צפיתי לא מזמן בסדרה תיעודית על השנים המפורסמות בקריירה המפורסמת של זמר מפורסם אחד. זהותו של הזמר לא חשובה – כולם, במובן הזה, צועדים על אותו המסלול של הצלחה מזהירה שמובילה לקריסה מסחררת, שיקום, נפילה וחוזר חלילה עד שמגיע הרגע שבו הם מקימים משפחה ואז הכול בם ומסביבם נרגע. מצחיק כמה שזה כמעט מובן מאליו ואיך כל הסיפורים דומים ושונים, כמו בכל ממשק אנושי אחר. ומה הפלא, בעצם? כולם בני אדם, אלא שבמקרה של כוכבים מפורסמים העובדה הבסיסית הזו נוטה להישכח או להיטשטש מדי פעם, רוב הזמן על ידי המעריצים, שמתייחסים אליהם כאל משהו על־אנושי, ולפעמים גם על ידי המפורסמים עצמם.
לסדרה התיעודית ההיא אין שום קשר עם מנדל של הספרים מאת סטפן צוויג, ובכל זאת נראה שכנגד כל היגיון מתקיים איזה חיבור בין השניים – זה שנמצא לפני אורות הזרקורים וזה שמתקיים כמעט בחושך, באלמוניות המופרעת רק על ידי מעטים, יודעי דבר.
הוצאת תשע נשמות הציבה לעצמה מטרה – "להוציא לאור את כל הנובלות הקצרות פרי עטו [של סטפן צוויג, משום שהיא] רואה בדמותו השראה לרב־גוניות ספרותית" (סטפן צוויג, מנדל של הספרים, הראל קין, ירושלים, 2016, עמוד הפתיחה) – ובצדק: סטפן צוויג הוא סופר משובח. הכתיבה שלו נעימה, אנושית ובעלת סגנון ועושר לשוני מהסוג שספרות טובה עשויה ממנו. על אף היקף העמודים הקצר, היא יוצרת עולם המתפרש על פני שנים ועומקים נפשיים, מעלה חיוך ומכמיר את הלב כאחד.
מנדל הוא, על פניו, אב־הטיפוס של היהודי עם הספר: אם ספר בא לעולם – מנדל הוא זה שיודע את כל הפרטים על אודותיו. היום היו קוראים לו מנוע חיפוש אנושי אבל גם אז, בזמנו של מנדל, היו ספריות שהבינו שהידע שהוא אוצר הוא אוצר בלום והיו מוכנות לשלם לו הון לא מבוטל בעבור שירותיו, אלא שמנדל, קצת כמו כל אדם שנמצא קרוב יותר לקצה, מעולם לא היה מעוניין בשיתוף פעולה הדדי על בסיס קבוע בינו לבין גורם אנושי אחר. בכל בוקר הוא היה מגיע לפינה שהוקצתה לו בבית קפה וינאי, עם שולחן קטן ומנורה, מחכה למקרים "המעניינים" שיחפשו חומר ספרותי על נושא שולי או נשכח. אלה הרגעים בהם הוא זורח; זו הבמה עליה הוא מככב.
מנדל לא יודע מה כתוב בספרים שאת שמותיהם, הוצאותיהם ומחיריהם הוא מצטט כמו איש הגשם. הוא כלל אינו יודע מה קורה בעולם סביבו, כמו איש הגשם, משום שדבר לא מעניין אותו מלבד מה שמעניין אותו. כשקוראים את הסיפור שלו לא חושבים עליו במובנים של איש הגשם משום שבתקופתו של סטפן צוויג ההכרה באנשים על הרצף לא הייתה מבוססת כפי שהיא כיום ולכן מנדל נתפס כסוג של פלא; פלא מוזר, חריג, אבל עדיין פלא – כזה שצריך להשתומם ממנו, להעריץ אותו, לשמור עליו ולבקש ממנו עצות לפעמים.
מנדל של הספרים הוא סיפורו של זה המתחבא או נחבא בין ציבור האנשים "הרגילים" שבינינו. המספר רואה בו משהו מעבר ליכולת המופלאה של הזיכרון שאפיינה אותו – את היופי ואת הכיעור, את העוצמה ואת העליבות, את השילוב המציאותי מאוד של אדם כישרוני מאוד ומנותק מאוד.
הוא כותב על אודותיו באהדה שהיא פרטית וחברותית ואישית אך גם מלאת הערכה נפעמת ומפוכחת.
המספר רואה במנדל של הספרים לא רק את התופעה שהוא; הוא רואה בו אדם.
