חלומות החיים
חלומות החיים
"היו לו שני גנים לבית הישן. האחד, שקראנו לו "גן־הפרא", נשתרע מאחורי גינת־הירק ונטוע היה דובדבנים מרים, דרמסקיות, ושזיפים צהובים ושקופים. משום איזו סיבה אפפה אותו תמיד עננה; […] אבל הגן השני, מרוחק ומוסתר מן הבית, נח למרגלות הגבעה ונשתרע עד לקצהו של שדה המרעה – עד לעצי השיטה, המרשרשי זהרורים לאור השמש [… היו בו] תפוחים נקובים במקורות־ציפורים, אגסים גדולים ופצועים, חבושים, שכל כך טעימים הם עם מעט מלח וריחם מתוק כל כך, עד שאינך יכול לנשוך בהם מחשש התעטשות…
יום אחד צץ בו "העץ האסור" – עץ תפוחים, שאבא וידיד־בית אחד גילו אותו בשעת טיול של אחר־הסעודה ביום ראשון בשבוע.
"עץ נפלא!" אמר הידיד כשהוא מתכופף אליו בהתפעלות של תמיהה; "זהו זן של – " ושם עשיר ונפלא נתיישב לו על העץ כציפור לא־נודעת.
"כן, אמנם משער אני שזהו," אמר אבא. לא היו לו מושג בשמותיהם של עצי־פרי.
"עץ נפלא!" חזר הידיד על דבריו, "פירותיו נהדרים. אין בדומה להם כלל. והיבול יהיה משופרא דשופרא. תפוחים – עין לא ראתה!"
"כמובן, מצוינים, מצוינים," אמר אבא כלאחר־יד כשהוא מתבונן בעץ בעניין והתפעלות חדשים.
"יקרי המציאות, יקרי המציאות באמת! כמעט שאין לראותם עוד באנגליה בימינו!" ושם גושפנקא שלו על שמחתו של אבא. אבא היה אדם שהגיע בכוחות עצמו למה שהגיע והמחיר שחייב היה לשלם בשביל כל דבר כל כך רב היה ויקר, עד שלא היה משהו שיערב לאוזניו יותר מן התשבחות, שהיטיב לקנות ולעשות. עוד צעיר היה ורגיש ושוקל בלבו אם, במובנו העמוק של הדבר, באמת השיג את שוויון כספו בעולם. עוד היו לו שעות שבהן הילך הנה והלום לאור הירח כשהוא מחליט כמעט "להשליך הליכה ארורה זו למשרד בכל יום ולהסתלק; להסתלק פעם אחת ולתמיד". ועכשיו עוד נמצא לו עץ־תפוח מופלא זה שנפל בחלקו יחד עם הגן – עץ־תפוח שידידו המבין משבחו כל כך…"1
עץ התפוח מאת קתרין מנספילד הוא קריאת השכמה מטלטלת. המסר שבו כה מנומק, כה חד־משמעי שהוא חוצה בקלילות את גבולות הסיפור וזולג כמעט לכל תחום אחר בחיים, מזמן בחינה מחודשת, מדוקדקת, לאורו;
לא כל הנוצץ זהב הוא.
אל תשפוט ספר על פי כריכתו.
אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.
עץ התפוח זכה להכרה בגין התממשותן של כמה נסיבות בו זמנית:
ראשית, מיקומו – לא בגן הפרא שבגין מראהו המוזנח הוזנח אף יותר2, אלא בסביבה ההולמת את הופעתו המופלאה.
שנית, התזמון – העיתוי הנינוח לאחר ארוחה חגיגית ביום החגיגי בשבוע.
שלישית, ההערכה שהוא זוכה לה מטעם גורם אחר, "הבקי" בתחום.
הסיבה הרביעית אינה קשורה לנתונים עובדתיים אך עולה עליהם פי כמה וכמה: אישיותו של האדם, הנכון לשמוע ולהקשיב.
