אודות רוסים ויפנים6 נטבחים יחדיו על ידי מכונת הדפסה קטלנית7. לארוחת ערב יוגשו צלי קדרה, סלט מתובל ברוטב שלא יפצע או יסדוק את העור באחריות8, רִבָּס9 מבושל ובקבוק של מרקחת תות, מסמיק אל מול אישור טוהר מרכיביו הכימיים המתנוסס על התווית. לאחר ארוחת הערב תראה לו קייטי את הטלאי החדש בשמיכת הטלאים המשוגעת שלה, שחתך עבורה מוכר הקרח משולי עניבתו הארוכה10.
בשעה שבע וחצי הם יפרשו עיתונים על הרהיטים ללכוד את פיסות הטיח שייפלו כאשר הדייר השמן מהדירה שלמעלה יתחיל עם תרבות אימוני הכושר שלו. בשמונה בדיוק היקי ומוני11, מצוות הוודביל (שאיש לא שכר) בדירה ממול המבואה יתחילו להיכנע להשפעתו המעודנת של שיגעון גמילה מאלכוהול ויתחילו להפיל כסאות מתוך אשליה שהמרשטיין12 רודף אחריהם עם חוזה של חמש מאות דולר לשבוע. אז יוציא האדון המכובד בחלון ממול פיר האוורור את חלילו; דליפת הגז הלילית תתגנב קדימה להשתעשע בדרכים המהירות; מגש האוכל שבמרכז השולחן ישמוט את מגשו; השרת יסיע את חמשת ילדיה של גב' זנוביצסקי13 שוב לאורך היאלו14, הגברת עם נעלי השמפניה וכלב הסקיי־טרייר תטייל במורד המדרגות ותדביק את שם יום החמישי שלה על הפעמון ותיבת הדואר – ושגרת הערב של דירות פרגמור15 תצא לדרכה.
ג'ון פרקינס ידע שדברים אלו יתרחשו. והוא ידע שבשמונה ורבע הוא יזמן את אומץ לבו ויושיט יד אל כובעו, ושאשתו תפצח בנאום הבא בנימה נרגנת: "ועכשיו, לאיפה בדיוק אתה הולך, אני רוצה לדעת, ג'ון פרקינס?".
"חשבתי לקפוץ למקלסקי16," הוא יענה, "ולשחק משחק ביליארד אחד או שניים עם החבר'ה."
לאחרונה היה זה תחביבו של ג'ון פרקינס. בעשר או באחת־עשרה הוא היה חוזר. לפעמים קייטי ישנה; לפעמים חיכתה לו, מוכנה להמיס בכור חמתה עוד מעט ציפוי זהב משלשלאות הפלדה המחושלות של ברית הנישואין. על דברים כאלה יצטרך קופידון לתת את הדין כשיעמוד בלשכת הצדק עם קורבנותיו מדירות פרגמור.
הערב פגש ג'ון פרקינס מהפך עצום בשגרה היום־יומית כאשר הגיע לדלת ביתו. שום קייט לא הייתה שם עם נשיקה מביעת חיבה שגרתית. שלושת החדרים נמצאו באי סדר מבשר רעות. חפציה נפצו בערבוביה לכל עבר. נעלים באמצע הרצפה, מצבטי סלסול, קשתות לשיער, קימונו, קופסת אבקת איפור מעורבבים יחדיו על השידה והכיסאות – זו לא הייתה דרכה של קייטי. בלב נחלש ראה ג'ון את המסרק עם צל מסולסל משערה החום בין שיניו. איזה חיפזון לא רגיל ודאגה גדולה וודאי תקפו אותה, שכן היא הקפידה תמיד להניח את המסרקים האלו באגרטל כחול קטן על לִזבַּז האח בכדי שיום אחד יעוצבו לכדי "עכברושית" חמדנית17.
