על קוצו של דיוק
על קוצו של דיוק
ידוע (או מומלץ) להתחיל במשפט פתיחה מפוצץ כדי למשוך את תשומת לב הקוראים.
המשפט לא נדרש להיות מדויק או נכון – הוא נצרך (או מתבקש) להיות מתגרה ובולט כדי למשוך את העין, גם ואפילו אם לאחריו נכתבים דברים הסותרים ומפריכים אותו כליל.
מצד אחד, קל מאוד לכתוב משפט כזה, בעיקר משום שהוא נותן דרור לרגשות מתפרצים.
מצד אחר, בעייתי מאוד לכתוב משפט כזה, בעיקר נוכח הידיעה שהוא עתיד להתבטל מיד לאחר מכן או לפחות לא לעמוד בהבטחות של עצמו בצורה מחפירה.
מה הטעם אפוא למשוך אם המשיכה מייצרת מצג שווא שהופך את הכתיבה, דווקא בגלל הכותרת, למיותרת לחלוטין?
הסדרה גוף שלישי1 שעלתה לשידור בפברואר 2023, מציגה מספר דמויות ואת קשרי ההתמזגות או ההתפצלות שלהן. יש לה מגוון נושאים ותת־נושאים, בין מוצהרים בין נגזרים, ואחד מהם נוגע לדמותו של תומר חמו: גבר שהצליח לכתוב, לביים ולככב בסדרת סרטים מצליחה בארה"ב וכעת הוא רוצה לכתוב ספר ולזכות להצלחה ספרותית כאן בארץ2.
כפי שעלה לא אחת בסדרה אבירם כץ3, נראה שגם תומר חמו נמנה על הגישה לפיה כל אחד – אבל ממש כל אחד – משוכנע שהוא יכול לכתוב4. אמנם נכון: כתיבה היא לא רפואה או מדע ולא שום דבר שדורש יותר מדף נייר (אלקטרוני או ממשי) ועט או מקלדת, ובכל זאת ועדיין.
עובדה שזה לא תמיד מצליח ואפילו לא לרובם.
אבל תומר חמו רוצה לכתוב.
יש לו גם רצון להקשיב, והוא מקשיב יפה עד שהביקורת הופכת אישית ופוגענית מדי עבורו – ובצדק לדעתו, אבל אז קורה משהו מעניין: כשתומר מטיח בעורכת הספרות האשמות על התנהגותה, הוא משתמש בטיעון של "למרות שלא הייתי הטוב ביותר, עשיתי מה שעשיתי בכל הכוח וזה מה שהביא אותי למקום שבו אני נמצא. אחד שמסנן שיחות מאולפנים נחשבים ומי שעשרים מיליון צופים צפו בסרטים שלו, בשונה ממך, שאת הדוקטורט שלך קראו, אולי בקושי, עשרים אנשים".
מעבר להתרסה המבקשת לפצות על הפגיעות וההקטנה שחש מביקורתה של העורכת, האמירה של תומר חמו מייצגת עמדה שנגזרת מנראות: אם רואים אותי, אזי אני קיים; ואם רואים אותי כסיפור הצלחה, אזי אני מצליח.
זו לא גישה שתומר חמו המציא, כמובן. זו צורת הסתכלות שפשתה בכל מקום – החל מרפרוף אין־סופי ברשתות חברתיות כדי להציג או לצפות בחזות מדוגמת בשעה שהעולם האמיתי מתנהל לו בחוץ, במקביל, תוך כדי; זו הקפדה על ייצוג חזותי ולא פנימי, על הפגנת ראוותנות ולא על תרגול איפוק ומתינות; זו הפניית מבט עקבית ומודעת על האופן שבו הדימוי מעוצב מלכתחילה כלפי חוץ, בפני כל האחרים, במקום על האופן שבו האדם רוצה להיות ולהיראות בראש ובראשונה בעיני עצמו.
