אחריות מוסרית
אחריות מוסרית
"נדמה שאין שאלה חשובה יותר בימינו מאשר שאלת האחריות. זו בעיקרה שאלה מוסרית, כלומר שואלת על המעשה הראוי. אפשר להגדיר את רעיון האחריות כחובה שמוטלת על אדם לעשות את המעשה הראוי. מתוך כך עולה כי כאשר אדם נמנע מלעשות את המעשה הראוי, או לא מונע את התרחשותו של מעשה לא ראוי, עליו לתת דין וחשבון ולשאת באשמה על התוצאות.
לעתים, כדי להבין את האחריות המוטלת על אדם מסוים, יש להבין את המסגרת שבה הוא מתבקש לקבל אחריות או נתפש כמי שאמור לשאת בה. אדם שממלא תפקיד מסוים בארגון או בשירות הציבורי נושא באחריות לתחומים הכפופים לו, ואמור לתת דין וחשבון במקרה שלא ימלא את תפקידו כראוי. מנגד, הוא יזכה למחמאות אם יעמוד במשימות כמצופה, או מעל המצופה ממנו. כך שחובת האחריות נובעת ממצב מסוים – תפקידו, מעמדו ושכלו של האדם הפועל, ומתוך ציפייה מאותו אדם להתנהג באופן מסוים."1
נחמה2 הוא סיפורו של ג'ון קלנסי, ד"ר לפסיכולוגיה המתבקש לסייע בחקירת סדרת רציחות תמוה: על אף שברור מעל לכל ספק כי הקורבנות מצאו את מותם מידי אדם זר, ככל הנראה שלא מדעתם ומרצונם החופשי, אין כל היבט של אלימות, התעללות או תקיפה ברציחתם. יתר על כן, מותם מתאפיין דווקא באווירה נינוחה, כמעט פייסנית, כמעין "מיתת נשיקה" לא מוזמנת.
זהותו של הרוצח – שהופך סדרתי עם התרבות המקרים – מצטיירת כמסתורית יותר ויותר נוכח הרמזים המדויקים להפליא, החוזים את התנהלות החוקרים, לרבות התנהלותו של ג'ון קלנסי עצמו. עובדה זו זוכה לעניין מיוחד לאור הנתון החשוב כי, נוסף הכשרתו המקצועית, ניחן ג'ון קלנסי ביכולות חיזוי על־טבעיות משלו, כאלה המאפשרת לו לצפות את העתיד, גם אם בצורה מעורפלת למדי. הודות לכך קלנסי מזהה כי הרוצח, שהופך ליריבו החמקמק (צ'רלס אמרוז), ניחן אף הוא בכוחות על־טבעיים, ויכולותיו גבוהות פי כמה מאלה שניחן בהן קלנסי עצמו.
עם התקדמות העלילה מתחוור כי צ'רלס אמרוז אינו נוטל את חייהם של קורבנותיו באופן גחמני ושרירותי אלא עושה עבורם שירות שהינו בחזקת המתת חסד: משום שחזה את אחריתם הבלתי נסבלת עוד קודם התפרצות מחלתם חשוכת המרפא, הוא בוחר לגאול אותם מחיים עתידיים של סבל בל־יתואר, בדרך שלווה ומכובדת, כפי שהם היו וודאי בוחרים לעשות בעצמם, לו היו יודעים על אחריתם את מה שהוא יודע עליה ועליהם.
מבחינתו מדובר במעשה מובהק של מסירות והקרבה, שכן אמרוז נמצא באותו מצב סופני כשל קורבנותיו.
לפי תפיסתו, הוא מקריב את עצמו על מזבח הצלתם: הם קורבנות הגורל והוא גואלם ומושיעם3.