"מששפך כך בעוצמה את לבו, נשבר הקרח, ותנועת יד חביבה הזמינה אותי לראשונה לשבת אל שולחן השיש המרובע, המכוסה בפתקים, אל המזבח הזה של התגלויות ביבליופיליות […]. הסברתי במהרה מה אני מחפש […]. ברגע שסיימתי עצם מנדל לשנייה את עינו השמאלית כמו חייל העומד לירות בנשקו. ואכן, רק שנייה אחת נמשכה המחווה הזאת של תשומת לב מרוכזת, ומיד מנה בשטף, כאילו הוא קורא מקטלוג בלתי נראה, עשרים או שלושים ספרים, כולל מקום הוצאתם לאור, שנת ההוצאה ומחירם המקורב. נדהמתי. אף שהכינו אותי, לכך לא ציפיתי. אך נראה שהתדהמה שלי נעימה לו; שכן מיד המשיך לנגן על קלידי הזיכרון שלו את העיבודים הספרניים הנפלאים ביותר לנושא שלי. […] שוב פכפכו ממנו שמות מחברים, שמות ספרים, תיאורים; רק עכשיו הבנתי איזה פלא יחיד במינו של זיכרון הוא יעקב מנדל, ממש לקסיקון, קטלוג כלל־עולמי הולך על שתיים. בהתרגשות צפיתי בתופעה הביבליוגרפית הזאת, המגולגלת בתוך המעטפת הלא־מהודרת ואף השמנונית משהו של סוחר ספרים גליצאי קטן, שלאחר שנקב לפני ללא קושי בכשמונים שמות, כביכול בשוויון נפש, אבל שבע רצון בסתר לבו מהקלף המנצח שלו, ניקה את משקפיו במטפחת שאולי הייתה פעם לבנה. […] הודיתי בנימוס ומיד מעדתי […] בשטות גדולה, כשהצעתי לרשום על פתק את שמות הספרים הדרושים לי. בו־ברגע הרגשתי במכת אזהרה מהמרפק של ידידי. אבל זה היה מאוחר מדי! מנדל כבר זרק לעברי מבט – איזה מבט! – מבט שהיה מנצח ונעלב גם יחד, מבט מלא בוז של מורמים מעם, מבט כמעט מלכותי […]. רק זר ובור גמור […] יכול להציע הצעה מעליבה כזאת, לו, ליעקב מנדל, […] כאילו מוח הספרים היחיד במינו הזה, היהלום של ממש, נזקק אי־פעם לאמצעי עזר מגושם כל כך. רק כעבור ימים הבנתי כמה פגעתי בוודאי בגאוניות הייחודית שלו עם ההצעה המנומסת הזאת; שכן יעקב מנדל, היהודי הגליצאי הקטן, השפוף הזה, העטוף כולו בתוך זקנו, ונוסף לכך גם גיבן, היה טיטאן של הזיכרון. מאחורי אותו מצח גירי, מלוכלך, שאזוב אפור כאילו מטפס עליו, כמו נוצקו בפלדה, בכתב סתרים, כל שם מחבר וכל ספר שהופיעו אי־פעם בפרסום כלשהו. […] כל יצירה – בין שאחז בה פעם בידיו ובין שרק הבחין בה פעם מרחוק בחלון ראווה או בספרייה – ראה באותה דייקנות אופטית שבה האמן היוצר מבחין בפנימיותו בצורות שעודן בלתי נראות בעולמם של אחרים. […] מחוץ לספרים לא ידע האיש המיוחד הזה דבר על העולם; כל תופעות הקיום התחילו להתממש בעיניו רק כשנוצקו באותיות, רק כשנאספו בספר וכמו עוקרו מגשמיותן. אבל גם את הספרים עצמם לא קרא בשביל מובנם, לשם התוכן הרוחני והסיפורי שלהם: רק שמם, מחירם, צורת הופעתם ודף השמות שלהם עוררו את תשוקתו. […] בני אדם לא עניינו אותו, ומכל הרגשות האנושיים הכיר אולי רגש אחד ויחיד, בוודאי הרגש האנושי ביותר, והוא הגאווה. […] כשהניחו לפניו ספר פעוט־ערך, היה סוגר בבוז את כריכתו […] ואילו בפני ספר נדיר או יחיד במינו היה נשען לאחור בהדרת כבוד [..]. אז התחיל לדפדף בעדינות, בזהירות, ביראת כבוד אדירה, בספר הנדיר שלפניו, דף אחרי דף. איש לא יכול היה להפריע לו ברגע שכזה, ממש כפי שלא ניתן להפריע לבעל אמונה אמיתית בשעת התפילה. ואכן, היה בהסתכלות, במימוש, בהרחה ובשקילה […]. משהו מן החגיגיות, מן הסדר הפולחני הקבוע של מעשה דתי. […] לפני שלושים ושלוש שנה […] בא ממזרח אירופה לווינה, נער קטן ועגום למראה, כדי ללמוד לרבנות; אבל במהרה נטש את האל האחד של היהודים כדי להתמסר לעבודת האלילים הנוצצת ורבת הפנים של הספרים." (סטפן צוויג, מנדל של הספרים, תשע נשמות, ירושלים, עמ' 20 – 32. ההדגשות שלי.)
