מילים רבות יכולות לתאר את ספרו של אמור טאוולס ג'נטלמן במוסקבה, אבל המילה הקולעת והממצה מכולן היא מענג.
מענג מקפלת בתוכה לא רק את חווית הקריאה אלא גם קמצוץ מהותי מאישיותו של גיבור הסיפור, הג'נטלמן במוסקבה, הרוזן אלכסנדר רוסטוב.
כפי שהשיבה האקדמיה ללשון העברית לפנייתו של פונה מנומס במיוחד, "השפה העברית מציעה מגוון מילים יפות שיוכלו לשמש במקום הביטוי "גֶ'נְטְלְמֶן" כגון: עָדִין, מְחֻנָּךְ, אַבִּירִי, מֻכְתָּר בְּנִימוּסִים, מְנֻמָּס, אָדִיב, נִימוּסִי, מַסְבִּיר פָּנִים, בַּעַל נִימוּסִים, טוֹב סֵבֶר ומִתְחַשֵּׁב". אלכסנדר רוסטוב עונה על כל אחת ואחת מההגדרות האלה – יחד ובנפרד.
מדריכים ללימודי נימוסים והליכות יסבירו שהאכילה הנכונה, הישיבה הנכונה וההתנהלות הנכונה מטרתן אחת – התחשבות באחרים. זו אף פעם לא החזקת המזלג כשלעצמה, אלא החזקת המזלג מתוך הבנה שצורת האכילה הזו, בשונה מצורת אכילת אחרת, חולקת הערכה לאוכל, למי שהכין אותו, לחברה הסועדת ולסועד עצמו.
קו מחשבה כזה לא יכול לשאת בתוכו יהירות, התנשאות או עליונות משום שהמידות המגונות האלה חותרות תחת הערך שעליו מושתת מושג הג'נטלמן: אהבת הזולת. אלכסנדר רוסטוב, ג'נטלמן אמיתי בכל רמ"ח איבריו, שס"ה גידיו ונבכי נשמתו, מדגים בצורה המשכנעת ביותר את חשיבותם החברתית של הגינונים המעודנים ביותר ומעורר השראה בנוגע לכמה הולם, נחוץ וראוי לנהוג תמיד באופן שבו הוא נוהג בכל מי שנמצא בסביבה.
"אני מניח שכללי ההתנהגות של נסיכות יתחילו בעידן הנימוסים. לשם כך, הנסיכה תלמד איך להתנהל בחברה; ילמדו אותה צורות פנייה, נימוסי שולחן, יציבה… […] יציבה שמוטה נוטה לרמוז על עצלנות מסוימת, וגם על חוסר עניין באחרים. ואילו יציבה זקופה יכולה לאשש תחושה של שליטה עצמית ולהצביע על התעניינות – ושתיהן הולמות נסיכה. […] צריך לחנך נסיכה לכבד את המבוגרים. […] מבוגרים מכל מעמד חברתי. החנוונים והחלבניות, הנפחים והאיכרים. […] העיקרון פה הוא שהדור החדש חייב תודה מסוימת לכל חבר של הדור הקודם. המבוגרים שתלו וזרעו והשתתפו במלחמות; הם קידמו את האמנויות והמדעים, ובדרך כלל הקריבו קורבנות למעננו. לכן מאמציהם, צנועים ככל שיהיו, מזכים אותם בהכרת תודה וכבוד מסוימים." אמור טאוולס, ג'נטלמן במוסקבה, מתרגמת: אסנת הדר, מטר, תל אביב, 2018, עמ' 55 – 57.
מתבקש לסווג את הספר כמתאים לתקופת מגפת הקורונה, משום שהוא מגולל את קורותיו של רוזן שנדון להישאר עד סוף חייו "כלוא" במלון מפואר במוסקבה, לאחר שנשפט והותרה שלא לחצות שוב את מפתן הדלת – אלא אם כן הוא חפץ לסיים את חייו, אבל נראה שהאמת שבו מתפרשת הרבה מעבר לגבולותיו של בידוד כפוי כזה או אחר. בסופו של דבר, אדם תמיד מביא את עצמו לכל מפגש, לכל אירוע ובכל הזדמנות ולכן זו הגישה שקובעת, הרבה יותר מהתנאים כשלעצמם.