עץ התפוח אינו רק סיפור על הפער שבין חזות לאיכות. בבסיסו הוא דימוי על התנערות מאחיזה בחלום מושלם, כזה שטופח במשך שעות וימים דרוכים של ציפייה. ככל שהמאמץ קשה ועיקש יותר, כך הופכת חשיבותו של ההישג לנחוצה יותר וההחמצה, אם בו תבוא, למרה וכואבת לא פחות:
"בכל ראשון בשבת, לאחר הכנסייה, הלך אבא […] עובר את גינת־הפרחים, יורד בשביל הסיגליות, חולף על פני העץ בעל הגזע השחור כקטיפה, על פני שיחי־הוורד הלבנים ובמורד הגבעה אל הגן. ועץ התפוח, כאליל נערץ, שכמו גוּנב לאוזניו באורח־פלא דבר כבודו, עמד במרוחק משאר העצים. כפוף קמעה מכובד פארותיו העשירות ומרעיד בעליו הכסופים תחת מבט עינו הבוחן של אבא. לבו של אבא רווח מן המראה […]. סוף־סוף הגיע היום ואבא הוציא מכיס חזייתו אולר קטן משובץ צדפים. נזדקף והגביה ידו. לאט לאט, ובזהירות רבה קטף שני תפוחים מעל ענף.
"באמונה, כמה חמים הם!" קרא אבא בהתפעלות. "תפוחים נפלאים; משופרא דשופרא, נהדרים!" הידד אחר עצמו וליטפם פעם ופעמיים בכף ידו. "הביטו נא! שום פגם ושום דופי! […] באמונה, הביטו וראו!" קרא.
"אבא!" קראנו קריאה של חובה וגם של התפעלות ממש. כיוון שצבעו האדום והיפה חדר ונכנס לתוך בשרו הלבן של התפוח; כתום היה עד לחרצנים הקטנים והשחורים שנחו להם יפהפיים במיטתם הצחורה. דומה היה כאילו נטבל כולו ביין אדום.
"מימי לא ראיתי תפוח כזה," אמר אבא. "לא בנקל תמצאו משהו בדומה לו".
[…] אחר כך הגיש חציו האחד לבוגי וחצי השני לי. […] יחדיו נשכנו בתפוח. פינו נתמלא במיץ־פרחים ובקליפה עצה מרירה. טעם נורא של משהו יבש…
"נו?" שאל אבא מלא גאווה. […] בוגי ואני הבטנו איש בפני רעהו, לועסים במלוא לוגמינו; ובאותו רגע של לעיסה ובליעה חלפה בינינו שיחת־אלם ארוכה – וחיוך חיוור רב־משמעות. לעסנו ובלענו וקרבנו אל אבא, כמעט נוגעים בגופו.
"נפלא!" שיקרנו. "נפלא, אבא. פשוט יוצא מן הכלל!"
אבל ללא הועיל. אבא ירק את פלח התפוח ולא הוסיף לקרוב עוד לעולם אל העץ."3
לצד החיים שאדם חי מתנהלים החיים שהוא חולם לחיות. זרע של אמונה שנשתל בתחילת הדרך מבקש לצמוח לכדי מימוש גדול. ברם באיזו מידה יכולה ציפייה עצמית לעמוד במבחן המציאות כשהיא מבקשת חותם חיצוני שיעניק לה תוקף במקום ערך אמיתי?
פרי עכבית, סיפורו של אנטון צ'כוב, משתמש גם הוא בפרי כדימוי להיאחזות ברעיון ההצלחה – ושברו.
לב־ליבו הוא קורותיו של ניקולאי איוואניטש, פקיד במשרד האוצר שמאז נעוריו טיפח בהתמדה חלום על גן האבוד, זה שגדל בו בילדותו. אחיו, איוואן, הוא שמספר לחבריו הבדיוניים ולקוראים המציאותיים על חיי הכפר המופלאים שחוו בצעירותיהם – חיי כפר משוחררים, עליזים, מלאי פעלתנות, מרחבים וחופש:
"כבני־איכרים ממש היינו מבלים ימים ולילות בשדה, ביער, שמרנו על הסוסים, מפֵצלים פצלות מן העצים, צדים דגים וכל כגון זה… ואתם יודעים בוודאי, כי מי ששלה, אפילו רק פעם אחת בחייו, צלופח, או שראה בסתיו קיכלים נודדים, כיצד הם נישאים ביָמים צוננים, בהירים, סיעות־סיעות, מעל לכפר, – לא עוד תושב־עיר הנו, ועד יום־מותו יתגעגע למרחב. אחי – מַשמים היה במשרדי האוצר. שנים עברו, והוא הוסיף לשבת באותו מקום, כותב אותם הניירות, ואך מחשבה אחת בלבו כל הימים, כיצד יגיע לחיים־בכפר. וכמיהה זו שלו הלכה ולבשה, מעט־מעט, דמוּת של תשוקה ברורה, הייתה לחלום – לקנות לו באיזה מקום חווילה קטנה, על חופו של נהר או אגם."4
איוואן גדל והפך וטרינר, ממשיך במובן מסוים את חווית הילדות המשוחררת, הטבעית. ניקולאי עבד כפקיד, משרה שהמימד השוחק שבה מוצנע מפני היותה בטוחה ומפני שאיש אינו מתיימר למצוא בה הנאה או סיפוק. עבורו, זהו החלק הקשה שבין שחרית ימיו ואחריתם. הוא מבקש לחזור אל המקום ממנו התחיל הכול, אל הילדות שהיא התקופה המאושרת בחייו, ניגודה המוחלטת של שגרת יומו מאז היותו בן תשעה־עשר – אפרוריות ממוסדת, מאובנת, משמימה.