היהודי הזה, המשתייך לעם הספר, לא מתעניין באמת בספרים.
הנתונים היבשים מעניינים אותו.
עבודת אלילים, קורא לזה המספר.
עבודת פולחן ריקה ממשמעות אבל מלאת הדר של חשיבות עצמית.
גם הזמר המפורסם מהסדרה התיעודית ההיא הבין את זה. כל ההערצה, הסגידה, ההצלחה – הכול היה עצום באופן בלתי נתפס אבל בפועל, מתחת לפני השטח, הוא לא הצליח להבין על מה ולמה. היה לו ברור שעוד רגע כולם יגלו שהוא משקר, שכל זה זיוף, שאין מצב שהוא שווה את כל מה שכל ההמונים השואגים האלה חושבים עליו, עושים למענו, מקריבים בשבילו.
המתח בין מי שהיה באמת לבין האופן שבו תפסו אותו גרם לו, לא אחת, לקרוס תחת הנטל.
הוא לא היה מוכשר כמו מנדל של הספרים, ללא ספק מצליח יותר, אבל הוא ידע שאין באמת קשר בין הדימוי שנוצר על אודותיו לבין העובדה שהוא בדיוק כמו כל אחד אחר.
באותה נשימה הוא ידע שכל האחרים לא באמת מבינים את זה.
מנדל לא מבין את זה על אודות עצמו.
עבודת האלילים שלו נשארת־נשמרת בגבולות הגזרה של רשימות המלאי שבתוך ראשו ובליבו המלא גאווה על יכולותיו. הוא עובד את הכישרון שניתן לו, מתהדר בו וחי למענו אבל זו עבודה זרה, עבודת שווא, עבודה שמובילה לשום מקום. הוא היה יכול היה להיות הרבה יותר להרבה יותר אנשים, הרבה יותר מעוד יועץ מומחה למביני דבר – "אילו קיבל משרה ציבורית במכון אוניברסיטאי כלשהו, היה המוח הזה מעשיר ומדהים אלפים, מאות אלפים של סטודנטים ומלומדים, היה מפרה את המדעים, היה בגדר רווח שאין שני לו לאותם אוספי אוצרות ציבוריים שאנו מכנים ספריות. אבל העולם העליון הזה היה נעול לתמיד בפניו, בפני רוכל הספרים הגליצאי הקטן הזה, חסר ההשכלה, שלא השלים הרבה יותר מלימודיו ב"חדר"; וכך יכלו היכולות הבלתי נתפסות האלה לבוא לידי ביטוי רק כעניין ליודעי ח"ן ליד אותו שולחן שיש בקפה גלוק" (שם, עמ' 25 – 26.) – אך לאנשים כמו מנדל אין רצון או יכולת להשתלב. הוא כמו חיה נדירה שאפשר רק להסתכל עליה, להתפעל ממנה, אבל לא יותר, בעיקר בעיני עצמו.
כך ולכן, בעת פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא נרמס תחת גלגלי האטימות וצרות המחשבה האנושית, המצומצמת הרבה יותר מתפיסת העולם המצומצמת שלו, עד שנכחד, נשכח ונעלם.
מישהי סיפרה לי שבשנים הראשונות לנישואיה היא התגוררה בדירה בת שני חדרים ועבדה קשה, קשה מאוד, כדי לגדל את הילדים ולפרנס את הבית ואף על פי כן כל שבת היא הזמינה שתי בנות ממוסד חינוכי קרוב לסעודה אחת, אולי אפילו שתיים. יום אחד הודיעה לה המנהלת שהבנות לא תגענה יותר. האשה שאלה מדוע והמנהלת השיבה שהבנות רבות ביניהן על המקום להתארח. האשה שמעה ואמרה: הבנות תגענה; אנחנו נעשו תורנויות.