אלכסנדר רוסטוב מדבר עם כל אדם – יהיה גילו, ארנקו או תוארו ככל שיהיה – באנושיות מכבדת ומנומסת. הוא מצליח להתיידד עם כולם משום שהוא באמת ובתמים מעריך ומכבד (כמעט) את כולם. כשהוא מדבר עם איש תחזוקה על גג המלון, תופרת, נער שליחויות או משמש כמלצר הראשי במסעדת המלון, הוא תמיד נשאר הוא. זו לא הסביבה אלא עמוד השדרה הפנימי היציב שלו, תחושת הזהות המעוגנת באופן שורשי כל־כך בערכים נאצלים כל־כך וטבולה בחדוות חיים עשירה כל־כך, שאי אפשר שלא להתפעם יחד איתו מכל חוויה, מכל מחווה, מכל צליל ומכל טעם.
אכן, הרוזן אלכסנדר רוסטוב חי כל רגע בחייו כאילו היה בשיאו של נשף מפואר. ההתייחסות הזו אולי מובנת על רקע התנאים היוקרתיים שהמלון היוקרתי מספק לו אך העובדה שהיא מוסיפה להתקיים גם לאחר שאלכסנדר מנושל מחדריו ומוגלה לתא פצפון בקומה הרביעית עם מעט חפצים שהוא רשאי (או יכול) לשאת עמו, גם כאשר אוסרים על אחרים לפנות אליו בתוארו, גם כאשר הוא אינו יכול להתנהל עוד כאדם חופשי, גם כאשר עובד זוטר המטפס לגדולה מתוך ריבוי קשרים ואפס יכולות מנסה להכשיל אותו בכל דרך מוכיחה שההתנהלות הזו היא באמת עניין פנימי שאינו כפוף להשפעה חיצונית משום סוג שהוא.
אלכסנדר רוסטוב לא מתנהל בתגובה למעשיהם של אחרים.
אלכסנדר רוסטוב מתנהל כפי שהוא יודע ומאמין שג'נטלמן צריך להתנהג וזה קוד ההתנהגות היחיד שהוא מחויב לו.
"[…] כבר מגיל חמש־עשרה היה אלכסנדר רוסטוב אמן סידורי הישיבה. בכל פעם שבא הביתה לחגים היתה סבתו קוראת לו באופן בלתי נמנע אל הספרייה, שבה אהבה לסורג ליד האח בכורסה מבודדת. […] הרוזנת האמינה שארוחת ערב צריכה לספק הפוגה מקשיי היומיום. לכן לא הרשתה לפתח דיונים על דת, פוליטיקה ומצוקות אישיות ליד שולחנה. […] בפרובינציית ניז'ני נובגורוד היו מאה משפחות מכובדות שבמהלך מאתיים שנה נישאו אלה לאלה, התגרשו, לוו והלוו כספים, הסכימו והתחרטו, פגעו, הגנו ולחמו בדו־קרב – וכל אותה העת החזיקו בעמדות מנוגדות שהשתנו על פי הדור, המין והבית. ובמרכז המערבולת הזו עמד חדר האוכל של הרוזנת רוסטובה עם שני שולחנות לעשרים איש, זה בצד זה.
[…] הרוזן יצא לגינה, עצם את עיניו, ולקול הערותיה המשועשעות של אחותו החל לערוך חישובים ולתכנן את מיקומו של כל אחד מהאורחים.
"למה אתה מקמט ככה את המצח, סאשה? לא משנה איך השולחן מסודר, השיחות תמיד נפלאות בארוחת הערב."
"לא משנה איך השולחן מסודר?!" היה הרוזן קורא. "שיחות נפלאות?! שתדעי לך, אחותי היקרה, שסידורי ישיבה רשלניים קרעו לגזרים את הנישואים הכי טובים ומוטטו את תקופת הדֶטַנט (צרפתית: הפגת מתיחות ביחסי מדינות) הכי ארוכות. בעצם, אם פאריס לא היה יושב ליד הלנה כשאכל בחצר של מֶנֶלאוּס, מלחמת טרויה לא היתה פורצת." (שם, עמ' 145 – 147)
העולם הסוער בחוץ אינו נשאר מחוץ לכותלי המלון אלא זולג פנימה לרבות שינויים פוליטיים (המחלחלים אפילו אל התנהלות המסעדה בצורה הקטנונית ביותר) ויחסי חברות, אהבה והורות. אלכסנדר מפתח קשרי ידידות עם נינה, ילדה בת תשע "הכלואה" במלון ממש כמוהו בגין עבודתו של אביה. נינה גדלה, עוזבת וחוזרת כדי לבקש ממנו טובה שלא הייתה יכולה לבקש מאף אחד אחר: שישגיח על בתה, סופיה, בשעה שהיא נוסעת להסדיר את ענייני המגורים המשפחתיים בעקבות בעלה, שנשלח לסיביר.
