1862
או. הנרי נולד
הפתיחה המתבקשת, לכאורה, לתיאור קורותיו של או. הנרי היא שחייו של אחד הסופרים המשעשעים והעליזים ביותר בתולדות הסיפור הקצר ובכלל (דעה לא משוחדת) לא הייתה לעניין לשעשוע עליז כלל ועיקר.
פתיחה זו שגויה משתי סיבות:
הראשונה, מפני שהיא שחוקה ושבלונית.
השנייה מפני שאו. הנרי לא היה רק סופר עליז ומשעשע, בדיוק כפי שחייו לא היו רק סבל ארוך ומתמשך.
ויליאם סינדי פורטר נולד בגרינסבורו, קרולינה הצפונית, בתאריך שעתיד, שנים אחר כך, להפוך לגורלי מאין כמותו: ה־11 בספטמבר, 1862.
אביו, אלגרנון סינדי פורטר1 היה רופא מדרום קרולינה. אמו, מרי ג'יין וירג'יניה סווין פורטר2, הייתה עקרת בית.
נוסף על ויליאם נולדו לזוג שני ילדים – דיוויד ויר3 שנפטר בילדותו ושרלי וורת'4.
ויליאם סנדי נקרא אחר של סבו, אבי אמו – וויליאם סווין5, וסבו – אבי אביו, סנדי פורטר6. ויל פורטר (כולם כינוהו תמיד ויל פורטר, למעט סבתו מצד אביו, שלעתים קראה לו סינדי7) מעולם לא פגש אף אחד מסביו8 ועם זאת, הדמיון הגנטי והחפיפה בסגנון ובאורחות החיים השתמר היטב גם בעתידו של הנכד המוצלח: ויליאם סווים9 היה היחיד מבין אבות אבותיו של ויל פורטר שעסק בכתיבה ואף התמנה לעורך העיתון גרינסבורו פטריוט10 בשנת 1827. מסינדי פורטר האנגלי ירש ויל את אי יעילותו המקצועית, את התחבבותו על ילדים ואת תאוות הנדודים והנסיעות; סנדי היה סוכן נוסע של שעונים, שריתק תמיד בסיפורי מסעותיו – לא דווקא על אודות השעונים שמכר, כי אם על האנשים שפגש, המקומות בהם ביקר והחוויות אליהן נחשף. אם ויליאם סווים היווה השראה מקצועית עתידית במשלוח ידו כעורך, הרי שסנדי היווה השראה יצירתית באישיותו הססגונית ובסיפוריו המסעירים, ואף התווה את שם השבועון – האבן המתגלגלת – שעתיד היה נכדו לייסד שנים אחר כך. נדמה שביחד, אם כי לא מתוך מחשבה או תכנון, יצרו השניים את דמותו השלמה של או. הנרי, האמן הסופר.
גם את סבתו, אביה סווים11 אם אמו, לא זכה ויל פורטר להכיר; היא נפטרה בשנות ה־50 לחייה, לאחר שהייתה מרותקת לחדרה ובעיקר למיטתה במשך שנתיים בגין מחלת השחפת.
אמו של ויל, מרי ג'ין, הייתה אז בת 25.
שלושה חודשים לאחר מכן, ב־20 באפריל, 1858, נישאה מרי ג'ין לד"ר אלגרנון סנדי פורטר.
שבע שנים מאוחר יותר נפטרה גם מרי ג'ין משחפת, ב־26 בספטמבר, 1865, בהיותה בת שלושים ושתיים.
ויליאם סנדי פורטר היה רק בן שלוש.
מרי ג'ין הייתה אישה צעירה, נבונה ומשכילה. בגרינסבורו היו שני קולג'ים לנשים, שנבנו בסמיכות זה לזה (אחד מהם מקביל כמעט לבית מגוריה, לאחר נישואיה לאלגרון פורטר).
מרי ג'ין למדה בשניהם. היא הייתה תלמידה מבריקה באופן יוצא דופן, שכתבה את מרבית חיבורי הסיום של חברותיה לספסל הלימודים, חיברה שירים וציירה ציורים – סקיצות מעודנות של שערים, עצים, בתים ופרחים – במהלך הרצאות משעממות, כדרך שיעשה בנה שלושים שנה מאוחר יותר.
עבודת הגמר שלה נשאה את השם הנבואי משהו השפעת חוסר המזל על המחוננים.
בין אם זכר את אמו באופן ברור או נשען רק על רסיסי זיכרונות, ויל פורטר הוקיר את דמותה של מרי ג'ין במסירות, בגאווה ומתוך תחושת הכרת טובה מלאת רגש, אותה לא חש כלפי איש אחר בימיו, גם לא כלפי קרובי משפחתו. אמו הייתה עבורו כמעין ישות שמימית מקודשת. ממנה ירש את מענה הלשון השנון והמהיר, המזג האומנותי, הביישנות ותווי המראה החיצוניים.
אביו העניק לו את הראייה האנושית – האהדה הבלתי מסויגת כלפי כל בן אנוש באשר הוא, נדיבות ללא גבול, אדישות לענייני דת ומאפייני התנהלות מעודנים: קול הרך, התנהגות צנועה והילוך שקט ובלתי מתבלט.
ד"ר פורטר היה למשך מספר שנים הרופא האהוב ביותר והידוע ביותר במחוז גילפורד12: אדם טוב לב, ישיר, לבבי ובעל תושייה. ביום גשום או שטוף שמש, בין אם היה חולה או בריא, היה עורך ביקורים אצל המשפחות העניות ביותר במחוז, מבלי לגבות תמיד שכר עבור טרחתו. אלגרנון יכול היה להיות איש עשיר לו אסף מחצית חובותיו.
עם זאת, ועל אף הידע הרפואי והמדעי הרב שאצר, ידע שעלה על ידיעותיו של כל רופא אחר בקהילה, השקיע ד"ר פורטר השקיע חלק ניכר מזמנו בפיתוח המצאות עקרות, אשר הביאוהו להזניח יותר ויותר את עיסוקו המקצועי. הפיתוחים הפכו אצלו כבר לשיגעון.
לאחר מותה של מרי ג'ין עברו ויל, אביו ואחיו שרלי להתגורר עם סבתו רות ודודתו, אבלינה מריה, שנודעה יותר בכינוייה – העלמה לינה13.
רות, בהיותה אישה יעילה מאוד ומעשית מאוד, למדה מבנה את ידיעות ברפואה ותרופות ואף עשתה בידיעותיה שימוש. בנוסף היא מינתה עצמה אחראית על מערך גביית התשלומים של ביקוריו של בנה, מעשה שהיה בלתי מקובל באותה תקופה. רופאים לא נהגו לשלוח למטופליהם חשבון הוצאות עבור שירותם אלא המתינו, בדרך כלל כשנה, עד שיוזמת התשלום הגיעו מצידו של החולה לשעבר, ללא כל תזכורת.