ניקולאי איוואניטש חי בתהילת עברו ומבקש לגזור ממנה עתיד שונה לחלוטין מההווה המתמשך בו הוא כלוא.
איוואן איוואניטש אינו שותף למחשבותיו. מה שעבור אחיו הוא הגשמת מאוויים כמוסים ומשאלות נפש, מצטייר בעיניו כבית כלא, מאסר לכל החיים; האחוזה הנכספת היא חלקת קבר והחיים בה הם בריחה מהתמודדות, מעשה פחדני שאין בו שבריר דאגה לזולת או רעיון ראוי כל שהוא5.
עבור איוואן העניין אינו במיקום אלא בעיסוק – התמודדות עם החיים ומה שיש באפשרותם להציע. ככל שהוא מבקר את משנתו המסתגרת של ניקולאי, כך נחשפת משנתו הפעלתנית שלו עצמו, אדם החותר לעשייה ושואף למרחבים, להגשמה, למיצוי. אדם המאמין כי טמונות בו אותן עוצמות הגלומות בטבע, ממתינות ואף תובעות לצאת מן הכוח אל הפועל. כל דבר אחר הוא בעיניו בגידה, התעלמות שראשיתה בחטא ואחריתה עוון ופשע.
כמו בסיפורה של קתרין מנספילד, משאת נפשו של ניקולאי איוואניטש מרוכזת ומושתת כולה על פרי מסוים, שהשגתו משמעה השגת והגשמת כל חלומותיו.
העכָּבית, הידוע גם בשם חֲזַרְזָר, הוא צמח ממשפחת הדומדמניתיים; שיח הצומח לגובה שלושה מטרים, בעל פרחים בצורת פעמון ופירות בשרניים ועגולים, מכוסים על פי רוב פלומה דקה.
בכל "הזדמנות" הנקרית על דרכו – חלום בהקיץ בשהותו במשרד, מודעות מכירה על אחוזות בעלות אדמות – מדמיין ניקולאי את חייו כפי שמבקש הוא לחיותם ו"בכל תמונה ותמונה היה רואה משום־מה שיחי־עכּבית דווקא. לא יכול לתאר לו בדמיונו שוּם בית־אחוּזה, שום פּינה פּיוטית, בלי שיימצאו שם שיחי־עכָּבית"6.
עד שישיג את מטרתו, הפך ניקולאי כל היבט ותחום בחייו משני לתוכניתו: מאכליו, שתייתו, לבושו – בכל נהג במידה זעומה, קמצנית ממש. כל כך השתעבד לרעיון, הפרעה טורדנית־כפייתית של ממש, שאפילו נשא אישה שלא אהב ושלא ניחנה באף מעלה ראויה בעיניו למעט העובדה שהייתה בעלת ממון מסוים, אותו היה יכול לנצל לשם מימוש רצונו7.