תומר חמו חי במלחמת קיום תמידית. מה שחשוב לו הוא לנצח, לא להקשיב לאנשים שאומרים לו במה הוא לא טוב. השאלה היא מה יקרה לתומר חמו אחרי הניצחון? כי את גלובוס הזהב הוא כבר קיבל, אבל משום־מה זה לא באמת מספיק. האם פרס ספיר ישביע את רעבונו להכרת הראויות? האם בעזרתו יוכיח שכמו ג'ני מהשכונה, יש לו אולי מכונית פאר וחיוג ישיר לכל בכירי התעשייה אבל בפנים, איפה שחשוב, הוא נשאר בדיוק אותו הדבר?
תומר חמו כועס על הקפדתה של העורכת. על כך שאצלה הכול צריך להיות מדויק. מה זה משנה, הוא צועק עליה, אם ארטוסתנס גילה את היקף כדור הארץ בשנת 200 לפני הספירה או בשנת 500?
אז זהו;
שזה משנה.
קל להיות סטיב ג'ובס בעידן של עמק הסיליקון ולפתח משהו מתוך אפשרויות רחבות יותר של סביבה תומכת רעיונית.
קשה יותר להיות אלן טיורינג ולהמציא את המחשב כמעט מאפס, כשאתה עושה את זה פחות או יותר לבד.
העובדה שאת סטיב ג'ובס מכירים אולי יותר, לא גורעת מחשיבותו של אלן טיורינג בדיוק כמו שעשרים מיליון הצופים בסרטיו של תומר חמו לא מעידים על איכות העבודה שלו בהשוואה לזילות הדוקטורט של העורכת אבל בעיני תומר חמו דיוק לא נמדד באחזי ציפייה ולכן הוא חשוב פחות.
דיוק, בעיני תומר חמו, הוא גם, שוב, עניין של נראות – אנשים שמחויבים להציג חזות מושלמת של בגד, ספר ובעל.
דיוק, בעיני העורכת, הוא עניין של הקפדה: לחפש את האמת, למצוא אותה, ללטש אותה, למצוא לה את המבנה ההולם ביותר, להציב אותה במסגרת הנכונה ולהגיש אותה כפי שהיא נועדה להיות.
כמו תכשיט.
יש תכשיטים שנועדו לעשות רושם, להפגין עוצמה כלכלית מנקרת עיניים ויש תכשיטים שהם מלאכת מחשבת של עיצוב, שיבוץ וסגנון.
יד ושם העלו הסכת מצוין על כתוב בקרון בעיפרון החתום של דן פגיס (במסגרת תוכנית ההסכתים שלהם עושים זיכרון5) ובו משתתפים עירית דגן, מבית הספר להוראת השואה, וג'קי מצגר, מורה, מדריך ומרצה ותיק ביד ושם. שירו של פגיס, בן שש שורות ותשע־עשרה מילים בלבד, שאינו מזכיר לא את הנאצים, לא את הגטאות ולא את השמדתם של שישה מיליון יהודים, מצליח לספר סיפור שלם שחצי שעת ההסכת אינה מספיקה לו. עירית דגן וג'קי מצגר פורשים יריעה רחבה של פרשנות מקיפה, עומק תוכני וביטוי אמנותי המתייחס לדן פגיס כאדם, ככותב, כיהודי, עם הפניות מרתקות למסורת, לתפילה, לתנ"ך ולעולם סביב.
הדיוק של פגיס, להלן העוצמה בבחירתן המדויקת של המילים, יצר יצירת אמנות מורכבת, מטלטלת, נוקבת, טעונה, מאתגרת ומעוררת מחשבה שממשיכה לגעת, לרגש, להסעיר ולכאוב במלוא העוצמה גם במרחק של אופנות ושנים.
עירית דגן וג'קי מצגר אינם "אנשי ספרות", כלומר אנשים מתחום העניין כמו העורכת של תומר חמו למשל, וזו בדיוק הנקודה. יצירה ספרות, כמו כל יצירת אמנות, נועדה לאנשים. ככל שהיא טובה יותר, ככל שהיא איכותית יותר, ככל שהיא אמיתית יותר, כך היא מגיעה ונוגעת ומדברת לכולם.