רות התעלמה מהתגובות הנעזמות.
היא המשיכה לשלוח את החשבוניות.
1867
או. הנרי – התלמיד האמן
ויל החל ללמוד בבית הספר הפרטי שניהלה דודתו לינה, ואף החל לצייר ולכתוב תחת עידודה. לינה חזתה את עניינו העתידי בתחומי הספרות והאומנות והניעה אותו למצות את עצמו ואת כישרונותיו (היא עצמה לימדה ציור, אך רישומיו של אחיינה – כמעט למן ההתחלה – היו טובים הרבה יותר משלה). העובדה שאמו, מרי ג'ין, חיברה שירים וציירה בעצמה, הייתה בעלת השפעה מנחה ומהדהדת על חייו. פרופסור אלפונסו סמית14 משוכנע כי אלמלא מותה בטרם עת, הייתה מרי ג'ין מעניקה לבית פורטר אווירה שמעולם לא התקיימה אחרי שנת 1865 ומאפשרת לבנה המחונן לגלות את עצמו הרבה קודם לכן, וודאי שלא דרך אותו מסלול מעורפל ובודד בו נאלץ לנדוד מאז לכתה.
לינה מילאה את מקומה של גיסתה ואף של אחיה, הרופא אשר שקע יותר ויותר בהמצאותיו העקרות ועשתה זאת במסירות מוחלטת ובתובנה נדירה ומעשית.
היא הייתה אישה נאה, שדמתה מאוד לרות בגישתה הישירה ובחוש האחריות המפותח לרווחת כל ילדה וילד אשר נכנסו בשערי בית הספר הקטן שניהלה באחד החדרים בבית אמה. רות סייעה לה ובמשך מספר שנים, עם הגידול במספר התלמידים, עבר למשכן חדש – בניין קטן, עדיין בשטח בית המשפחה. לינה לימדה עד לפתיחתה של מערכת הלימוד הציבורית, שגרינסבורו הייתה הראשונה במדינות הברית לאמץ. הלימוד הציבורי הפך את בית הספר הפרטי של לינה לנחוץ הרבה פחות.
ויל סיים את בית הספר היסודי של דודתו ובשנת 1876 ונרשם לבית הספר התיכון ברחוב לינדסי15. דודתו הוסיפה לחנוך אותו.
ויל פורטר היה ילד של מלחמת האזרחים; המלחמה גבתה את מחירה מגרינסבורו, על אף שהרס מועט נגרם לרכוש. מול ביתו הוסב בית ספר ראשון מסוגו לבנות לבית חולים לפצועי הקונפדרציה והפדרציה כאחד. אביו וסבתו טיפלו בחולים מסביב לשעון ואף שמרו מזכרות רבות, שהיוו השראה לרבים מסיפוריו.
עם זאת, ויל פורטר לא היה ילד עצוב או משולל שמחה; הוא היה מאותם הילדים שתמיד חיפש את התעלולים והמשובות הגדולים ביותר והעליזים ביותר, אף פעם מבלי לפגוע – תמיד כדי להצחיק16: ילד מבריק עם דמיון פורה שהשתתף בכל המשחקים, סיפר את הסיפורים המרתקים ביותר, ניגן על גיטרה, צייר רישמום משעשעים ובעיקר קרא. הכול מהכול והרבה: קלאסיקות לצד הרפתקאותיהם של רומני הפרוטה17, ספרי היסטוריה וכמובן, האהובים ביותר – תרגומיו של אדוארד ליין18 לסיפורי אלף לילה ולילה, והאנטומיה של המלנכוליה19 של רוברט ברטון20.
משסיים את בית הספר, ויל ביקש ללמוד בקולג', אך למרות שרישומיו הראשוניים השיגו לו מלגה לקולג' בצפון קרולינה, דודתו לא יכולה הייתה להרשות לעצמה את עלויות הספרים והציוד הנלווה. אי לכך, בשנת 1877, בהיותו בן 15, עזב פורטר את בית הספר והחל לעבוד כשוליה בבית המרקחת של דודו.
1881
או. הנרי נופל באמבטיה ומקבל מכה בברך… או שלא.
בהיותו בן 19, קיבל ויליאם סנדי פורטר את רישיונו כרוקח מאגודת הרוקחים של צפון קרולינה. בבית המרקחת הוא הפגין את כישרונותיו האומנותיים, כששרטט את רישומים על תושבי העיר, בין מילוי מרשמים כמובן. עתידו נראה מובטח ומקובע במקצועו החדש, אלא ששנה מאוחר יותר, בהיותו בן 20, פיתח שיעול יבש ונתקף חשש עמוק, שמא לקה במחלת השחפת "המשפחתית". הוא קפץ על ההזדמנות להתלוות לידיד המשפחה, ד"ר ג'ימס ק. הול21 בנסיעתו לטקסס, בתקווה ששינוי האוויר יעזור להרגיע את שיעולו העיקש.
בטקסס התגורר ויל בחוות הכבשים של ריצ'ארד הייל22, בנו של ג'ימס, במחוז לה סאלה23. הוא עבד כרועה, איש חווה, טבח ושמרטף, תוך שהוא לומד מעט ספרדית וגרמנית מהעובדים המהגרים שבמקום.
טקסס בשנות 1880 הייתה חלומו של כל פרחח שוחר הרפתקאות: ארץ של פורעי חוק משופמים, נערות בבד כותנה ומרווחים פוקחי עיניים. השנתיים שבילה בחווה תרמו רבות לחינוכו ועיצובו: הוא שוטט בשטח סוחב מילון, זלל מהספרייה המצוידת היטב של המשפחה, כותב סיפורים וקורע אותם בגועל. מכתביו מהתקופה משופעים באיורים משעשעים והבחנות מקריות־אגביות־אקראיות לעתים מבדחות על אודות התרשמויות וחוויותיו: "מזג האוויר מאוד טוב… מד החום לעתים נדירות עולה מעלה 2,500 מעלות בצל וכמעט אף פעם לא יורד מתחת 212… הקריאה הבודדה של זאב הערבות נשמעת מתמזגת עם רעש של חתיכה של קותלי חזיר טקסני חזק שמנסה לצאת מהמזוודה."24
1884
או הנרי שוכח איפה הניח את משקפיו. או שלא…
החווה הייתה לו לבית ואף שיעולו היבש נראה שנעלם, אך כעבור שנתיים התחוללו שני שינויים משמעותיים:
ריצ'ארד החליט למכור את השטח.
מצבו הבריאותי של ויל שב והידרדר.
כך עזב ויל פורטר את טקסס והמשך בדרכו לאוסטין, שם השתכן בבית משפחת הארלוס25, חברם של ריצ'ארד. הוא עבד במספר עבודות שונות, תחילה כרוקח ואחר כך כשרטט, פקיד בנק ועיתונאי ואף החל לכתוב כהכנסה צדדית.