האשה הזו היא לא אשה מיוחדת ואין לה שום סגולות יוצאות דופן. אף אחד לא יכתוב עליה ספר או אפילו כתבה בעיתון ובכל זאת היא הותירה חותם עצום בחייהן של ילדות שלא היה להן בית לחזור אליו.
היכולת המרהיבה של מנדל לא השאירה אחריה חותם.
בעידן כמו שלנו אין לה מקום, אפילו לא שמץ של חשיבות.
מנדל חי ומת כמו ספר שעובר מיד ליד ואף אחד לא קורא בו.
היחידה שחושבת עליו מתוך געגוע וצער היא עובדת הניקיון בבית הקפה שאף אחד כמעט לא מכיר בקיומה: "היא באה, […] בשיער שיבה סתור, רגליה הבצקתיות עוברות את הצעדים הספורים מחדריה שבירכתי בית־הקפה בעודה מנגבת בזריזות את ידיה האדומות במגבת: מן הסתם ניקתה בדיוק את הקיטון העגום שלה או הבריקה חלונות. מתוך ההיסוס שלה הבנתי מיד: לא היה לה נוח להיקרא כך לפתע אל החזית, אל החלק האצילי של בית־הקפה, מתחת לנורות הליבון הגדולות. לכן הביטה בי עכשיו בחשדנות, במבט מלמטה, מבט שפוף וזהיר מאוד. איזה דבר טוב אני כבר יכול לרצות ממנה? אבל בקושי הספקתי לשאול על יעקב מנדל, וכבר נעצה בי עיניים פקוחות, קורנות ממש, וכתפיה הזדקפו באחת. "אלוהיי, מר מנדל המסכן, לחשוב שמישהו עוד זוכר אותו! כן, מר מנדל המסכן!" – היא כמעט בכתה, כה נרגשת הייתה, כמו שאנשים זקנים מתרגשים כשמישהו מזכיר להם את נעוריהם או איזו חוויה משותפת טובה שנשכחה כבר." (שם, עמ' 38 – 39.)
האשה הזו, שחיה שנים ארוכות ליד הביבליוגרפיה האנושית הזו, ראתה בו אדם, לא אחד שיוחלף בעוד כמה שנים על ידי מחשבים ומנועי חיפוש מקוונים.
כשהוא נעלם, היא היחידה שמצטערת.
באופן העלוב שבו הם נדחקים אל קרן הזווית של שולי החברה קיימת השקה של דמיון בין המנקה לבין מנוע החיפוש האנושי אבל לאשה הזו יש משהו שלמנדל לא היה ואולי לא יכול היה להיות: לב אנושי חם ואוהב.
המספר מבכה את אובדנו של מנדל ("הבנתי כמה גדולה האבדה של כל איש שכמותו, ראשית משום שכל דבר חד־פעמי הולך ונהיה נדיר בעולמנו שנעשה חד־גוני ללא תקנה. וגם: הצעיר הבלתי מנוסה שהייתי חיבב מאוד את יעקב מנדל הזה, מתוך תחושת קרבה עמוקה. אצלו נגלה לי לראשונה הסוד הגדול, והוא, שאפשר להגיע אל כל מה שמיוחד ונעלה בקיומנו רק בעזרת ריכוז פנימי, דרך שיגעון נשגב לדבר אחד, הקשור בקדושתו אל הטירוף" שם, עמ' 35) אבל השנים שחלפו מוכיחות כמה הרעיון הזה, שכלתני ותועלתני, לא עומד במבחן הזמן.
הטכנולוגיה העלימה את הצורך באנשים מסוגו של מנדל אך אין בכוחה להעלים את מנדל.
האנושיות נשארת; החיבור שבין נשמות, בין מכרים, בין איש לרעהו – החיבור הזה מתקיים לנצח.
המספר מספר את סיפורו של מנדל באופן שיש בו חמלה והערכה וחום אבל כשסיימתי את הספר תחושה קטנה התחילה לעקצץ בי, במקום שקודם היה רק חיוך של התפעמות.
עם כל היופי של הסיפור הזה, ויש בו הרבה יופי, עצוב לי על מנדל, על ההחמצה שלו, על ההחמצה שהיא הוא, על כל הדברים שהוא היה יכול להיות אילו רק, אילו אם, אילו.
אולי לא כל הסיפורים הטובים צריכים לשמח אותו;
אולי מה שחשוב הוא האופן שבו הם גורמים לנו להרגיש.
כל טוב,
גתית
