חידה בלשית מפוקפקת
חידה בלשית מפוקפקת
העיסוק "בלש" הוא אחד בעל מוניטין. הגדולה אופפת אותו כמו כתר ומאירה למרחוק. בלש צריך יוצא דופן, חד מחשבה ומעט (הרבה) מעל כל היתר כדי להצליח לפתור שאלות שאחרים עומדים מולן חסרי אונים. על פי רוב וכדי לשמור על חזות מציאותית, נדרש לאזן את הפיקחות הזו עם תכונות אופי של טיפוס מבודד, בעל קושי להבין דקויות אנושיות "פשוטות" או מוזרות כל שהיא ועדיין, גם עם מאפיין כזה (או כמה מהם) הבלש יוצא כשידו על העליונה, הודות לאותה יכולת מחשבתית מרהיבה המסוגלת לפצח כל תעלומה העולה על השגרה הסתמית של מציאות היום־היום.
או. הנרי אהב בלשים. אמנם הוא לא בחר בהם תמיד כדמויות בסיפוריו אך (כמעט) תמיד הציב בליבת כל סיפור חידה "בלשית" שקוראיו נדרשו לפתור או לכל הפחות להתמודד איתה: לבבות וצלבים, קוסמופוליט בבית קפה, חגו של אדם עיוור, השיקוי של אייקי שונשטיין, אצבעון, אצבעון, הדלת הירוקה, המרקיז והעלמה סאלי, מקץ עשרים שנה, אלילת נקם ורוכל הממתקים, אביב לפי התפריט, הרוזן ואורח החתונה, ארבעת הוורדים, חדר מרוהט להשכיר ואיש השלג – אלה רק דוגמאות ספורות למציאות מסתבכת ומותרת, סיום המגיע במפתיע, מאבקים של טוב ורע והכרעות על בסיס שיקולי צדק מול פשע, שכר ועונש, עוולה מול מוסר.
תמוה אם כן מדוע בחר או. הנרי לצאת במופגן כנגד דמותו של הבלש הראשון בספרות1 – אוגוסט דופן, פרי עטו של אדגר אלן פו וסיפוריו הרציחות ברחוב מורג ותעלומת מארי רוז'ה, בשני סיפורים (טיק טוק ונעקב לאבדון) השמים ללעג ולקלס את כושר ההסקה וחוכמתו המופלגת של הבלש המהולל וכן נגד דמותו של שרלוק הולמס וחברו הנאמן ד"ר ווטסון, פרי עטו של הסופר ארתור קונאן דויל, בסיפוריו גשש בלש והרפתקאותיו של שמרוק ג'ולנס.
אדגר אלן פו מתאר את הבלש אוגוסט דופן כטיפוס חריף שכל הנשמר לעצמו ולעולמו2. בדומה לשרלוק הולמס, גם לדופן יש חבר, הגיבור המספר, החולק אתו דירה ושיחות, דרכן מתברר מהלך החשיבה ואופן הניתוח של הבלש המבריק והידען3.
או. הנרי בוחר לפנות בכיוון ההפוך ומציג את הבלש הצרפתי, אותו הוא מכנה טיקטוק, כדמות נלעגת. שמו הולך לפניו, שלא לומר מכריז על עצמו בגאון, אך ביצועיו כושלים, בלשון המעטה. הדמויות המתמודדות מולו מודעות היטב למה שנעלם מאלה החולקים לו כבוד ביראה שקטה, מכובדת, וכך מטות את הכף לתועלתן. הגיבור הראשון שוכר את שירותיו כדי שחקירתו המטופשת תוביל להדחת מתחרה פוליטי מהמרוץ לנשיאות; הגיבור השני, קרניניול קושאו, הפושע המסוכן ביותר בפריז, אינו חושש מלהתייצב מול טיקטוק מתוך ידיעה מוחלטת שדבר לא יאונה לו וכי אין כל אפשרות שייתפס, ייעצר או ייכלא כשבלש מפואר שכזה דולק בעקבותיו:
"בעוד טיקטוק צופה בעיניים דמויות שונר על גבעת מונמארטר, הוא שומע לפתע נשימה כבדה לידו ומסתובב, מביט אל תוך עיניו האכזריות של הזאב האפור. קרניניול קושאו נעל את נעלי המטפסים שלו וטיפס אל הצריח.
"למען השם, אדוני," טיקטוק אומר. "למי אני חב תודה על כבוד הביקור הזה?"