כמצופה, ויל פורטר ניהל חיים חברתיים תוססים ופעילים באוסטין: הוא היה זמר ומוזיקאי, שניגן על גיטרה ומנדולינה, חבר בקבוצות תיאטרון ושירה, ביניהן רביעיית העיר היל26 – קבוצת גברים צעירים ששרו בהתאספויות ושרו סרנדות לנשים צעירות מהעיר והמקהלה הפרסביטריאנית27. כאן פגש לראשונה את מי שעתידה להיות האהבה הגדולה של חייו: אתל אסתס28 נערה שבע עשרה ממשפחה עשירה.
1887
התקופה שבה או הנרי לא עשה כלום – כמעט…
ויל פורטר לא היה זר לעולם החיזור, בפרט לא לחיזור אחר נשים צעירות ויפות, אך עניינה של אתל היווה עבורו אתגר מיוחד.
מבחינתו זו הייתה אהבה ממבט ראשון. היא פרצה לחייו כמו סופת טורנדו – סערה של עיניים כחולות, מוזיקאלית ושנונה, אך היה עליו להתאזר בסבלנות ולדחות את חיזוריו עד שתסיים העלמה אתל את בית הספר…
בינתיים פיתחה אימה הסתייגות בגין עניינים בריאותיים: אביה של אתל חלה בשחפת, בדומה לאמו וסבתו של ויל. גם אתל עצמה הייתה חולה והאלמנה רוץ'29 החשיבה את בתה כחלשה מדי מכדי להינשא.
התנגדותה לא האריכה ימים: ב־1 ביולי נמלטו ויל ואתל נמלטו לביתו של הכומר הפרסביטריאני ר. ק. סמווט30, שם נישאו בחשאי.
חיי הנישואין הביאו לויל פורטר לא רק אושר אלא גם תמריץ ליצור ביתו לעצמו.
חברו של ויל, ריצ'ארד הול, הפך לפקיד ממשלתי (קומיסנר) של אדמת טקסס והציע לפורטר עבודה. ויל התחיל לעבוד כשרטט במשרד האדמות הכללי של טקסס31 במשכורת של $100 לחודש, משרטט מפות מסקרים והערות שדה. משכורתו הספיקה אומנם כדי לכלכל את משפחתו, אך הוא הוסיף לכתוב לעיתונים וירחונים. עורכו של העיתונות החופשית בדטרויט32 הגיב בהתלהבות על סיפוריו וביקש ממנו, שוב ושוב, חומרים נוספים. עורכו של אמת33 הניו יורקי בחר לפרסם שניים מסיפוריו.
הזוג הצעיר המשיך להשתתף בקבוצות תיאטרון וקבוצות מוזיקאליות, ואתל עודדה את בעלה להמשיך בכתיבתו המשעשעת.
בשנת 1888 נולד בנם הבכור, שנפטר כמה שעות לאחר הלידה.
בספטמבר 1889 נולדה בתם, מרגרט וורת' פורטר34.
לידתה של מרגרט החלישה את אתל והיא התקשתה לעבוד ולטפל בתינוקת. גם עבודתו של ויל כסופר לא נשאה פרי, ו-וודאי שלא היה בה די כדי לתמוך במשפחה הצעירה. ארבע השנים שעבד במשרד הקרקעות – ארבע שנים שבהן מצא זמן גם לצייר את עמיתיו שהפכו לחבריו הקרובים, הגיעו אל קיצן. ויל התפטר וחרף העדר ניסיון מקצועי מצא עבודה כפקיד ומנהל חשבונות בבנק הלאומי הראשון של אוסטין35.
1891
או. הנרי לומד שיש טעויות שעולות ביוקר
הבנק הלאומי הראשון של אוסטין היה תאגיד של "שלם וקח". בגבול טקסס, חוקי הבנקאות היו רופפים משהו וביקורת הספרים – חלשה ומועטה. המגמה הלא רשמית הייתה – "שים את ידך על המזומן ותוכל לשאת אותו עד שתיתפס". פורטר עצמו פעם בילה יומיים בניסיון להבין מחסור של $100 בקופה שלו לפני שפקיד הבנק נזכר להודיע כי "לווה" את הכסף ו"שכח" לציין זאת.
פורטר, שלא אהב במיוחד את העבודה הבנקאית, המשיך במסורתו העתיקה, עוד מימיו כרוקח: ניצול הזמן הפנוי לכתיבה ושרטוט רשמים מצחיקים.
בחודש מרס של שנת 1894 רכש פורטר בית דפוס וייסד את שבועון האבן המתגלגלת, בו פרסם את סיפוריו הקצרים ואת ציוריו ולא היסס גם למתוח ביקורת עוקצנית – גם אם משעשעת – על פוליטיקה, אישיים מוכרים והחיים בכללותם. האבן המתגלגלת נהנה אומנם מהצלחה מוקדמת, אך הצגתו הנלעגת עניינים חשובים פגעה ברגשותיהם של קוראיו והאטה את קצב פעילותו.
בדצמבר גילה מבקר ספרים מטעם הבנק מחסור בהכנסותיו של פורטר.
בין אם נבע הדבר מדרך עבודתו "הלא רשמית" של הבנק הלאומי הראשון, או שמא היה זה חוסר אחריות מצידו של פורטר או (מה שנחשב כאפשרות הבלתי סבירה מכולן) – מעשה מכוון – ויליאם סנדי פורטר הואשם במעילה. הוא טען לחפותו והתפטר מיד.
נדמה שהפרשייה האומללה באה אל קיצה.
ויל חזר לעבוד במשרה מלאה על האבן המתגלגלת, אך על אף שבסופו של דבר הגיע השבועון לתפוצה של 1500 קוראים, הרי שלא סיפק מעולם הכנסה נאותה באמת. עם איבוד מקום עבודתו הקבוע בבנק ואיבוד מפרסמים עבור העיתון, סגר פורטר את האבן המתגלגלת באופן סופי באפריל אותה השנה.
כשם שכישלונו בבנק הוכיח לו שייעודו האמיתי אינו בתחום העסקים, כך כישלונו השבועון שיכנע אותו כי כתיבה הייתה העיסוק המקצועי המתאים לו ביותר. הייתה זו טבילת האש האמיתית של ויליאם סינדי פורטר, מבחן ההתאמה שלאחריו לא פקפק עוד בעצמו או בדרכו הנכונה בחיים.
במשך ששת החודשים הבאים ניסה פורטר להתפרנס באמצעות כתיבה לכל עיתון אשר הסכים לשלם באופן מיידי עבור יצירותיו המבדחות.
1895
השנה שבה החיים מתחילים להשתפר – כמעט…
ביולי החליט ויל לעבור עם משפחתו לוושיגנטון הבירה ואף החל במכירת הרהיטים. אך בערב המעבר חלתה אשתו. הרופאים אששו את החשש הגדול: שחפת.