ג'ון קלנסי נמצא כביכול מצידו השני של המתרס הערכי, אך כפי שסיומו של הסרט חושף – וכפי שאמברוז עצמו ידע כל הזמן – אף הוא פעל באותו האופן, כשניתק את בתו הגוססת ממכשיר ההנשמה, כדי להפסיק את סבלה המתמשך והמייסר.
ההבדל בין ג'ון קלנסי לצ'רלס אמברוז טמון אפוא בנסיבות החברתיות והסביבתיות השונות שבמסגרתן פעלו אך לא במניעים ובכוונות שהביאו אותם לכדי פעולה.
באם מעשיו של הפועל נחשבים להרחבה של תפיסת האחריות המוסרית, הרי שלא אמור להיות הבדל בין ג'ון קלנסי לצ'רלס אמברוז שכן שניהם עשו מעשה ראוי (לשיטתם) שלמעשה היה חובה מוסרית שהוטלה עליהם מעצם היותם בני אדם.
קלנסי פעל למען בתו ואילו אמברוז למען רווחת הזולת האלמוני, אך זהו הבדל פעוט במישור הרעיוני שכן שייכות משפחתית אינה אמורה להיות שיקול בעל משקל במערך ההערכה המוסרית.
ובכל זאת, צ'רלס אמברוז נרדף כפושע ואילו ג'ון קלנסי עומד לצד החוק והמוסר, יועץ מיוחד שנשכר על ידי ה־FBI וכוחות המשטרה. אך האם עצם העמדה זו אינה מאתגרת התפיסה המקובלת, כשהיא חותרת תחת החזות – שאינה חזות הכול – ומעמיקה לרדת אל שורש המהות המשותף לשני המקרים?
לשיטתו של אמברוז – ואולי אף של ד"ר ג'ון קלנסי – האחריות המוסרית גלומה דווקא בעשייה הנחשבת לבלתי מוסרית. הגאולה אינה אלא רצח אך היא גאולה למרות הכול ואף־על־פי־כן.
ג'ון קלנסי וצ'רלס אמברוז אינם מבכרים את המוות (בעניינו של קלנסי הדבר ברור שבעתיים, שהרי מדובר בבתו) שכן המוות אינו רצוי כשהוא לעצמו: אנשים אינם בוחרים למות – הם בוחרים להפסיק לסבול.
האם מוטלת אחריות מוסרית על אחרים לסייע להם? האם אחריות מוסרית תהיה דווקא לא לסייע?
הקריאה4 עוסק בנושא דומה ל"נמה", באופן נוקב לא פחות:
המפקחת המשטרתית הייזל מייקלף מגלה שלושה קורבנות שנרצחו בדרכים שונות אך גופותיהם הוצגו באופן זהה, כשפיותיהם עוותו באופן חריג ויוצא דופן. הצלבת הראיות חושפת רצף עקבי המבטא את המילה ליברא (Libera), לה מיוחסות סגולות על־טבעיות של תחיית המתים5.
מייקלף מגלה כי כל הקורבנות הורעלו קודם שנרצחו וכי כולם היו חולים סופניים. הרוצח, או "מאפשר המוות", מתגלה כאדם הפועל בשם שליחות מוסרית־דתית: הוא גואל אנשים מייסורים גופניים קשים מצד אחד ומצד אחר "אוסף" את נשמותיהם, לצורך טקס תחיית המתים, שנועד להחזיר לחיים את אחיו שהתאבד שנה קודם לכן.
מייקלף מצליחה להתחקות על עקבותיו אך הוא מנצל את חולשתה הנפשית וכמעט משכנע אותה להשתחרר מכבליה החונקים באמצעות שתיית רעל. כשהיא נמלכת בדעתה ברגע האחרון, הרוצח מתאבד, במקומה6, מוכיח בכך דבקות במטרה ראויה וערכית בעיניו ולא תאוות הרג רצחנית.