כפי שאירע לאב בעל עץ התפוח בסיפורה של קתרין מנספילד, גם החלקה שרכש ניקולאי לבסוף הייתה היפוכו הגמור של כל מה שאי פעם התאווה אליו: "מאה ושתיים־עשרה דאסיאטינות עם בית־אחוזה, עם בית־משרתים, עם פּארק, אך ללא כל גן־פירות, ללא עכּבית, ללא יאורות וחכּוֹת; היה נהר, אך מימיו היו כעין הקפֶה, כי מעֶברה האחד של האחוּזה היה בית־חרושת ללבֵנים, וּמעֶברה האחר – בית משרפות־עצמות. אולם ניקולאי איוואניטש […] לא נתן לב: הוא הזמין לו עשרים שיחי־עכּבית, שתל אותם, והחל בחיים של בעל־אחוזה."8
גם לאחר רכישת הנכס, אין ניקולאי מצליח להפיח בו את רוח החיות החיונית הנחשקת: הנרפות, הבטלה והרפיסות פשו בכל – בחיות, במשרתים ובניקולאי עצמו9. אולם ניקולאי, שלא כמו בעל עץ התפוח, אינו מאבד תקווה; הוא אכן הפך לבעל אחוזה מכובד, נוטף רושם וחשיבות. העובדה ש"הישגו" זה אינו מעיד על הצלחתו כי אם על כישלונו דווקא – כישלון הנובע מתפיסות שגויות על החיים בכללותם – אינה מטרידה את מנוחתו. מבחינתו, טעמו התפל של פרי העכבית המופלא הוא טעם גן עדן. רק איוואן אחיו רואה את האמת:
"לא עוד היה זה אותו פקיד־מסכן, מצניע־לכת, אלא בעל־אחוזה ממש, פריץ. הוא כבר התערה כאן, הסכין והתענג על רוב טובה; היה אוכל הרבה, מתרחץ בבית־מרחץ, משמין, כבר נכנס במשפטים עם הקהילה ועם שני בתי־החרושת, והיה נפגע מאוד, אם האיכרים לא קראו לו "רום מעלתך". גם לנפשו היה דואג ברוב־ערך, כמנהג־אדונים, וגם מעשי־חסד עשה לא בפשטות, אלא בחשיבות. […] השינוי לחיים של רווחה, השובע, הבטלה מטפחים באיש הרוסי זחיחות־דעת, שחצנית ביותר. ניקולאי איוואניטש, אשר קודם, בימים ששימש במשרדי־האוצר, חושש היה גם בינו לבין עצמו מפני דעות משלו, היה משמיע עתה רק אמיתות בלבד, ובמין נעימה של מיניסטר: "ההשכלה היא צורך הכרחי, אולם העם עדיין לא בגר לכך". "עונשי־גוף יש בהם נזק, בדרך כלל, אולם בכמה מקרים הם מועילים ואין תחליף להם".
אני מכיר את העם ויודע אני להתנהג עמו, – היה מדבר. – העם אוהב אותי. אין לי אלא להניע אצבע, והעם יעשה בשבילי כל אשר אחפוץ.
וכל זה, […] דובּר בבת־צחוק טובה ונבונה. עשרים פעם חזר ואמר: "אנחנו, האצילים", "אני, כאציל"; ברור היה, שלא זכר עוד כי סב שלנו היה איכר, ואבינו – חייל; אפילו שם־משפחתנו, […] שהוא חסר טעם, בעצם, נראה לו עכשיו ערב־לאוזן, יחשני ונעים מאוד."10
חשיבותו העצמית של ניקולאי איוואניטש, לא רק שאין לה על מה להתבסס, אלא היא באה בניגוד חריף לדמותו המוצלחת באמת של בעל אחוזה אחר, מרשים וראוי המתואר בתחילת הסיפור – אליוֹכין.
אליוכין עובד באחוזתו כפועל פשוט: לבוש ברישול, מלוכלך באופן כמעט מביש11, פרא ממש. גם בביתו אין פאר והדר – רק פשטות של חיי עבודה ועמל.
ההבדל בין אליוכין וניקולאי אינו נוגע רק לאורח החיים השונה אלא גם לנשים שהם מעסיקים12 ובעיקר לחווייתו של איוואן, המבקר בשתי האחוזות; כשהוא נמצא בסופיינו, אחוזת מגוריו של אליוכין, הוא יצא לשחות. השחייה (והצלילה) בנהר, מתחת לכיפת השמים ולגשם היורד, היא חוויה מזככת עבורו. הכול נראה שמימיי כל־כך: החבצלות הלבנות הנעות על פני הגלים, השלווה, העונג שבפעילות הפשוטה אך הכמו מטהרת. אך באם אחוזתו של אליוכין היא גן עדן בראשיתי, תמים, נטול משקל ומחשבה, הרי שאחוזתו של ניקולאי היא גיהינום של ייסורי נפש מעיקים, מכבידים בגין עול נפשי קודר.