ויל סירב לעזוב את אתל או לצאת עמה במסע ארוך ומייגע. הוא המשיך אם כן בכתיבתו לעיתונים שונים ובאוקטובר כתב בעיקר ל־Plain Dealer בקליבלנד, אוהיו תוך שהוא מקווה ומשתדל למצוא עבודה קבועה וקרובה יותר לביתו.
התמדתו הסבלנית השתלמה לבסוף.
הקולונל ר. מ ג'ונסטון36, עורכו של היוסטון פוסט37 הציע לו עבודה ככותב בעל טור וכצייר קריקטורות. בתחילה לא הייתה אתל בריאה מספיק כדי להצטרף לנסיעותיו ליוסטון, אך משהשתפר מצבה היא מיהרה להתלוות אליו. לראשונה נראה העתיד בהיר ומבטיח. היוסטון פוסט היה אחד העיתונים המשפיעים ביותר על דעת הקהל בדרום מערב התיכון ועבודתו של ויל זכתה לשבחים רבים על ייחודה היצירתי המוצלח. פורטר עצמו הפך לאחד מאנשי הצוות האהודים ביותר. מאמר המערכת שהוקדש לו לאחר מותו סיפר כי הרושם שהותירו ציוריו היה שווה בערכו לרושם שהותירו סיפוריו – שתי דרכים בהן ביטא את גאוניותו. עם זאת, גילה המאמר, פורטר עצמו סלד מהעבודה השחורה הקשורה באיורים וחשב כי שרטוטיו התקלקלו בדרך כלל, כאשר מישהו אחר סיים אותם במקומו.
ויל פורטר ומשפחתו עברו ליוסטון. משכורתו הייתה רק $25 לשבוע, אך היא עלתה באופן קבוע ככל שעלתה גם הצלחתו בקרב הקוראים. הקולונל ג'ונסטון עודד אותו לעבור לניו יורק, שם כישרונו יוכר ויתוגמל בצורה הולמת יותר.
הטור הראשון התפרסם ב־18 באוקטובר, 1895. האחרון ב־22 ביוני, 1896. כותרתו הראשונה – מעשיות על אודות העיר38 שונתה במהירות לכמה רישומי עפרון והערות שוליות39 ונחתמה לבסוף ככמה הערות שוליות40.
פורטר אסף רעיונות לטורו כששוטט בטרקליניהם של בתי מלון, דיבר עם האורחים העוברים ושבים ובעיקר התבונן. הייתה זו שיטת העבודה הקבועה שלו במהלך כל שנות יצירתו.
לרוע מזלו, בעודו ביוסטון, עבר הבנק הלאומי הראשון של אוסטין ביקורת ספרים נוספת, הפעם על ידי רואי חשבון פדראליים, שגילו את החסר שהוביל להתפטרותו.
כתוצאה מכך הוגש כתב אישום נגד ויליאם סנדי פורטר והוא נעצר באשמת מעילה.
1896
השנה שבה החיים מתחילים להתערער – מאוד…
ב־6 ביולי עלה ויליאם סינדי פורטר על רכבת שיצאה מיוסטון בכוונה להגיע לאוסטין. בהתחשב בפתיחה האופיינית לכל בעיה מתמטית, יש בהחלט מקום להסיק כי נסיעתו לא הייתה חפה מבעיות.
פורטר זומן למשפט בגין אשמת מעילה לכאורה בכספים שקיבל ומסר בהיותו כספר בבנק הלאומי הראשון של אוסטין.
על פי האישומים מה־10 באוקובר, 1894, הוא מעל בסכום של $554.48.
עד ה־12 בנובמבר, 1894 הופחת הסכום ל $299.60.
פרופסור סמית טוען כי לו היה פורטר מתייצב למשפט, היה מזוכה בוודאי. הוא מאמין שפורטר עלה על הרכבת במטרה להגיע לאוסטין בתחושת הקלה מסוימת שהאישומים, אשר ריחפו מעליו כצל מאיים, יוסרו לבסוף ושחפותו תוכרז בגלוי. ויל פורטר טען לחפותו עד סוף ימיו. גם אנשי אוסטין, שליוו אותו ועקבו אחריו בדריכות, האמינו בכך. ניהולו העלוב של הבנק היה ידוע לשמצה; מנהליו היו נוהגים להיכנס, לגשת מאחורי הדלפק, להוציא מאה או מאתיים דולר ולומר שבוע לאחר מכן: "פורטר, לקחתי מאה דולר בשבוע שעבר. ראה אם השארתי מזכר על כך. התכוונתי להשאיר."
הרבה קודם התפוצצות הפרשה התלונן פורטר לחברו כי הייתה זו משימה בלתי אפשרית, לשמור על איזון בספרים. מכרו, היידר אי. רולינס41 טוען התנהלותו של הבנק הייתה כה אומללה, עד שקודמו של פורטר בתפקיד הוכרח לצאת לפרישה מוקדמת ואילו יורשו ניסה להתאבד."42
איש לא האמין כי ויליאם סינדי פורטר היה אשם בעשיית מעשה פסול.
אך סמוך להמפסטד43, שליש מהדרך לאוסטין, פורטר נתמלא פחד. הוא הספיק לדמיין לעצמו את התנהלות המשפט, את עצמו כאסיר ואת אות הקלון שידבוק בו לעולם.
לא פחד אלא דחף.
כוח הדמיון גבר על קול ההיגיון.
כשחלפה הרכבת על פני המפסטד, ויל נמצא כבר על רכבת אחרת, בדרכו לניו אורלינס.
ניו אורלינס לא הייתה תחנתו האחרונה, אך הוא בילה שם מספיק זמן כדי לספוג את ההשראה שתמלא, מאוחר יותר, את סיפוריו על אודותיה.
מניו אורלינס עלה ויל על ספינת הקיטור הפנויה הראשונה44 והפליג לנמל הונדורס.
שלושה חודשים הסתתר במלון בטרוחיו, עיירה בצפון החוף הקאריבים.
בסיפוריו כינה את הונדרוס בשם "קו – ראליו". הייתה זו, לדבריו, עיר לא חשובה ברפובליקה לא חשובה ששכנה לאורך דרכים כפריות של ים מדרגה שנייה. מאוחר יותר ימלא ספר שלם, כרובים ומלכים, עם סיפוריו על קוראליו, בו יטבע את המונח "רפובליקת בננות" כדי לתאר את המדינה45. בסיפוריו תיאר גולים מעודדים מהפיכות (שלא במודע), המחזרים אחרי נערות מקומיות ומנסים לשכוח אהובים שנותרו בבית, מאחור.
פעם, כשעמד על החוף, ראה איש בחליפה ממורטת ומרופטת צועד החוצה מספינת קיטור מובילת פירות שהגיעה זה עתה.
"מדוע עזבת במהירות רבה כל־כך?" שאל אותו פורטר.
"אולי מאותה הסיבה שבגללה עזבת אתה" השיב הזר.
"מהו הייעוד שלך?" שאל אותו פורטר שוב.