וכדי להיות טובה, איכותית ואמיתית – צריך לדייק ולדייק בה כדי להבין מה באמת רוצים להגיד ומהי הדרך הנכונה ביותר לומר זאת.
תומר חמו אינו מבין שזו אחריותו ומחויבותו של מי שהחליט לכתוב – להקפיד על רמת הדיוק הגבוהה ביותר שניתן להגיע אליה. תומר חמו מאמין בעבודה קשה, שזה בערך כמו להאמין שכדי לחיות כדאי לנשום, אבל הוא לא מבין שלעבודה הקשה צריכה להיות תכלית ורצוי שהתכלית הזו תהיה משמעותית קצת יותר מהרצון להציג הישג לראווה למען ייראו ויקנאו. עבודה קשה אליבא תומר חמו היא כמו לחיצה על דוושת הגז כשהרכב נמצא במצב חנייה: יוצרת המון רעש אבל לא מגיעה לשום מקום.
בתמונה מאוחרת יותר, כשתומר רב (שוב) עם העורכת, הוא אומר לה שציוותו לו עורכת אחרת במקומה אבל שזה בסדר – הוא "הבין את העקרון" והוא לא צריך שירותי עריכה נוספים.
היהירות החצופה של האמירה הזו היא כמעט בלתי נסבלת. מעבר לביזוי הכתיבה, שלתומר חמו אין כנראה מושג בה (ותעיד עדותה של העורכת על איכותו של כתב היד בקריאתה הראשונה), היא מבטאת גישה של "אני ואפסי עוד", להלן: ריכוזיות ההבנה שבידי והיכולת שברשותי מתעלות על יכולתם ומומחיותם של כל בעלי המקצוע, אפילו שרק אתמול החלטתי ש"בא לי" לכתוב ואפילו שעד עכשיו אף אחד לא באמת אמר שאני מסוגל, להוציא כמובן את מלחכי הפנכה שמבקשים להרוויח נתח כספי שמן מעגל הזהב הגאוותן שהוא אני.
"הבנתי את העיקרון" הוא משפט של אנשי בטא במהותם, הגדרה שתומר חמו מאמץ בהשאלה מארטוסתנס ומכיל אותה על עצמו; אנשים שחושבים שאם הם הצליחו לפתח שריר אחד או שניים הם כבר כל־יכולים, בלתי מנוצחים, מוכשרים בכל תחום שאליו יחליטו לפנות רק משום שכך עלה הרצון לפניהם, באופן שרירותי לא פחות מהבחירה מה לאכול או לא לאכול בארוחת הבוקר.
העניין הוא שאנשי בטא משיגים הישגים רק בגובה פני השטח, את התווית – לא את האמת. יש היבט מהותי מאוד שחומק מההבנה שלהם וזה החיפוש אחר הקול הייחודי שלהם בעולם ואחרי הסיבה שלהם לעשות, לפעול, להיות.
זה הזכיר לי קצת את שנת הסלינג'ר שלי6, סרט על בחורה שמגיעה לניו יורק ומחליטה שהיא רוצה להישאר כדי לכתוב. לא היה לה תכנון מוקדם לעשות שינוי כזה (היא בכלל באמצע לימודים) אבל המצב קורה אז היא ממשיכה איתו. היא מחפשת עבודה ומוצאת (כמעט מיד) משרה אצל סוכנת ספרותית המייצגת את ג'יי די סלינג'ר. היא מועילה בטובה לקבל אותה מבלי להביע רגשות סוערים מדי (או בכלל) לחיוב או לשלילה וגם לא מתאמצת למצוא את עצמה מעבר להגדרות התפקיד. בחור מתחיל איתה בחנות ספרים והיא נכנסת איתו למערכת יחסים על אף שהיא בכלל נמצאת במערכת יחסים עם מישהו אחר ולמרות שהיא לא אוהבת אותו. הם מוצאים דירה שהיא מתנגדת לגור בה אבל הבחור בעד אז היא מסכימה להתפשר, וכך הלאה והלאה.