נייר מקופל נתלה באופן בולט על חוט המשתלשל ממנורת הגז. ג'ון אחז בו. הייתה זו הודעה מאשתו בזו הלשון:
"ג'ון היקר: בדיוק עכשיו קיבלתי מברק שאומר שאימא חולה מאוד. אני מתכוונת לקחת את הרכבת של ארבע וחצי. אחי סאם יפגוש אותי בתחנת הרכבת שם. יש בשר כבש במקפיא. אני מקווה שזו לא המורסה18 שלה שוב. שלם לחלבן 50 סנט. בקיץ שעבר היא הציקה לה מאוד. אל תשכח לכתוב לחברה על מונה הגז, והגרביים הטובות שלך נמצאות בשידה העליונה. אני אכתוב מחר.
בחיפזון, קייטי."
מעולם, במשך שתי שנות נישואיהם, לא נפרדו קייטי וג'ון למשך לילה. ג'ון קרא את ההודעה שוב ושוב מלא אלם ופליאה. כאן הייתה שבירה משגרה שמעולם לא השתנתה, והיא הותירה אותו המום.
על גב הכיסא נתלה, ריק וחסר צורה באופן נלעג, החלוק האדום עם הנקודות השחורות שלבשה תמיד כשהגישה את הארוחות. בגדיה היום־יומיים הושלכו בחיפזון לכל עבר. שקית נייר קטנה של סוכריית חמאת הסוכר האהובה עליה הייתה מונחת כשחוט הקשירה שלה עדיין רופף. העיתון היומי היה פרוש על הרצפה, בוהה באופן מלבני במקום שבו נגזר ממנו לוח הזמנים של הרכבת. כל דבר בחדר הביע אובדן, מהות שנעלמה, נשמה וחיים שקמלו ושעברו מן העולם. ג'ון פרקינס עמד בקרב השרידים המתים עם הרגשה משונה של שממה בליבו.
הוא התחיל לסדר מחדש את החדרים כמיטב יכולתו. כשנגע בבגדיה רטט של תחושה הדומה לאימה השתלט עליו. הוא מעולם לא חשב כיצד ייראה הקיום בלעדי קייטי. היא התחשלה בחייו באופן כה מוחלט עד שהייתה כמו האוויר שנשם – הכרחית אך כמעט בלתי מורגשת. כעת, ללא אזהרה, היא נעלמה, נעדרת לחלוטין כמו לא הייתה קיימת מעולם. כמובן זה יהיה למשך ימים ספורים בלבד, או שבוע – שבועיים לכל היותר, אך עבורו נדמה היה זה כאילו ידו של המוות הצביעה באצבע גרומה על ביתו השלו והבטוח.
ג'ון גרר את בשר הכבש הקר מהמקפיא, הכין קפה והתיישב לארוחה בודדה פנים מול פנים עם תעודת הטוהר חסרת הבושה של מרקחת התות. זוהרים מבין לברכות המסוגרות התגלו לו כרוחות רפאים צלי הקדרה והסלט עם רוטב ההברקה השזוף19. ביתו פורק. חותנת בעלת מורסות סילקה את הלארסים20 והתרפים21 הרחק – הרחק ממנו.
לאחר ארוחת הבדידות שלו התיישב ג'ון ליד החלון הקדמי.
לא התחשק לו לעשן. מבחוץ שאגה לו העיר לבוא ולהצטרף אליה לריקוד ההנאה והשטות. הלילה היה שלו. הוא יכול ללכת לאן שיחפוץ ללא שאלות וללא עוררין, לפרוט על מיתרי העליצות והשמחה – חופשי ככל רווק עליז. הוא יכול להשתכר, לנדוד ולהתהולל עד אור הבוקר אם ירצה; ושום חרון אף זועם של קייטי לא ימתין לו, נושא את הגביע שהכיל את משקע אושרו22. הוא יכול לשחק ביליארד אצל מקלוסקי עם חבריו ההוללים עד שזוהרו של כוכב השחר יעמעם את נורות החשמל ברחובות אם יבחר. כבלי הנישואין שריסנו אותו תמיד כאשר דירות הפרוגמור כיסו אותו בתכריכים – הותרו כעת.
קייטי איננה.