"עזבתי את אמריקה כדי להימלט מהייעוד שלי. אני רק נסחף. מה בנוגע אליך?"
"אני לא יכול להיסחף," השיב לו פורטר. "אני מעוגן."46
הזר היה אל ג'נינגס47, מנהיגה של אחת מהכנופיות הידועות לשמצה של שודדי רכבות שפעלו אי־פעם בדרום־מערב ארצות הברית. ויל פורטר הצטרף אליו ואל אחיו פרנק ויחד הקיפו השלושה את כל רצועת החוף של דרום אמריקה.
מאוחר יותר ינציח פורטר את דמות ידידו בסיפורו החזרה למוטב שמאוחר יותר עובד למחזה מצליח48 על ידי פול ארמסטרונג49. על אף שפורטר עצמו הסתיר את שהותו בבית הכלא מהעולם כולו, אפילו מבתו שלו, הפך המחזה לשובר קופות והצלחתו הולידה את אופנת "מחזות הנוכלים" וסרטי גנגסטרים.
התקופה שעברה עליו לא הייתה מן הקלות – לעתים היה לו ולחבריו מעט מאוד אוכל, רק בננה אחת לאדם – אך מכתביו היו תמיד עליזים ומלאי תקווה ואהבה; לאחר שנמלט שלח ויל את אתל ומרגרט חזרה לאוסטין לחיות עם הוריה של אתל. הוא הרבה לכתוב אליה. מכתביו הגיעו בקביעות לאחר שלושת השבועות הראשונים, סגורים במעטפות שמוענו למר לואיס קרייזל50 באוסטין. מר קרייזל הוא שמסר אותם לגב' פורטר. המכתבים סיפרו לאתל על תוכניותיו להביא אותה ואת מרגרט אליו מיד לאחר שיתיישב במקום. ידיעותיו בספרדית ובורותו לגבי הונדורס הפכו את הרפובליקה הקטנה של מרכז אמריקה הלטינית למקום המפלט המתאים ביותר. כאן התאפשר לויל פורטר להטיל עוגן. מכתביו לאתל מאותה תקופה מעידים שהחלטתו היה נחושה: הוא לא רק שמר על עצמו ועל משפחתו מהשפלה ציבורית, הוא התכוון להתחיל חיים חדשים במקום חדש, חיים של שקט ושלווה, ועשה כל שביכולתו כדי להכין בית קטן עבורן. בית ספר לחינוכה של מרגרט כבר נבחר.
חזרה בבית, סירבה אתל להיות תלויה בחסדי חבריה; משום שלא ידעה כמה זמן יהיו היא ובעלה בנפרד, החליטה למצוא דרך להתפרנס והחלה ללמוד קורס בקולג' לעסקים. בריאותה הרופפת מנעה ממנה להתמיד. בתקופת חג המולד היא רקמה ממחטות תחרה, מכרה אותן בעבור עשרים וחמש דולר ושלחה לבעלה קופסה, בה ארזה את מעילו, מוצרי טיפוח ומעדנים רבים.
ויל לא ידע עד חודש מאוחר יותר שהקופסה נארזה על ידי אתל בזמן שקדחה מחום של 40.5 מעלות.
כשגילה זאת, כל תקוותיו לכינון בית באמריקה הלטינית נגוזו מיד. הוא מיהר חזרה לאוסטין, נחוש להתמסר ולקבל כל דין רפואי או משפט שהגורל הועיד לו.
שוב חלף דרך ניו אורלינס, ולפי דו"חות המשפט הגיע לאוסטין ב־5 בפברואר, 1897. סכום ערבותו הוכפל והוא יצא לחופשי עד למועד משפטו.
כל זמנו ומחשבותיו היו כעת נתונים לאתל; כשהייתה מדי חלשה ללכת, ויל היה נושא אותה אל ומהכרכרה שבה בילו את מרבית זמנם. שכניהם סיפרו בבקרי יום ראשון באביב ובקיץ האחרונים לחייה, היה זה מחזה מקובל לראות את ויל ואתל פורטר חולפים באיטיות תחת חלונותיה של הכנסייה הפרסביטריאנית (אתל הייתה אדוקה בדתה). שם יכלו להישאר מבלי להיראות עד תום הטקס, אז היו חולפים באיטיות חזרה.
נדמה שתאוות הנסיעות של פורטר שקטה לבסוף וימים אלה של טיפול מסור ושהייה בייתית היו תקופה מאושרת לשניהם.
עם זאת, שניהם ידעו כי הסוף קרב.
והסוף אכן הגיע. אתל נפטרה ב־25 ביולי.
1898
כשדלת אחת נסגרת, העתיד מסתנן מבעד לסורגים
לאחר דחיות רבות, התקיים משפטו של ויליאם סינדי פורטר בפברואר. הוא כפר באשמה אך נראה אדיש, רדום, כצופה בהתרחשויות. כשנציגי הבנק העידו שלפחות שני שיקים נעלמו תחת ידיו, הוא סירב להגן על עצמו, אלא ישב עם כסאו מוטה לאחור וידיו משולבות מאחורי ראשו, מסתכל על המתרחש באופן משועמם משהו, מניח לעורכי דין להילחם ולנהל את המערכה.
אחד מאותם עורכי דין "התלונן" כי מעולם לא היה לו לקוח לא תקשורתי כל־כך: ויל לא סיפר לו דבר.
פורטר הפציר – כמעט התחנן – בפניו חבריו שלא להגיע למשפט. מרביתם כבידו את רצונו.
דומה שההוכחה המוצקה ביותר להתנהלותו החלמאית של המשפט טמונה בטעותו הזעירה והמשמעותית ביותר: כתב האישום טען כי ויליאם סינדי פורטר מעל בסכום של $299.6 ב־12 בנובמבר, 1895.
ב־12 בנובמבר 1895 התגורר ויליאם סינדי פורטר עם משפחתו ביוסטון, לאחר שהתפטר מעבודתו בבנק בדצמבר 1894.
"ויליאם פורטר היה איש תמיד" העיד מאוחר יותר ראש חבר המושבעים, שהתחרט על הצבעתו. "אילו ידעתי אז מה שאני יודע היום, לעולם לא הייתי מצביע נגדו."51
ויליאם סינדי פורטר הפסיד במשפט בהמפסטד – לא באוסטין. חברי המושבעים החשיבו אותו לעריק נמלט מהחוק, מאז ה־6 ביולי, 1896 (יום קודם שהצטרך להתייצב במשפטו) ועד ה־5 בפברואר, 1897. בריחתו לניו אורלינס ולהונדרוס, שלא קיימה הסכמי הסגרה עם ארצות הברית, נחשבה כניסיון להתחמק מכתב אישום בגין העברות שיוחסו לו. הימלטותו, בפשטות, נתפסה כהודאה.
ההשפלה והטיפשות הורגשו ביתר שאת על ידי שתיקתו הדוממת של ויל.