הייזל מייקלף וג'ון קלנסי הם נציגי החוק המחפשים אצל הרוצח (אחריו הם רודפים) תשובות לשאלות המטרידות את מנוחתם. יתרה מכך: הסיפור יוצר זיהוי בינם לבין הפושעים החמקמקים, וכיוון שכך מאפשר להם להתמודד עם תהומות הכאב והקושי שהם מנת חלקם הפרטית. זה שנמצא, כביכול, בצדו השני של המתרס, מייצג ביטוי כן ומזוקק מאוד של אישיותם שלהם, וכיוון שכך ההתמודדות המוסרית והאמת הופכות מורכבות יותר מאי־פעם.
"[…] האחריות המוסרית היא מוחלטת ואינה מתחלקת – כל אדם נותן דין וחשבון על מעשיו, שנובעים מהיותו חבר בקהילת האנשים. זוהי גם אחריות אוניברסאלית – כלומר, היא אינה תלויה בנסיבות של מקום, זמן, שיקול עסקי או חוקי או מעמד ארגוני; היא בעלת מקור סמכות פנימי ולא חיצוני; והיא נובעת מתוך הפרט שפועל ומתוך רצונו, ולא מתוך כללים שמסדירים את יחסיו עם הסביבה, כגון חוקים.
נקודה עיקרית במחשבת המוסר על נושא האחריות היא חירותו של הפרט הפועל. ניתן להטיל על אדם מסוים אחריות מוסרית רק אם אנו חושבים שהוא פועל מתוך ברירה ובוחר את פעולותיו מרצונו החופשי. אחרי הכול, אין משמעות אמיתית להטלת אחריות מוסרית במקרה שהאדם שפעל או לא פעל עשה זאת מתוך כפייה, בין אם מגורם חיצוני ובין אם מתוך מכניות פנימית.
להבדיל מילד, ממכונה או מאדם שנטען עליו ש"איבד את שפיותו", אנו מצפים מאדם מתפקד שיפעיל שיקול דעת במצב נתון ויבחר בדרך הפעולה הראויה מבין אלו הפרושות לפניו, ועל פי אחריותו באותו מצב. כאשר אין הוא פועל לפי המצופה, אנו יכולים לטעון כלפיו שהוא פועל בחוסר אחריות. במצבים שבהם הוא מצהיר: "אין לי ברירה, אלא לפעול בדרך מסוימת", אנו נוטים להבין אותו, ולהפחית את הציפייה ואת הטלת האחריות."7
אחריות היא מילה גדולה. לא מפתיע שרבים – אולם הרוב המוחלט – נוהג או נוטה לברוח ממנה, דווקא משום שבסופה של "האחריות" מגיע שלב "ההכרעה", כזה ששופט האם ההתנהלות הייתה כשורה או לא, ומי רוצה לעמוד למשפט תמידי כזה כמעט בכל נושא ועניין?
השאיפה לקצור שבחים אינה שוות ערך להשתדלות לחמוק מביקורת. עדיף שלא להיענש מאשר לזכות לתגמול – כך אומר ההיגיון הפשוט, המעשי, המצומצם בתחומי קיום מוכר של מטלות ושגרת חובות שצריך להשלים.
למרבה המופרכות, צ'רלס אמברוז אינו בורח מאחריות אלא דווקא מתמודד איתה, באופן ישיר ולא מתחמק. מה, אם כן, הופך את מעשיו למעוותים מבחינה מוסרית ואת מעשהו של ג'ון קלנסי למובן, ואולי אף למקובל מאותה בחינה בדיוק?
האם זאת משום שהובעה הסכמה, ואולי אף רצון, מצד בתו הסובלת, להפסיק את הכאב המחריד בו היא מצויה?
והאם, כיוון שכך, זה שמבצע בפועל את המעשה עבורה (משום שהיא אינה יכולה לבצע זאת בעצמה) הופך לשליח הפטור מגינוי או עונש, בשונה מזה שמחליט על גורלם של אחרים לפי שיקול דעתו העצמאי?
