ישמעאל, הגר והמים
ישמעאל, הגר והמים
ישמעאל, בנו הבכור של אברהם, מצטייר על פניו כמו סוג של ברירת מחדל.
הקב"ה מבטיח לאברהם זרע, המשכיות, שושלת, בה־בשעה שאברהם הוא גבר חשוך ילדים. מבחינתו יורשו היחיד הוא אליעזר, מנהל משק ביתו1.
שרה, רעייתו החוקית, מציעה את הגר שפחתה לאשה, כדרך להגשים (אולי) את מימוש ההבטחה השמימית2, אלא שההיריון אינו מתקבל בצורה אוהדת ומסתיים, בסופו של דבר, בגירושם של הגר ובנה ובדחיקת התממשות החזון אף יותר3.
שום דבר בתהליך בואו של ישמעאל לעולם לא היה יזום ורצוי; אפילו התגלות המלאך, המנבאת את הולדתו4, מגיעה לאחר הימלטותה של הגר מפני עינוייה של שרה, בשונה מאוד מהתגלותם של שלושת המלאכים, המגיעים לבשר על הולדת יצחק5.
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע."6
סדר הפעולות במשפט נראה מבולבל ומשולל היגיון: אברהם לוקח לחם וחמת מים, נותן להגר ושם על שכמה. השימוש ב"ויקח" וב"ויתן" נראה כמו חזרה מיותרת שלאורה התוספת "ואת הילד" מצטיירת כתלויה באוויר, חסרה הקשר מתבקש (ואת הילד מה?).
על פניו ניתן היה למקם אחרת את חלקי הפסוק: "ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר ואת הילד שם על שכמה", אלא שסידור ענייני כזה, על אף שיש בו הצדקה רעיונית, מחטיא במשהו את הביטוי העמוק שנוצר עם העמדת "ואת הילד" בתוך חלל ריק, נטול כל זיקה והקשר.
המבנה שבור מבטא את מה שהמילים אינן יכולות להכיל:
מבחינת אברהם, אחרי "ואת הילד" אין עוד דבר.
למן הרגע שיימסר לחזקתה הבלעדית של הגר, לעולם לא יוכל לראותו עוד.
הגירוש הוא סופי ומוחלט.
לא לחינם עושה המקרא שימוש במילה ילד, ומציבהּ דווקא באחריתו של הפסוק: אברהם משהה את בנו אצלו, מעכב את המסירה, ההיפרדות, הניתוק, שנייה אחת נוספת.
הוא משנה את סדר הפעולות הנכון כדי להרוויח עוד בדל של זמן, כדי לא לשחרר, לדחוק רק לעוד שבריר של רגע את מה שהוא, לדידו, תהום רגשי עמוק ואפל.
לא בכדי הילד הוא הדבר האחרון שהוא מוסר; הילד הוא הדבר היחיד שאין בכוחו למסור.
על אף שהוא אינו אומר דבר וחצי דבר7, מצוקתו ושברו של אב אשר נכפה עליו להיפרד מבנו ניכרים בכל פעולה ופעולה שעושה אברהם, מצומצמת ותכליתית ככל שתהיה. האופן שבו הוא קורע את ישמעאל מזרועותיו8 ומוסר אותו להגר – לא אמה, כפי שהופיעה פעמיים אצל שרה ואפילו בדיבורו של הקב"ה9, אלא אישיות בעלת שם וזהות – מבטא את השסע המשסע את נפשו.
מיד עם סיום הפרשה, מספר המקרא על אודות אבימלך ופיכל, שר צבאו, הפונה אל אברהם ואומר: "אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ"10.
הדחיפות בהצהרותיו ותביעותיו של אבימלך, הנתפסות גם כתחינה מפורטת ונרגשת, יוצרת תחושה של סערת נפש גדולה. דווקא על רקע זה בולטת תשובתו היבשה, התמציתית, הכמעט אדישה של אברהם: אנוכי אשבע.
הניגוד המופגן בין ההרבה למועט, בין ההרחבה לצמצום, אינו מעיד על שלוות נפש בסתירה להתרגשות, אלא דווקא על המשכה של ההתרגשות אל מקום נסער אפילו יותר, כזה המשתק אפילו את יכולת הדיבור.
"וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ."11
מה ראה אברהם לנכון להוכיח את אבימלך על אודות באר מים שנגזלה ממנו? מדוע דווקא באר המים הזו, במקום הזה (הלוא היו לאברהם בארות מים רבות בכל רחבי הארץ12)? מדוע דווקא כעת, עם סיומו של אירוע טראומטי לכל הדעות?
הוכחה היא פעולה של נזיפה, גערה, הטפת מוסר. זו אינה פעולה של מה בכך, וודאי לא פעולה הנעשית בניתוק מכל הקשר, ללא שייכות למאורע שקדם לה – משגה חמור ומשמעותי.