חבר המושבעים הגיש את פסק הדין ב־17 בפברואר.
ב־25 במרס נשפט ויליאם סינדי פורטר לעונש מאסר בכלא אוהיו בקולמובוס52 למשך חמש שנים.
מיד לאחר מכן שלח את המכתב הבא לחמותו:
"גברת רוץ' הנכבדה.
אני חש מעומק ליבי את אורך רוחך ונדיבותך שסבלה רבות, כפי שהשתקפו במכתבך ומודה לך מאוד על ששלחת את הדברים. בדיוק כאן ברצוני להצהיר בפניך באופן מוחלט כי על אף גזר דינם של המשובעים הריני לחלוטין חף מכל עשיית מעשה שגוי באותה פרשיית בנק, למעט אותה טיפשות בהישארות בתפקיד שלא יכולתי למלא בהצלחה. כל אדם בר דעת ששמע את הראיות שהוצגו יודע שהייתי צריך להיות מזוכה. לאחר שראיתי את המושבעים היו לי תקוות מעטות מאוד לגבי הבנתם המספקת בעניינים הטכניים שהוצגו. באופן טבעי, הכרעתם הכניעה אותי, אך עונשי לא בא לי בגין מעשיי שלי. דעתו של הציבור הרחב אינה מעניינת אותי רבות, אך יש לי כמה חברים שעדיין מאמינים שקיים בי משהו טוב."53
ב־25 באפריל, ביום שבו פרצה מלחמת ספרד־ארצות הברית, נכלא ויליאם סנדי פורטר כאסיר פדראלי מספר 30664 בבית הסוהר אוהיו בקולומבוס.
הוא הושלך בין פושעים קשוחים, שבור ומושפל אך ריצה את עונשו מבלי להתלונן. שומרים, אסירים וסוהרים – כולם הסכימו שאסיר מספר 30664 היה אסיר למופת. מעילה הייתה פשע שדינו עונש, אבל הוא פשוט לא נראה הטיפוס: גבר מכובד, מסודר, מטופח, מאופק עם דיבור דרומי קל איטי ומתמשך.
הוא בילה שעות בהקשבה מרוכזת לסיפורי האסירים.
שנכנס ויל פורטר אל בין כותלי בית הכלא הוא נשאל – "מהו עיסוקך?". "אני כתב" השיב. במקום שאליו נכנס היה מעט מאוד מקום לעיסוק עיתונאי, ולכן השאלה הבאה שנשאל הצילה כנראה את חייו: "מה אתה יכול לעשות?"
ויל פורטר היה כאמור רוקח מוסמך. המקצוע אותו תיעב בגרינסבורו משום שמשמעותו הייתה עונש מאסר וריתוק אל מאחורי הדלפק, הפך כעת, באופן גורלי ומופלא, למזלו הטוב ולמפתח לחופש, באופן יחסי כמובן; ניתן לו חדר משלו באגף בית החולים ולמעשה אפשר שמעולם לא בילה זמן בתא כלא בתחומי בית הסוהר. במהלך היום ישן על מיטה מתקפלת בבית החולים. שעות עבודתו החלו בשש בערב והסתיימו בשש בבוקר. פורטר היה חופשי מהחיים בכלא, כמו כל אזרח חופשי אחר. הוא קיבל את כל העיתונים שביקש וקרא בלי סוף.
ד"ר ג'ון מ. תומס54 היה הרופא הראשי של בית החולים. מאוחר יותר, לאחר שחררו, סיפר שויל פורטר סירב להתערב בענייניהם של אסירים אחרים ולמעשה לא הרבה להתרועע עמם, להוציא את פורעי החוק המערביים – מאריזונה, טקסס וטריטורת אינדיאנה. הוא הקשיב לכל סיפוריהם ומאוחר יותר חזר וסיפר אותם שוב במשרד הרוקח. בכלא נפגש פורטר שוב גם עם חברו משכבר הימים, אל ג'ניגנס, והשניים חידשו את חברותם. אל ג'ניגס נחשב לאסיר אמין בעצמו ועל כן הורשו שניהם להתכנס במשרד בשעות אחר הצהרים, עוסקים בהעלאת סיפורים.
מעט מאוד מהקצינים או משגיחי בית הכלא ראו אותו אי פעם, אולם ההתרשמות החשובה ואולי הנוגעת ביותר ללב הייתה זו, לפיה מעולם לא פגש ד"ר תומס אדם שחש עצמו כה מושפל ממעצרו כפי שהיה ויליאם סינדי פורטר. הוא היה אסיר לדוגמה, נכון, צייתן, נאמן. תיק התנהגותו היה ללא רבב, אך מעצרו הכביד עליו בעוצמה שכזו עד שהוא מעולם לא הזכיר או דן בנושא, אפילו לא ברמז. רק פעם אחת, כשהתגלעה אי הבנה קטנה בנוגע לבקבוק אלכוהול שאזל במהירות גבוהה מדי, ביחס לשימושים הרגיליים שאליו היה מיועד, ביקש ממנו ד"ר תומס שימתין כדי לברר עמו – קודם חלופת המשמרות – בכמה אלכוהול השתמש בסיבוביו הליליים. "לאחר ששאלתי אותו מספר שאלות, הוא הפך נסער כשחשב כי חשדתי בו. "אני לא גנב," אמר. "אף פעם לא גנבתי דבר בחיי. נשלחתי הנה בגלל מעילה בכספי הבנק, ולא לקחתי ולו סנט אחד מהם. מישהו אחר לקח את הכול ואני מרצה את עונשו." אפשר לדעת מתי אסיר משקר, כפי שאפשר לדעת מתי כל אדם משקר. אני האמנתי לויל פורטר באופן מוחלט. עד מהרה גיליתי שהוא לא היה בעל העבירה בעניין האלכוהול, אך שאלותיי הטרידו אותו והוא שאל אותו עוד פעם או פעמיים לאחר מכן האם באמת חשבתי שהוא יגנוב משהו."55
רופא הלילה, ד"ר ג'ורג' וו. וילארד56 התיידד אף הוא עם ויל וחלק לו כבוד והערצה. לדעתו, ויל פורטר היה האדם האחרון בעולם שניתן היה לחשוד בו שהיה פושע. הוא היה תמיד שקט ומאופק, אילם ממש – כמעט ולא דיבר אלא אם נשאל. ד"ר וילארד הודה שפורטר מעולם לא סיפר לו על אודות עצמו – תקוותיו, מטרותיו, משפחתו, השקפותיו על החיים או כתיבתו. לעתים נדירות דיבר על הפשע שיוחס לו ועל הטעות הגדולה שעשה, בכך שנמלט למרכז אמריקה. בכלל, מספר וילארד, הוא דיבר מעט מאוד, להוציא את הדיווח ההכרחי הנגזר מעבודתו כרוקח, שבה היה זהיר, מצפוני ויעיל באופן יוצא דופן, כאילו חנות התרופות בבית הכלא הייתה רכושו הפרטי.