"בערב, כאשר שתינו תה, הגישה הטבחית אל השולחן צלחת מלאה פרי־עכּבית. לא היה זה פרי קנוּי, אלא משלו עצמו, ונאסף זו הפעם הראשונה מאז נשתלו השיחים. ניקולאי איוואניטש צחק, ורגע אחד הביט אל העכּבית, דומם, ודמעות בעיניו, – לא יכול לדבר מחמת התרגשות. אחרי־כן נתן גרגר אחד אל פיו, העיף בי מבט בשמחת־ניצחון של ילד, שקיבל סוף־סוף את הצעצוע האהוב עליו, ואמר:
– כל־כך טעים!
והוא אכל בלהיטוּת, והיה חוזר בלי הרף:
– אה, טעים כל־כך! טעם־נא!
הפרי היה חמוּץ ונוקשה. אולם, איך אמר פושקין: "ייקר לי הכזב המרומם את רוחנו מאשר חשכת אמיתות שפלות". ראיתי לפני אדם מאושר, שחלומו הכמוס נתגשם באורח מוחשי כל־כך, אשר השיג את מטרת־חייו, קיבל את אשר נתאווה לו, אדם שמרוצה היה בגורלו, מרוצה מעצמו. כל ימי היה משהו נוּגה נמזג אל מחשבותיי על אודות האושר האנושי, והנה עתה, למראה האדם המאושר תקפה אותי הרגשה כבדה, קרובה לייאוש. בייחוד קשה היה לי בלילה. הוצע לי משכב בחדר סמוך לחדר־השינה של אחי, ואני שמעתי כיצד נדדה שנתו, והיה קם פעם בפעם וניגש אל הצלחת עם פרי־העכּבית ונוטל גרגר, גרגר. העליתי בדעתי: מה רבים, בעצם, האנשים המרוצים, המאושרים! איזה כוח מכריע הוא זה! צאו והתבוננו בחיים האלה: שחצנות וחיי־בטלה של החזקים, בערוּת ובהמיוּת של החלשים, מסביב עניוּת לבלי־נשוּא, דוחק, התנוונוּת, שיכּרוּת, צביעוּת, כזבים… ובו בזמן שקט בכל הבתים וברחובות, שאננות; מבין חמישים האלף היושבים בעיר אין אף אחד אשר יקום וייתן קולו בזעקה, יתקומם ברמה. אנו רואים את האנשים המהלכים לשוק לקנות מכולת, האוכלים ביום וישנים בלילה, מדברים דברי־הבאי שלהם, נושאים נשים, מזדקנים, סוחבים בנדיבות את מתיהם לבית־הקברות; אולם אין אנו רואים ואין אנו שומעים את אלה אשר סובלים, והנורא שבחיים מתרחש אי־בזה מאחורי הקלעים. […] אושר אין, ואינו צריך להיות, אך אם יש טעם ומטרה לחיים, הרי טעם ומטרה אלה אינם צפונים כלל באושרנו, אלא במשהו נבון מזה וגדול מזה. עשה את הטוב!"13
אדם הוא לעולם תבנית נוף מולדתו אך מעבר לכך – אדם הוא סך חוויותיו המוקדמות, המכוננות. מי בילדותו חש עצמו חַסֵר יבקש לצמצם את הפער ואף לכסות עליו פי עשרות מונים, גם אם הריק החומרי התמלא זה מכבר. מי שבבַּחֲרוּתו חש עצמו בזוי או מובך, יקדיש את מהותו הבוגרת כדי לפצות על תחושת הקטנוּת והעליבות. העדר סלחנות עצמית הוא מנוע מדרבן הדוחף קדימה, משום שאינו מאפשר לשכוח את האדם ההוא המבקש להפוך לאדם הזה. הישגים והצלחות יסתירו את הצלקות שמתוכן צמח, אך הכאב שבהן יהדהד עד יומו האחרון.
אדם שאינו מסוגל להשתחרר מהשדים הרודפים אותו מוליד מתוכו מאבק בין מי שהיה לבין מי שברצונו להיות.
מתוך המקום הזה נרקמות שאיפות על שלמות עתידית מזהרת, מפצה, מפייסת.
אך האם נדרש אדם לחלומות כדי להבריא עצמו מעבר פצוע, בהווה שכבר התפתח למחוזות אחרים לגמרי?