הזאב האפור חייך ברכות ובזלזול.
"אתה טיקטוק, הבלש?" הוא אמר.
"אכן, זה אני."
"אם כך, תקשיב. אני הרוצח של מארי קושו. היא הייתה אשתי והיו לה רגליים קרות והיא אכלה בצלים. מה הייתי יכול לעשות? ובכל זאת החיים מאירים לי פנים. אני לא רוצה שיערפו את ראשי בגיליוטינה. שמעתי שאתה נמצא במסלול שלי. האם זה נכון שזה המקרה שנמצא בטיפולך?"
"אכן, זהו."
"תודה לאל הטוב אם כן, ניצלתי."
הזאב האפור מתאים בזהירות את המטפסים על רגליו ויורד מהצריח. טיקטוק מוציא את מחברתו וכותב בה.
"לבסוף," הוא אומר, "יש לי רמז.""4
בגשש בלש המספר משתומם כיצד עולה בידו של חברו הקרוב, הפושע אייברי נייט, להיפגש (לא להימלט) עם הבלש הממונה על לכידתו – שמרוק ג'ולנס:
"התהלכתי בסנטרל פארק עם אייברי נייט, הפורץ, שודד דרכים והרוצח המהולל מניו יורק.
"אבל, נייט יקירי," אמרתי, "זה נשמע בלתי אפשרי. ללא ספק ביצעת במקצועך כמה מהמבצעים הנפלאים ביותר הידועים לפשע המודרני. עוללת כמה מהמבצעים הנהדרים ממש מתחת לאפה של המשטרה… […] אך כאשר אתה מתרברב שבתוך ארבעים ושמונה שעות לאחר שביצעת פשע תוכל ממש להביאני פנים אל פנים עם הבלש שמונה ללכוד אותך, אני חייב לבקש הפוגה כדי להביע את ספקותיי…"
אייברי נייט חייך בסלחנות.
"אתה פוגע בגאוותי המקצועית, דוקטור," אמר בנימה מרוגזת. "אני אשכנע אותך. ;[…] אם מקרי רצח בניו יורק לא הגיעו לכלל פענוח, חשבתי, על אף שכישרונו הטוב ביותר של הבלש יושם לגרור אותם החוצה, הרי זה משום שהבלשים ממלאים את תפקידם באופן שגוי. ולא רק באופן שגוי, אלא ההפך בדיוק מהאופן הנכון. זה היה הרמז שלי. טבחתי את האיש בסנטרל פארק. עכשיו, הנח לי לתאר עצמי בפניך: אני גבוה, עם זקן שחור, ואני שונא פרסום; אין לי כסף לדבר על אודותיו; איני אוהב שיבולת שועל, ושאיפתי הגדולה והיחידה בחיים היא למות עשיר. אני חסר לב בעל מזג קר; לא אכפת לי מחברי בני האדם ולעולם לא אתן סנט לקבצנים או לצדקה. עכשיו, רופאי היקר, זהו תיאורי האמיתי – האיש אותו מבקש הבלש הממולח לצוד. אתה שמכיר את היסטורית הפשע האחרונה בניו יורק תוכל לחזות את התוצאה. כשהבטחתי לך שאציג למבטך הספקני את הבלש שיצא אחרי, צחקת לי מפני שאמרת שבלשים ורוצחים לעולם אינם נפגשים בניו יורק. הדגמתי לך שההנחה אפשרית."
"אך כיצד עשית זאת?" שאלתי שוב.
"זה היה פשוט מאוד," הרוצח המובחר השיב. "הנחתי שהבלש ילך בדיוק בכיוון ההפוך מהרמזים שהיו לו. נתתי לך תיאור של עצמי. לפיכך, הוא חייב בהכרח לשים פעמיו ולעקוב אחרי איש נמוך עם זקן לבן שאוהב להיות בעיתונים, עשיר מאוד, שאוהב שיבולת שועל, רוצה למות עני, ויש לו מזג קיצוני של נדיבות ונתינת צדקה. כשזה מגיע למוח אל תהסס עוד. הבאתי אותך באחת אל המקום בו שמרוק ג'ולנס נמצא עוקב אחרי ביתו של אנדרו קרנגי."
"נייט," אמרתי, "אתה פלא. אילו לא הייתה סכנה בכך שתשוב למוטב, איזה מפקח משטרתי מופלא היית לתחנת המחוז התשעה־עשר!""5
אין לטעות בחריפותה של הביקורת ובמגמתה לנגח ולגחך אך ממה היא נובעת ומה היא מבקשת להשיג?