ההתנהלות שלה, בכל היבט, היא סבילה לחלוטין, נגררת בצורה חסרת מודעות על גבול חסרת מעורבות, אפילו (או למרות) שמדובר בחייה שלה. היא רוצה לכתוב – למה? על מה? האם היא בכלל טובה? לא ברור, לא ידוע, לא נאמר. היא לא נמצאת בקרב אנשים שהיא רוצה להימצא בקרבתם והיא נמצאת בקרבת אנשים שהיא לא רוצה להימצא בקרבתם. היא מתפטרת בדיוק כשהיא מתחילה להתקדם כדי להיות מי שהיא מרגישה שנועדה להיות אבל לא עושה דבר כדי לקדם את זה הלאה ויש איזו הרגשה שהיא גם תישאר באותו מצב, למרות הצהרת העזיבה וכל מה שהתלווה אליה.
הנחת היסוד היא שספרות וכתיבה הם מושגים נשגבים מעצם מהותם – עד כדי כך שאין צורך לחקור ולהעמיק בהם באמת. אותה בחורה אפילו לא קראה את ספריו של סלינג'ר אלא התמודדה עם מענה קבוע לאין־ספור מכתבי המעריצים שנשלחו לו ואשר הוא סירב לקבל, אך אפילו ההתייחסות הזאת לא הצליחה לקלף או לחשוף משהו אמיתי, ייחודי מעצמה – וודאי לא באופן השאפתני שבו היא מבקשת להצטייר, כמו מישהי מיוחדת ולא "עוד אחת" נוספת, בדיוק כמו כולן.
העניין הוא, שאין באמת דבר כזה "עוד אחת" או "עוד אחד" בדיוק כמו כולן וכולם.
זו צורת ההסתכלות הרדודה, חסרת המעוף והעצלנית שכל ביטוי קל של רגש נראה לה כמו מעמסה אדירה וכל מעשה טפל מקבל הררים של משמעות שלא קשורה אליו בכלל.
אנשים כאלה, מהסוג של גיבורת שנת הסלינג'ר שלי ותומר חמו, לא מחפשים את מה שנמצא מעבר. הם מרגישים שמה שיש להם עכשיו, מתוך הבלבלה הרגשית שלהם, הוא די והותר. עולם ומלואו.
אבל אי־סדר לא יוצר תוכן.
אי־סדר יוצר בלאגן.
לשניהם יש הזדמנויות רבות לברר את עצמם לעצמם אבל הם נעולים חזק מדי על הדימוי שמרגיש להם נחשק מספיק ומצפים שהוא ישליך על כל השאר.
זה לא עובד ככה.
שום אמת לא תצמח מזה, וודאי כשאף אחד לא באמת מחפש אותה.
היוהרה העצומה הזאת, לכתוב כי זה "הדבר", היא יומרה מטופשת.
הכתיבה לא מממשת את החיים רק משום שהיא "הדבר". היא צריכה לנבוע ממקום אמיתי ולהתבצע ברצינות המתאימה וגם אז, עדיין, היא לא הדבר החשוב ביותר.
יש רובד אחר למציאות – הסתכלות שלא דרך עדשות מדוגמות אלא כזו שמתנערת מכל הרעש החיצוני וההגדרות שחברה או אחרים קבעו והצהירו ונשבעו בהן כדי להקשיב לאמת ולעבוד מתוכה החוצה, לא ההיפך.
ההצהרה הנרמזת של תומר חמו, "אני מוכן לעשות הכול כדי להצליח" היא מובנת מאליה. המחשבה "כמה אני מוכן לדייק כדי להשיג את ההצלחה האמיתית עבורי" היא תובענית ומתגמלת הרבה יותר. בלי גאווה, בלי לנסות למצוא חן, בלי פרסים.
האמת תחילה;
ממנה – כל היתר.