ג'ון פרקינס לא היה רגיל לנתח את רגשותיו. אולם שעה שישב לפני סלון 10X12 החסר של קייטי, הוא פגע בדיוק בסיבה המרכזית של תחושת האי נוחות שלו. הוא ידע כעת שקייטי הייתה חיונית עבור אושרו. רגשותיו כלפיה, שהושקטו באופן תת־הכרתי על ידי המערך המשעמם של חיי המשפחה, התעוררו בחדות בגין אובדן נוכחותה. האם לא טפטפו לאוזנינו על ידי פתגמים והטפות ומשלים שלעולם לא נעריך את המוזיקה עד שהציפור בעלת הקול המתוק תעוף ותיעלם – או כל ביטוי אחר, פרחוני ורהוט לא פחות?
"אני טיפש גמור23," הרהר ג'ון פרקינס, "בגלל האופן שבו נהגתי בקייטי. יוצא כל ערב לשחק ביליארד ולהתבטל עם הבחורים במקום להישאר בבית איתה. הנערה המסכנה נמצאת כאן לבד כל היום מבלי דבר שישעשע אותה, ואני מתנהג בצורה כזו! ג'ון פרקינס, אתה ברק מהסוג הגרוע ביותר24. אני הולך לפצות את הנערה הקטנה. אני אוציא אותה ואתן לה להתבדר. ואני אפסיק עם החבורה של מקלוסקי מרגע זה ואילך."
כן, העיר שאגה בחוץ לג'ון פרקינס לבוא ולרקוד ברכבת של מומס, אל הבושה והלעג25. ואצל מקולסקי הבחורים היו מכוונים את הכדורים בנחת אל כיסי השולחן כנגד כיוון השעה במשחקם הלילי. אך שום דרך רקפות26 או נקישות מקל ביליארד היו יכולים לחזר אחר נפשו החוטאת של פרקינס השכול. הדבר שהיה שלו, מוחזק בקלילות ונלעג למחצה, נלקח ממנו והוא רצה אותו. חזרה לאדם מסוים המכונה "אדם", שעברו קפצו הכרובים מתוך הבוסתן27, יכול פרקינס, מלא החרטה, לאתר את מוצאו.
ליד ידו הימנית של ג'ון פרקינס ניצב כיסא. על גבו הייתה תלויה חולצתה הכחולה של קייטי. היא עדיין החזיקה במתאר מסוים של גופה. באמצע השרוולים נקבעו קמטים מיוחדים על ידי תנועות זרועותיה, עובדת למען נוחיותו והנאתו. ניחוח עדין אך ממריץ של פעמוניות עלה ממנה. ג'ון נטל את החולצה והסתכל במבט מפוכח וממושך באריג הלא מגיב28. קייטי מעולם לא הייתה לא מגיבה. דמעות: – כן, דמעות – מילאו את עיניו של ג'ון פרקינס. כשתחזור הדברים יהיו אחרת. הוא יפצה אותה בעבור כל הזנחתו. מה היו החיים בלעדיה?
הדלת נפתחה. קייטי נכנסה נושאת נרתיק יד קטן. ג'ון בהה בה בצורה מטופשת.
"בחיי! אני שמחה לחזור," אמרה קייטי. "אימא לא הייתה חולה בכלל29. סאם היה בתחנת הרכבת, ואמר שרק היה לה איזה התקף קטן, והוא השתפר מהר אחרי שהם שלחו לי את המברק. אז לקחתי את הרכבת הבאה חזרה. אני פשוט מתה לכוס קפה."
איש לא שמע את הנקישה והשקשוק של גלגלי השינים בחזית הקומה השלישית של דירות הפוגמור מזמזמים במנגנונם חזרה לסדרם הרגיל. גומייה נמתחה, חוט הושב למקומו, מערכת ההילוכים תוקנה והגלגלים חזרו להסתובב במסלולם הישן.
ג'ון פרקינס הסתכל בשעון. השעה הייתה שמונה ורבע. הוא הושיט יד לכובעו והלך לכיוון הדלת.
"עכשיו, לאן אתה הולך, אני רוצה לדעת, ג'ון פרקינס?" שאלה קייטי, בנימה נרגנת.
"חשבתי שאקפוץ למקלוסקי," אמר ג'ון, "לשחק משחק ביליארד אחד או שניים עם החבר'ה."