שמרוק ג'ולנס, כמו טיקטוק בשני הסיפורים שבהם הוא מופיע, פועלים על דעת עצמם במנותק מהסביבה. יש להם היגיון פנימי המוליך אותם בדרך אל (מה שהם חושבים שהוא) פתרון התעלומה. בלש שניחן בחשיבה מיוחדת פועל מחוץ לגבולות המוכרים אך הוא עדיין כפוף להיגיון הסביבתי והחברתי הרחב. במילים אחרות, הוא רואה את המציאות ברמה אחרת אבל זו עדיין אותה המציאות. שמרוק ג'ולנס וטיקטוק חיים במציאות משל עצמם. צורת החשיבה שלהם לא גבוהה יותר אלא מעופפת, מנותקת מכבלי ההיגיון. העולם הפנימי שלהם מתכתב עם עצמו, על פי מערכי התנהלות השמורים ומובנים להם בלבד. אין מה להעריך כאן – רק לגנות (ואולי להטות ראש בחמלה).
כוחותיה של המשטרה מוגבלים בהשוואה לחופשיות פעולותיו הבלתי מרוסנות של מי שאינו רואה עצמו מחויב לשום חוק, אך כדי לעשות את הדבר הנכון, כפי שאו. הנרי מציג אותו, לא צריך משאבים – רק שכל ישר והיגיון פשוט ואנושי6 (גם אם הוא לעתים מבריק באופן יוצא דופן). את הנקודה זו מוכיח סיפורו הרביעי של או. הנרי – ההרפתקאות של שמרוק ג'ולנס שגם בו נוטל המספר את עמדת החבר הקרוב, הצופה־המתלווה אל הבלש שמרוק ג'ולנס:
"למזלי הרב נמנה שמרוק ג'ולנס, הבלש הניו־יורקי הגדול, עם הטובים בידידי. ג'ולנס הוא מה שקרוי "האדם הפנימי" במשטרת־החרש העירונית. […] בימי "חופש" ידועים […] ישוטט ג'ולנס בעיר איתי, כשהוא מפגין לראווה, לגודל שמחתי והשכלתי, את סגולות ההסתכלות וההיקש המופלאות שלו. לפני יום־יומיים באתי למטה ומצאתי את הבלש הגדול מסתכל תפוס־הרהורים בחוט שהיה מהודק על אצבעו הקטנה.
"בוקר טוב, מנשמע," אמר, בלי להפנות את ראשו. "אני שמח לציין שסוף־סוף התקנת אורות־חשמל בביתך."
"אולי תואיל בטובך לומר לי," אמרתי בפתיעה, "איך ידעת זאת? ברי לי שמעולם לא סיפרתי על כך לשום איש, והחיבור בוצע לפי הזמנה בהולה והושלם רק הבוקר."
"אין לך דבר קל מזה," אמר ג'ולנס במאור־פנים. "כשנכנסת קלטתי את ריח הסיגר שאתה מעשן, אני יודע לזהות סיגר יקר; ואני יודע שלא יותר משלושה אנשים בניו־יורק ידם משגת גם לעשן סיגרים וגם לפרוע חשבונות־גז בזמן הזה. זה היה דבר קל. […]"
ג'ולנס ואני שמנו פעמינו לפינה, בה עמדנו לעלות לאוטובוס. בעודנו מהלכים פגשנו את ריינגלדר […] שהיה נושא משרה בעירייה.
"בוקר טוב ריינגלדר," אמר ג'ולנס ונעצר. "ארוחת־בוקר נאה אכלת הבוקר."
הואיל ותמיד צופה הייתי לעלילות ההיקש הנפלאות של הבלש, ראיתי את עיניו של ג'ולנס ננעצות כהוא־זה בכתם צהוב ארוך על חזה החולצה ובכתם קטן ממנו על סנטרו של ריינגלדר – שניהם, בלי ספק, מחלמון של ביצה.
"הו, זו קצת מן הבלשיות שלך," אמר ריינגלדר, פוטר את העניין כולו בחיוך. "טוב, אני מתערב אתך על משקאות וסיגרים לכולם שלא תוכל לדעת מה אני אכלתי לארוחת־בוקר."
"עשוי," אמר ג'ולנס, "נקניק, פומרפניקל, וקפה."