מהו אפוא המשגה?
מה היה העיוות שנדרש אברהם לגנות?
"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים."13
אברהם לא נתן להגר הרבה, רק לחם וחמת מים, אולם הוא שלח אותה למדבר באר שבע, מקום בו הייתה לו באר – באר מים "הרשומה" על שמו. כך ולכן, גם אם יכלו המים מן החמת, תוכל הגר, אשת אברהם, אם בנו הבכור, לגשת אל הבאר, למלא את החמת ולהציל את חייה ואת חייה בנו־בנם. באופן זה נותר אברהם נאמן לציווי שרה אך גם לצו האבהי־ההורי שלו עצמו, למחויבויות, לדאגה ולהגנה (בחשאיות מרוחקת) על ישמעאל14.
קיים יסוד להניח כי השמועה על הקורות את הגר וישמעאל במדבר באר שבע הגיעה גם לאוזניו של אברהם, שמועה כי בנו כמעט מצא את מותו משום שלא ניתן היה למלא את החמת לאור השתלטותם של עבדי אבימלך על הבאר השייכת לו15.
מכאן מובן כעסו העצום של אברהם והתייראותו של אבימלך מפניו, חשש המגולם בחזרה המשולשת של הצהרתו: "לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם"16.
אבימלך מדגיש כי לא רק שהוא עצמו לא היה ער למחדל (פשע) חטיפת הבאר, שכן עבדיו לא סיפרו לו על כך דבר וגם אברהם לא אמר לו מאומה (אולי משום שחשב כי המחטף נעשה תחת הנחייתו של אבימלך17) אלא גם ששום ידיעה עקיפה או מרומזת על עצם ההשתלטות לא הגיעה לאוזניו קודם לאירוע – כפיסת מידע אגבית שלא מבינים את משמעותה אלא רק כשהיא מתבררת בתוך הקשר פרטני ומוגדר.
במילים אחרות, אבימלך מצהיר בכל דרך כי ידו לא הייתה במעל כדי לשכנע את אברהם כי לא הוא האשם במה שכמעט אירע לבנו ישמעאל.
"וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית. […] וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהוָה אֵל עוֹלָם. וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים."18
לאחר גירוש ישמעאל, אברהם אינו חוזר לגור עם שרה. הוא נוטע אשל בבאר שבע – עץ שאינו זקוק למים כדי לשרוד19 – ועובר לגור בארצו של אבימלך, זה שכמעט היה אחראי (שלא מידיעתו וידיעתו) למות בנו. אברהם מבכר לחיות במחיצתו של מי שנשבע כי היה עושה כל דבר להציל את חיי בנו, לו רק היה יודע, על פני חיים במחיצת זו שסילקה את ישמעאל מן הבית וכיוון שכך הביאה עליו את סכנת מותו20.
עומק רגשותיו של אברהם ניכרים גם בשימוש העקבי במילה "ילד": התייחסותו אל ישמעאל היא תמיד כאל "ילד", בדיוק באותו האופן שבו רואה אותו הגר21, אלא שאחדות עקבית זו נסתרת (באחדות עקבית לא פחות) נוכח התייחסותו של הקב"ה אל ישמעאל כאל "נער"22.
אמנם ניתן לטעון ולומר כי אפשר ומדובר בהקבלה סגנונית ותו לאו – והלוא גם אצל משה נאמר "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה"23, ברם הקפדתו השיטתית של המקרא לשייך את המילה "ילד" לישמעאל ביחס לאברהם ואת המילה "נער" ביחס לקב"ה נושאת בייצוג מהותי ורב־ערך24: ישמעאל הוא דמות שלא אומרת או עושה דבר. כל מידע שנמסר עליו נמסר מצד המתבונן או המתבוננת25. בעיני אביו ואמו הוא ילד, הגדרה שיש בה זיקה אישית, פרטית, משפחתית, הורית אך הקב"ה רואה בו משהו אחר – נער שעתיד להפוך לעם, גוי גדול26.
שעה שישמעאל מעולף מצמא ומחום, הגר הנואשת משליכה אותו מתחת לשיחים, נושאת את קולה ובוכה. אין כל אזכור להשמעת קול כל־שהוא מצד ישמעאל אך בכל זאת מציין במקרא כי הקב"ה שומע את קול הנער ושועה אליו "בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם"27 – לא אל בכי הגר כאם, לא אל המצחק28 ששומעת (או רואה) שרה29, לא אל מה שנגלה אל פני השטח, נתון לפרשנויות ולרגשות סוערים.
הגר (לאחר שניצל ישמעאל הודות לבאר המים שנתגלתה לה), מצליחה אף היא לאמץ את הראייה הגבוהה יותר: היא חדלה מלכנות אותו "ילד" ומאמצת את פנייתו של הקב"ה – נער30.