גיבור סיפורה של קתרין מנספילד תלה בעץ התפוח את התגשמותו כאדם ולכן, בטעמו המר של הפרי המושלם למראה, החמיצו גם כל שאיפותיו.
גיבור סיפורו של אנטון צ'כוב, ניקולאי איוואניטש, מאמין כי חלומו התגשם. שלא כעמיתו הבדיוני, הוא עיוור לכל העובדות המעידות דווקא על ההפך. גרגר קטן, זעיר, של פרי עכבית – יהיה טעמו אשר יהיה – מספיק עבורו כדי להרגיש שלם, מסופק, ראוי, גם אם התנהגות זו אינה מועילה לאיש, זולתו.
נוחם זה אינו פותר את הבעיה אלא מקנה שקט רגעי, מזויף. הכיעור, העוני, העליבות, הרדידות, היהירות, הניכור, הסיאוב והשִפלות המאפיינים את עולמו של ניקולאי איוואניטש נובעים בדיוק מעיוורון זה, המקדש ערכים לא נכונים, זרים לנפשו של אדם ולנפשם של האנשים סביבו. בהיעדר טיפול הולם, שורשי, הבעייתיות רק תחמיר ותעמיק, תתפתח לכדי מצב בלתי ניתן לתיקון.
חלומותיו של ניקולאי ריקים כמו מילותיו. לא עומד מאחוריהם דבר מלבד תדמית וחזות שווא.
ניקולאי מייצג את האנשים החיים בצורה מוּכנית, כמו בובות על חוטים המנווטות ימינה ושמאלה על ידי קיבעון מחשבתי, לפיו פני הדברים צריכים להיות כך ולא אחרת ואחוזה צריכה שיהיו בה פירות עכבית כי זהו הדבר החשוב ביותר. פירות עכבית חמוצים וקטנים ולא משביעים, ומלבדם לא כלום: לא עשייה, לא משמעות, לא אמת.
אנטון צ'כוב, דרך מספרו איוואן איוואניטש, מבקש לגרום לדמויותיו ולקוראיו לפעול מתוך מחשבה, מתוך כוונה, מתוך מודעות. הוא מכיר בקיומם של חיים שיש בהם כאב ושיגעון והתעלמות – ודווקא משום כך קורא לדבר אחד ויחיד: תשומת לב אמיתית וכנה לאדם ולזולתו.
התורה שהוא מציב בפיו של איוואן איוואניטש, כאילו האנשים המאושרים חייבים את אושרם לאנשים האומללים, הנושאים את אומללתם בשקט, אינה קבילה על אי צדק אלא קריאה לשינוי. אין טעם לשבת ולהמתין, לאמץ את סדר הדברים הקיים או להמתין שיחלוף. יש לקום ולעשות, לשפר ולהיטיב.
ניקולאי איוואניטש מאמץ לעצמו חיזיון אושר שגוי, מתבשם בריחות צחנה כאילו היו ניחוח בוסתן מופלא וטועם טעם מתוק כדבש בפירות חמוצים ומרים. הוא ניזון מעוצמתו המשכרת של התגשמות חלום מופלא, עד שאינו מבחין בכך שמהותו האמיתית של החלום, יסודות גן העדן, כלל אינם באים בו לידי מימוש.
ניקולאי יכול היה להפוך את אחוזתו לאחוזה אחרת, טובה יותר, אך הוא סירב להכיר במציאות, סירב לזרום עם זרם החיים. הוא התעקש להנציח את הדימוי במקום לקדש ולממש את הגלום בו באמת. לא בכדי הנהר שעובר באחוזתו מזוהם בעוד שהנהר בחלקתו של אליוכין שופע חיות וחיוניות14.
אין חיים בעולמו של ניקולאי. הוא רק מדמה לעצמו שהוא חי.
עץ התפוח ופרי העכבית מייצגים ההיאחזות במה שנראה כדימוי מבטיח אך מתגלה כמשאלת לב שגויה, תעתועי לב אבודים. הדרך הנכונה לגבור עליה היא לראות מעבר לאשליה, להכיר בערכים המגדירים את האדם כפי שהוא באמת ואיתם לצאת לחיים.
הקריאה להגשמה עצמית אינה צריכה להיות מושתת על אריזה נוצצת השובה את העין אלא על תפיסה עצמית השובה את הלב.
אין מדדים מסוימים שבהם – ובהם בלבד – גלום הערך האנושי.
הוא גלום אך ורק בעצמו.