ריינגלדר הודה בנכונותו של הניחוש ושילם את דמי ההתערבות. כאשר המשכנו בדרכנו אמרתי על ג'ולנס: "נדמה היה לי שהסתכלת בכתמי הביצה שהיו על סנטרו ועל חולצתו מלפנים."
"זה נכון," אמר ג'ולנס. "שם התחלתי בהיקש שלי. ריינגלדר הוא איש חסכוני ומחושב מאוד. אתמול ירד מחיר הביצים בשוק לעשרים ושמונה סנט התריסר. המחירים של היום הם ארבעים ושניים. ריינגלדר אכל ביצים אתמול, והיום חזר לתפריט הרגיל שלו. דבר קטן שכזה אין לו שום ערך […]; הוא שייך לשיעורי החשבון היסודי."7
שמרוק ג'ולנס ממשיך לקרוא בהצלחה אנשים נוספים מתוך התבוננות פשוטה וישירה שאין בה יומרות או תסביך גדלות. צורת הראייה הזו שונה משל אחרים, אך שמרוק ג'ולנס הוא הראשון לדעת שזו רק צורת הראייה שלו – היא לא מעידה עליו בתחומים המתקיימים מעבר לה והוא לא מבקש ממנה שתעיד עליו או שתקשור לו כתרים. אולי זו הסיבה שבלש זה, בשונה מכל היתר, הוא גם גבר נשוי שלא כמו עמיתיו המחוכמים, המתהדרים בנוצות רווקותם הנצחית.
נקודת השוני בין שמרוק ג'ולנס של ההרפתקאות של שמרוק ג'ולנס לבין טיקטוק ושמרוק ג'ולנס בגשש בלש קטנה עד בלתי מורגשת אך כמו בכל היסק ואבחנה היא התשובה הנוגעת ללב העניין. שמרלוק ג'ולנס בהרפתקאות של שמרלוק ג'ולנס אינו מייחס כל חשיבות לעצמו. הוא מסביר את הדברים באופן טבעי, פשוט ונטול גאווה. כשהוא מסתכל על אחרים – הוא מסתכל עליהם, על העובדות והרמזים והסודות שהם נושאים עמם, סביבם, ואז מחבר את מה שראה יחד עם ידיעות שרכש מכל הרוחש סביבו. טיקטוק לעומת זאת אפוף כולו הדרת חשיבות. כשהוא מסתכל על אחרים הוא מחפש את עצמו. הוא משוכנע כל־כך שהוא צודק עד שכל מה שהוא עושה נראה בעיניו נבון וחכם, גם אם אין בו שום טעם או ערך.
בשורה התחתונה, או הראשונה למעשה, תפקידו של בלש הוא לגלות מה אירע ולהבין מי האשם. הוא לא העניין אלא הפשע שבוצע. כשדמותו של הבלש הופכת להיות גדולה יותר מהמקרה הנדון היא מקטינה בהכרח את משמעותו, שהרי היא באה על חשבונו. המיקוד מוסב על דרך ההגעה לפתרון ולא על הפתרון עצמו.
אצל או. הנרי מציאות כזו היא בלתי אפשרית משום שאו. הנרי הוא סופר שכותב בראש ובראשונה על אנשים. הוא רואה את היופי שבאנושיותם כשהיא טובה, כנה ואמיתית. כשמישהו או משהו מאיים או מערער על האנושיות הזו, או. הנרי מוקיע אותו בדרכו הספרותית המתוחכמת – מקעקע את דמותו של הבלש המופתי הראשון8 ומקדיש שני סיפורים (הפוכים) לזה שהגיע אחריו. העובדה שאין בו טינה אישית לדמותם של הבלשים האלה מתבטאת בסיפור הרביעי, המשבח את כוח ההיסק המפורסם שכל בלש נבון נדרש להצטייד בו, דווקא משום שבבלש הזה קיימת תשתית אישיותית המאפשרת לכוח ההיסק לבוא לידי ביטוי ולא להשתלט על התמונה כולה.
הברק המחשבתי המאפיין את הבלש החריף אכן יכול לסנוור אך או. הנרי מבקש להפנות את אור הזרקורים אל המציאות החשובה האמיתית – זו ששמה לב אל המציאות האמיתית ולכן החשובה; זו שעושה ולא נבנית על רעש וצלצולים9.
שניים מהבלשים המפורסמים בעולם גויסו כדי לגלות את האמת הפשוטה והמהותית הזו.
כנראה שיש בה הרבה יותר מהנגלה (הפשוט) לעין.