תפקידו של ויל פורטר היה להכיר מאות תרופות על פי מספריהן ושמותיהן וכמובן, להיות נכון ומסוגל להגישן במהירות וללא טעות לבקשתו של הרופא.
משום שהצטיין כל־כך בעבודתו כרוקח לילי, הוא הורשה להשגיח על החולים הקלים מקרב האסירים במהלך הלילה. הוא היה מבקר אותם למשך שעתיים – שלוש כל לילה והכיר את מרבית האסירים ואת סיפורי חייהם.
מכתביו מבית הכלא מסגירים את תחושותיו הקשות: החיים היו בלתי נסבלים בתחילה, אך פורטר למד לחיות בציפייה מתמדת לחנינה. כשתקוה זו נגוזה, הוא הפנה את כל כל מרצו לכתיבת סיפורים. לבד אחרי חצות, קבור בדממה של מתכת ובטון, הוא התמסר למלאכתו. הוא כתב בעט ודיו ולעתים קרובות עבד במשך שעתיים רצופות מבלי לקום מכיסאו. הוא נראה חסר מודעות לעולם האסירים הישנים סביבו, לא שומע אפילו אנחה מקרית או את טיולי השומרים העוברים. לאחר מכן היה קם, עורך סיבוב בבית החולים, ואז שב לעבודתו.
לעתים קרובות כתב סיפורים – מעשיות מקסימות ושובות לב על נוודים, שריפים ונבלים בני בליעל. בית הכלא היה כור המצרף שהפך את ויליאם סינדי פורטר לאו. הנרי. והעביר אותו דרך תקופת חניכה ספרותית שבה התחלף סגנונו מעיתונאות לספרות אמיתית. דווקא הכליאה הפכה את פורטר לכותב מקצועי: ללא עבודה, ללא תוכניות וללא מסבאות שידללו את כישרונו, הספקו היצירתי היה קדחתני ולא פחות חשוב – איכותי.
לפעמים כתב לבתו הקטנה. "את לא זוכרת אותי? … אם תראי כוכב ניצת ותאמרי את שמי 17 פעמים לפני שיכבה, תמצאי טבעת יהלום בנתיב של הפרסה הראשונה של פרה שתראי שהולכת במורד הדרך במהלך סופת שלגים בעוד הורדים האדומות מלבלבות בכרמי העגבניות."57
הוא כתב תריסר סיפורים המבוססים על חוויותיו בדרום ובמערב אמריקה ובמרכז אמריקה ושלח אותם למו"לים, נעזר באחותו של אסיר כמתווכחת ומשתמש בשמות בדויים מגוונים כגון אוליבר הנרי וס. ה. פיטרס58 . הידוע ביניהם היה "או. הנרי", שהופיע לראשונה בסיפורו גרב חג המולד של דיק השרקן שהתרפסם בירחון מקלורס59 ב־1899. אף אחד מהעורכים, ומאוחר יותר מחבריו הקרובים בניו יורק, לא ידע שמאחורי הסופר המפורסם הסתתר אסיר מורשע.
מדוע או. הנרי? האם הייתה זו השראה מטורי החברה של עיתוני ניו אורלינס או שמו של רוקח צרפתי בשם אטיין אושיין הנרי60 במדריך התרופות בו השתמש – ויל פורטר לא גילה מעולם.
פרד אברמס61 טען כי תשוקתו לאמץ שם ספרותי הונעה ללא ספק מתשוקתו מרצונו להעלים את הכתם שדבק בו בגין היותו אסיר. הסבריו המעורפלים על אודות מהות השם לא היה אלא התחמקות נוספת מהאמת.
1901
החיים מתחילים מחדש
ב־24 ביולי יצא ויליאם סנדי פורטר את שערי בית הכלא אוהיו בקולומבוס אוהיו.
גזר דינו הופחת לשלוש שנים ושלושה חודשים בגין התנהגות טובה.
באותו היום ויל התאחד עם בתו מרגרט, שהייתה אז בת 11, בפינטסבורג, פנסילבניה, לשם עברו הוריה של אתל מיד לאחר המשפט. למרגרט לא נאמר מעולם שאביה היה בכלא – רק שהוא נסע לרגל עסקים. בכלל, ויל פורטר לא רצה שסודו יתגלה לאיש. הוא לא כתב לחבריו הוותיקים בעודו בכלא ולמעשה קיווה שלעולם לא ידעו על תקופת המאסר שריצה.
האדם שיצא מבית כותלי בית הכלא קולומבוס היה אדם אחר מהאדם שנכנס אליהם. משהו משובבותו והעליזות הישנה נעלם לבלי שוב. לא עוד יכול היה להסתפק בהברקות ספרותיות. השקפתו הפכה יותר מהורהרת, מתונה. הוא עבר מעיתונאות לספרות.
ויל פורטר למד להכיר את צדו האחר של המטבע והיד שאחזה בעט לא יכולה הייתה לשכוח זאת. הוא למד לחיות בעמימות צלו של שמו הספרותי, להצניע את עצמו ואת חייו אל בין הצלילים.
מפיטסבורג החל לשלוח סיפורים לעורכי עיתונים ועבד במשך תקופה קצרה בשדר פיטסבורג62 עד שאחד העורכים בניו יורק, שהתרשם עמוקות מעבודתו, שלח לו $100 שכר נסיעה.
באפריל 1902 גבר הנושק לארבעים, אסיר לשעבר, אלמן ואב לבת, רוקח, מודד, בנקאי כושל וסופר לא ידוע של עשרות סיפורים, צעד לראשונה בחייו במחיצתם של הניו יורקרים, "ארבעת המיליונים" העתידיים. ויל פורטר יהיה השם שבו יקבר, זה אשר יסותת על מצבתו. כאן, בעיר הזאת, מרגע זה ואילך, התקיים הגבר תחת זהות אחת ויחידה – זהותו של או. הנרי.
או. הנרי הגיב לעיר באהבה ויראה, בילה שעות בדיבור עם דמויותיה הססגוניות – גנגסטרים, זבניות, נוודים, פרוצות, שחקנים והפך אותם לספרות, אותה מכר לעיתונים בקצב מהיר. בתחילת המאה הייתה ניו יורק ספר מעשיות עירוני, מלא גיבורים ונבלים. רחובותיה שפעו ושרצו ברוכלים ומריצותיהם. בתי הדירות שלה אוכלסו במזכירות, תופרות ואסופים חסרי בית. קורותיה המו מקורותיהן של זבניות עניות ועלילותיהם של קונים עשירים. כאן, ב"בגדד שליד הרכבת התחתית" מצא או. הרי את התפאורה המשולמת עבור יצירותיו. פעם אמר שהיה רוצה לחיות חיים שלמים בכל רחוב בניו ירוק, כי כל בית צפן בחובו דרמה.