נינה אינה שבה ואלכסנדר מגדל את סופיה כבתו שלו, לתפארת ובאהבה מסורה אין־קץ. שחקנית מפורסמת המתארחת במלון הופכת עד מהרה לאהובתו ועם עבודתו כמלצר הראשי – המאפשרת לו להפגין את כישוריו בארגון סידורי ישיבה, עריכת שולחן וחך אנין טעם שמעריך אוכל טוב, יין טוב ואת השילוב הנכון בין שניהם – אלכסנדר רוסטוב חי חיים מלאים, עשירים ומבורכים.
הוא יודע היטב שאין טעם להילחם נגד עריצות הגזרות והממשל, אנשים נבערים וטיפשות ונותר נאמן לזהותו כאציל גא אך לא יהיר, אזרח רוסיה ואיש העולם הגדול, גבר, אב וראש משפחה. כשסופיה גדלה והסכנה לחייה הופכת ממשית, חייו של אלכסנדר נדרשים לעבור שינוי אבל הוא, כמו תמיד, מתנהל באותו החן, באותה המתינות, באותו שיקול דעת נבון. שום דבר, למעט מקרים נדירים מאוד, לא מצליח לערער את מצב הרוח שלו, שהוא שילוב בין קלילות עליזה לבין כבוד מושרש, או לגרום לו להתנהל בדרך שאינה הולמת את אישיותו המלוטשת ואת האופן שבו הוא מאמין שיש לחיות ולנהוג.
מעבר לכל הדברים הנפלאים והמענגים שיש בספר הזה, העובדה הזו היא ההישג הבולט והמרשים מכולם.
אלכסנדר רוסטוב הוא ג'נטלמן אמיתי מהסוג שלעולם אינו יוצא מהאופנה ואשר נחוץ לעולם תמיד – בכל תקופה, בכל עידן, בכל שפה. לאלכסנדר רוסטוב יש סבלנות אמיתית לא רק לאנשים אלא גם לעולם על כל תפניותיו ואמונה גדולה בטוב, בערכים ובמוסר.
"הרוזן הכניס בצייתנות את הכפית לפיו. בן רגע חש במתיקות המוכרת של דבש טרי – שטוף שמש, זהוב ועליז. בהתחשב בעונת השנה, ציפה הרוזן שאחרי ההתרחשות הראשונית יגיע שמץ של פרחי לילך מגני אלכסנדר או לבלוב דובדבנים מטבעת הגנים. אבל בשעה שסם החיים התמוסס על לשונו, הבחין הרוזן במשהו אחר לגמרי. במקום העצים הפורחים של מרכז מוסקבה, היתה בדבש נגיעה של גדת נהר מכוסה עשב… שביב של רוח קיץ קלה… רמז של פרגולה… אבל יותר מכול, היתה בו תמצית מובהקת של אלף עצי תפוחים פורחים.
אברם הנהן.
"ניז'ני נובגורוד," אמר.
וכך היה.
בבירור.
"כל השנים האלה הן בטח הקשיבו לנו," הוסיף אברם בלחש.
הרוזן ואיש התחזוקה העיפו מבט אל קצה הגג. הדבורים, שעפו יותר ממאה וחמישים קילומטרים ועמלו מרצונן בשקדנות, הסתחררו כעת מכל כוורותיהן כמו נקודות שחורות, כמו כוכבים הפוכים." (שם, עמ' 175 – 176)
המפגש הזה, הקושר אדם ודבורה במין מעגל בלתי אפשרי ועם זאת אפשרי בהחלט, מוכיח את תמצית גישתו של אלכסנדר רוסטוב לחיים. לא פינוק, התייפייפות או ניסיונות נלעגים לרכוש מעמד ואהדה אלא התנהגות שרוחשת כבוד כן ועמוק לכל היבט וממד שיש לחיים להציע. הגישה הזו, החינוך הזה, צורת ההסתכלות הזו הם שהופכים את חייו, על אף הנסיבות ולמרות האירועים הלא־פשוטים שאירעו לו, לטקס הכתרה מלכותי שבו כל רגע הוא קסם מנצנץ של פלא נהדר.
היסטוריה, תרבות, פוליטיקה, ספרות, אמנות, משפחה, ידידות אמיצה, אויבים מרים, ריגול, עריקה, המפרי בוגרט, קזבלנקה וסוף טוב – הכול יש בסיפור הזה והכול מענג כל־כך שפשוט לא רוצים שהוא ייגמר.
תענוג של ספר.
חוויה במלוא מובן המילה.
כל טוב,
גתית