עניין זה יכול גם להסביר כיצד, בסמיכות של שני פסוקים בלבד לאחר מכן, היא כבר בוחרת לו אשה31.
בחירת מוצאה של אשה זו מארץ מצרים נראית ברורה מאליה: הגר עצמה הייתה מצרית ולפיכך אך הגיוני שתסמוך על בני עמה בבחירה שכזו, במיוחד לאור הצלקת הנפשית שהותיר בה המקרה ושאותה היא אינה יכולה להסיר או להסתיר32.
אולם קיימת גם סיבה נוספת, הקשורה למהותה של מצרים ולאירוע מכונן זה, שבו כמעט קיפח בנה את חייו: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר"33.
כידוע, מצרים הייתה ארץ משופעת במים. במקום כזה דאגות על חולי הצימאון פשוט אינן עולות על הדעת. הגר מבקשת לבנה אשה אשר תרחיק אותו מן המוות – כפי שהוא מתגלם בעיניה (באמצעות חיסרון המים). באופן מודע (או לא) היא בוחרת במישהי שמעולם לא ידעה מצוקה קטלנית מהסוג שכמעט קיפח את חיי בנה כדי להרחיק את בנה מכל אפשרות למצוקה קטלנית נוספת, הדומה לה.
גם התגלות מלאך ה', אשר מבשר לה על לידת בנה ישמעאל, אירעה ליד מקור מים: "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. […] וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ. […] וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד"34.
שלוש פעמים חוזר המקרא "ויאמר לה מלאך ה'", כמו מבטיח שלוש הבטחות עצמאיות, הקשורות זו לזו אך עומדות בפני עצמן. הגר היא שנותנת שם למקום – באר לחי רואי – שם המבוסס על הראייה שהיא העניין המרכזי בסיפורו הנוכחי של ישמעאל, הראייה שהצילה את חייו מאוחר יותר, כאשר נפקחו עיניה לראות את הבאר ולמלא עבורו את החמת.
המים, עבורו הגר, הם מקור מים חיים במלוא מובן המילה.
האופן שבו הם שזורים בסיפור (כמעט) מותו של ישמעאל אינו מקרי או אגבי.
כל אירוע המסמל את קיצו האפשרי של ישמעאל מתרחש ליד מקור מים.
הנגדה אירונית? רמז מטרים? ואולי דווקא הבטחה ותקווה?
את עומק הניסיון שעובר אברהם קשה להכיל אבל הרמזים על אחריתו, על סיומו החיובי, מתגלים דווקא ברגעים הקשים, האפלים והמייאשים מכולם.
סיפור גירוש ישמעאל נתפס לכאורה כהקדמה לעקדת יצחק, שלב ביניים שאמור "להכין" את השטח לקראת נקודת השיא של ניסיונותיו הבלתי אפשריים35.
בעקדת יצחק מצווה הקב"ה את אברהם: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ"36.
המלאך הפונה אל אברהם האוחז במאכלת חוזר על הנוסח שבו השתמש הקב"ה – בשינוי קל: "וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי"37. וכן: "וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ"38.
שני דברים שהופיעו בדברי הקב"ה חסרי בדברי המלאך: "אשר אהבת" ו"את יצחק".
נראה כי מעשה העקדה כורך את שני הבנים זה בזה, כשמקרה גירוש ישמעאל (וכמעט מותו) מהדהד למעשה העקדה (וכמעט מותו) של יצחק.
בציווי על עקדת יצחק, הרגשתו של אברהם אינה נמסרת – אך ביחס לגירוש ישמעאל אומר הכתוב: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ"39. הצהרה זו באה בניגוד לתכונתו הנרעשת של התיאור המגיע שני פסוקים אחריה: וישכם, ויקח, ויתן, שם, וישלחה (ומנגד ותלך ותתע). רק ביחס לישמעאל, הילד, אין דבר: שום פעולה, שום עשייה, שום דבר. כאן הריק בולע את הכול.
הולדת יצחק הייתה דבר שחיכו לו עשרות בשנים; בהשוואה אליה, הולדת ישמעאל מצטיירת כתוצר לוואי, אירוע שהתרחש בדוחק; ובכל זאת, המקרא שומר על אחידות הסגנון בהתייחסותו לשתי הלידות – אחידות הגוזרת שוויון גם בין שני הילדים:
"וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן"; "וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן"40.
ישמעאל, בנו הבכור של אברהם, מצטייר על פניו כמו סוג של ברירת מחדל.
קריאה קרובה יותר בסיפור חייו ו(כמעט) מותו מגלים אמת אחרת – אמת של התייחסות עצמאית העומדת בזכות עצמה ובשם עצמה, אמת של היאחזות והבטחה המאשררות קיום בלתי תלוי, נאהב ורצוי בהחלט.