הוא התגורר בחדר מלון קטן שהשקיף על פתחי אוורור, שוטט ברחובות, משחר לטרף והחל לכתוב. מביישנותו, שעטפה אותו רק כשהיה פיכח, נפטר כשהפך את המסבאות לחדר האורחים שלו, שותה כשני בקבוקי ויסקי ליום. הוא נהג לכנות זרים בשם "קולונל" וקנה להם לעתים קרובות משקאות, רק כדי לשמוע את סיפוריהם.
היו שאמרו שהוא המשיך את גישתו השקטה גם כאן; לא דיבר כלל אלא העדיף לשבת בפינת מסעדה וללמוד את פרצופי הסועדים.
אחרים טענו שעם מכריו הוא דיבר בחופשיות וסיפר סיפורים בעונג רב.
כולם הסכימו שהוא מעולם לא דיבר על עצמו.
ריחפה סביבו מעין הילה בלתי מוסברת של משהו עצור, כאילו נפגע קשות מאסון.
הייתה זו תקופת הכתיבה הפוריה ביותר שלו – סך הכול פירסם 381 סיפורים קצרים.
בשנותיו הראשונות פירסם 17 סיפורים והיה מרושש תמידית.
כמה שנים מאוחר יותר פרסם 66 סיפורים ב־12 חודשים ועדיין היה מרושש תמידית.
בשיא הקריירה שלו הרוויח $500 לסיפור ועדיין היה מרושש תמידית.
הוא כתב כדי להתפרנס: "כתיבת סיפורים היא העסק שלי, דרכי להשיג כסף כדי לשלם שכר דירה, לקנות בגדים, אוכל ובירה. איני כותב משולם סיבה או תכלית אחרת" אמר, מבקש בעקביות מקדמה מעורכיו – אך ללא הואיל: הכסף חמק מבין אצבעותיו. לעתים קרובות הושיט לקבצנים שטרות של $20 ואפילו שילם את חשבונותיהם הרפואיים.
1904
הסופר יוצא לאור
בדצמבר 1903 הסכים לספק סיפור אחד לשבוע במשך שנה בעבור New York World Sunday Magazine – סידור שהמשיך בו עד 1906.
בשנת 1904 לבדה פרסם 75 סיפורים.
שנינותו, חוכמת הרחוב העוקצנית שלו ותפניותיו העלילתיות נערצו על ידי קוראיו. תזמונו היה חד וקולע. העיתונים פרסמו את סיפוריו לצד "חשיפות" על מעשי שחיתות עירוניים.
או. הנרי, מבלי להטיף או להתייחס מפורשות לשום אירוע בן זמנו, העניק לעיר פנים אנושיות.
ועדיין, איש לא הכיר את זהותו האמיתית.
על אף קצב עבודתו המטורף, פורטר מצא זמן לפרסם את ספרו הראשון ולמעשה היחיד – כרובים ומלכים. הספר היה למעשה פיתוח של סיפור קצר שפרסם קודם, מבוך הכסף63. או. הנרי שמר על קו העלילה, הוסיף סיפורים מוקדמים אחרים, שמרביתם מתרחשים בהונדורוס ושינה את שמות הדמויות. כרובים ומלכים התקבל בצורה אוהדת מצד המבקרים וזכה לשבחים בגין תיאוריו המציאותיים, אך כשל מבחינה מסחרית.
בשנת 1906 פרסם או. הנרי את ארבעת המיליונים – אסופת סיפורים בעלת התייחסות לעגנית – לגלגנית למשפטו המפורסם של וורד מקליסטר64 לפיה ישנם רק 400 אנשים בניו יורק שצריך להכירם – העלית העשירה שכללה את המעמד החברתי העליון ביותר. בכך שכינה את ספרו ארבעת המיליונים רמז או. הנרי שכל אדם בקרב ארבעת מיליוני התושבים שאכלסו את העיר היה סיפור שראוי לספר, לשמוע ולהכיר – ללא התייחסות למעמד חברתי. הוא רצה לחנך באמצעות הסיפור הקצר, לעודד אנשים לחוש חמלה, אהדה ואכפתיות, לשבור דעות קדומות עם הומור ורגש, להרחיב את ההבנה האנושית. הוא רצה לגרום ל־400 האמריקאים ללכת בנעליהם של ארבעת המיליונים.
1907
הצלחות סופיות
באביב של 1905 ביקרה שרה קולמן65, בת גרינסבורו, בניו יורק וגילתה שאו. הנרי היה למעשה ידידה משכבר הימים, ויל פורטר. הידיעה לא רק ששמחה את השניים, אלא גם הציתה שוב את זיכרונותיהם המשותפים ואת הקשר שנותק.
ב־27 בנובמבר, 1907 נישא הזוג באשוויל66. נישואיהם, עם זאת, לא האריכו ימים.
באותה שנה פרסם או. הנרי את המנורה המקושטת ואת לב המערב.
בשנת 1908 פרסם את הגנב החביב ובשנת 1909 את דרכי גורל ואפשרויות. בנוסף, שיתף פעולה עם פרנקלין פ. אדמס67 בקומדיה המוזיקלית לו! 68. המחזה שהתבסס על סיפורו החזרה למוטב היה להצלחה בחמש ארצות והניב הכנסות גבוהות עבור המחזאי, פול ארמסטורנג, אך מעט מאוד עבור פורטר, שמכר את כל זכויותיו בעבור $500.
בשנת 1910 סבל ויל פורטר מתשישות עצבים ובריאות רופפת, כמו גם מייאוש כלכלי שנבע מנדבנתנותו ומהתנהלותו קלת הדלת. הוא פרסם אוסף סיפורים נוסף – רק עסקים – והחל לתכנן את כתיבתו של רומן אוטוביוגרפי, אלא שמצבו החמיר בגין הרגלי השתייה הישנים שלו. הוא נפטר בבית החולים, ב־5 ביוני.
ויליאם סינדי פורטר נפטר כאו. הנרי, סופר הסיפורים הקצרים המפורסם ביותר בעולם.
This is William Sydney Porter speaking, better known to you, no doubt, as O. Henry.
I’m going to let you in on a few of my secrets to writing a short story. The most important thing, at least in my humble opinion, is to use characters and plots that are life like.
Truth is indeed stranger than fiction. All of my stories are actual experiences that I have come across during my travels. My characters are facsimiles of actual people I have known. Most authors spend hours, I’m told even days, laboring over outlines of stories they have in their minds. But not I. In my way of thinking, that’s a waste of good time. I just sit down and let my pencil to the rest.
Many people ask me how I manage to get that fine little twist in my stories. I always tell them that the unusual is the ordinary, rather than the unexpected. Now, if you people that are listening to me now start thinking about your own lives, I’m sure you’ll discover just as many odd experiences as I’ve had.
Parts of this little talk will be heard long after I’m gone, and I want you all to continue reading my stories then too.
Goodbye folks.