ברם, באם נמשיך את קו המחשבה הזה, אין מנוס מלשאול מה היה קורה לו הייתה מתחוורת לקורבנותיו של אמברוז תחזית אחריתם המסויטת? האם לא היו בוחרים בעצמם בדרך שבה בחר עבורם הרוצח היודע־כל?
זאת ועוד: האם כוחותיו העל־טבעיים אינם מאפשרים לו לדעת בדיוק מה הייתה בחירתם, לו הייתה ניתנת להם האפשרות לבחור? אמנם לכל אדם נתונה זכות הבחירה החופשית, בחזקת אפשרות "ההפתעה", אך האם יכולותיו של אמברוז לא הוכיחו ודאות מוחלטת מעל כל ספק על אשר עתיד להתרחש (ואכן מתרחש בפועל)?
מענה אפשרי לכך נמצא בקריאה, שבו החולים הסופניים הם אלה שיצרו קשר עם "מאפשר המוות", והביעו את הסכמתם המלאה לתהליך, מתוך רצון ברור ודעה צלולה ושקולה.
האם ניתן לפקפק בהסכמתם ולטעון שנפל דופי בכשירותם להחליט על גורלם? ואם כן, האם לא ניתן לפסול את הסכמתה או בקשתה של קלנסי הבת לכך שאביה ייטול את חייה ויגאל אותה מייסוריה, מה שיהפוך אותו בהכרח לרוצח בדיוק כמו אמברוז, אחריו הוא רודף?
"עד כמה יש לאדם חובה לעזור לאדם אחר בזמן מצוקה? תשובות לשאלות אלו יש בחובה המוסרית המכונה "השומרוני הטוב" או בשמה היהודי "לא תעמוד על דם רעך". חובות אלו מטילות על האדם אחריות פעילה לחייו של האחר. כיום חובות אלו מעוגנות בחוק, והן למעשה קובעות שבמצבים מסוימים, כל אדם אחראי על חייהם של האנשים האחרים. […] סעיף א' בהכרזת זכויות האדם קובע ש"כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עלינו לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה". ומהי אחווה, אם לא אחריות על חייהם ורווחתם של שכנינו ובני מיננו? […] מאז שחר האנושות קיימים חילוקי דעות לגבי מהות "הטוב" או "המעשה הטוב". האם הטוב נבחן על פי השפעתו על הזולת? האם המבחן הוא התוצאה או שמא הכוונה? ביוון העתיקה הדגש היה על התכונות, על המידות הנדרשות מהאדם המוסרי. […]
באנגליה של המאה ה־18 ניסח הרפורמיסט והוגה הדעות ג'רמי בנת'ם את תורת התועלתנות, הגורסת שמעשה טוב הוא זה שיוצר את האושר הרב ביותר למספר הרב ביותר של אנשים. באותו זמן בפרוסיה, פיתח הפילוסוף עמנואל קנט תורת מוסר השמה דגש על הכוונה המוסרית של המעשה. […] ברור שמידות וכוונות טובות הן אלו שחותרות לאושרם של בני אדם, והן אלו שגם תורמות לכך."8
מה נדרש מבני אדם לעשות למען תועלתו האמיתית של הזולת?
ממה הם נדרשים להימנע?
האם אותם הכללים תקפים תמיד, לכל התרחשות ולכל מצב עניינים וכיצד השְׁנִיּוּת הזו שופכת אור על מהות המוסר והאחריות המוסרית כמושגים מוחלטים?
ידיעות נחרצות נסדקות ברגעי מבחן, המערערים על תפיסות חד־ממדיות בדבר פרשנותו של הטוב, ובכל זאת נראה כי הידיעה מהו טוב, מהו מוסרי ומהו הדבר הראוי והנכון לעשות מצליחה עדיין ואף־על־פי־כן לעלות ולהכריע, גם אם בדרך־לא־דרך, בכל מורכבות אפשרית.