נעקב לאבדון
נעקב לאבדון
או תעלומת רחוב דה פישו1
זו שעת חצות בפריז. מספר עצום של מנורות המסודרות לאורך השאנז' אלייזה והאדום והשחור מטילות את השתקפותן במים הכהים של נהר הסיין בעת שהוא זורם בעגמומיות על פני כיכר ונדום והכתלים השחורים של מנזר נוטרדאם. הבירה הצרפתית הגדולה נרגשת2. זו השעה שבה הפשע והרשע והרוע מולכים.
מאות מוניות נוסעות בטירוף דרך הרחובות, מובילות נשים, נוצצות בתכשיטים ויפות כחלומות, מאופרה וקונצרט, וחדרי ארוחת הערב הקטנים והמעודנים, הפתוחים ללא הפסקה3, מלאים בקבוצות צוחקות, בזמן שאמרות שפר4, שיחות קלילות ומענים שנונים מתעופפים באוויר – אבני החן של המחשבה והשיחה. מותרות ועוני מתחככים זה בזה ברחובות. ילדים מחוסרי בית, מתחננים לסו שבעזרתו יעלה בידם להשיג מיטה, והנהנתן הפזרן, מפזר מטבעות זהב5, דורכים על אותה המדרכה. כאשר ערים אחרות ישנות, פריז רק מתחילה את הילולתה הפרועה.
התמונה הראשונה בסיפורנו היא מרתף מתחת לרחוב דה פישו. החדר מלא בעשן מקטרות ומחניק מצחנת נשימות אסיריו. סילון גז בוער יחידי מאיר במעומעם את ההתרחשות, שהיא מהסוג שרמברנדט או מורלנד וקייסל היו אוהבים לצייר6. ילד מוכר אבסינת לקהל המעורב שיש לו כמה סו, מחלק אותו בקמצנות למנות בספלי תה שבורים.
קרניניול קושאו7 – הידוע באופן כללי כזאב האפור – נשען כנגד הדלפק.
הוא האיש הרע ביותר בפריז.
גובהו יותר ממטר ארבעים ושבעה ס"מ8 ופניו החדות והאכזריות למראה ומסת השיער האפור, הארוך והסבוך שמכסה את פניו וראשו הקנו לו את השם שהוא נושא. חולצתו המפוספסת פתוחה לרווחה בצווארון ונופלת מחוץ למכנסי העור המלוכלכים שלו. ידית אחיזה של סכין קטלנית למראה בולטת מחגורתו. מכה אחת מהלהב שלה תפתח קופסת סרדינים צרפתיים משובחים ביותר.
"בבקשה, זאב אפור," קוטו9, המוזג, צועק. "כמה קורבנות היום? אין דם על הידיים שלך. האם הזאב האפור שכח איך לנשוך?"
"כחול קדוש, אלף רעמים בשם ג'ורג'10," הזאב האפור לחשש. "אדון קוטו, אתה נועז בהחלט לדבר אלי כך. בשם ונטר סנט גריס!11 אפילו לא אכלתי היום. אכן, שלל. אין שום חיים בפריז עכשיו חוץ מאמריקני עשיר אחד שחנקתי למוות בארבעה־עשר יום."12
"בה! הדמוקרטים האלה. הם הרסו את המדינה. עם מס ההכנסה שלהם והמסחר החופשי, הם הרסו את עסקי המיליונרים. קרמבו!13 שטן! לעזאזל עם זה!"
"שקט!" שאמוני14, אוסף הסמרטוטים ששווה 20,000,000 פרנקים, אומר לפתע. "מישהו בא!"
דלת המרתף נפתחת וגבר מתגנב ברכות במורד המדרגות הרעועות. הקהל מביט בו ביראת כבוד חרישית. הוא ניגש אל הבר, הניח את הכרטיס שלו על הדלפק, קנה משקה של אבסינת ואז הוציא מכיסו מראה קטנה, הציב אותה על הדלפק והחל לעטות זקן מזויף ושיער ולצבוע את פניו אל תוך קמטים, עד שדמה מאוד לגבר מבוגר בין שבעים ואחת. לאחר מכן נכנס לפינה חשוכה והביט בקהל האנשים עם עיניים חדות, דמויות חמוס. זאב אפור החליק בזהירות לדלפק ובחן את הכרטיס שהושאר על ידי האדם החדש.
"בשם ברדיג'ט הקדושה!15" הוא קרא. "זה טיקטוק, הבלש."
עשר דקות לאחר מכן, אשה יפיפייה נכנסה למרתף, מטופחת בעדינות ומורגלת לכל המותרות שכסף יכול לרכוש. בזמן שעבדה כחנוונית צעירה במנזר סוזן הקדושה ממונטארדה, היא ברחה עם הזאב האפור, מוקסמת מפשעיו המרובים ומהידיעה שעיסוקו מעולם לא אפשר לו לנקות את סוליות נעליו במסדרון או לנחור16.
"למען השם, מארי," הזאב האפור נוהם. "מה את רוצה? האם יש לך את הסוס היפה של אחי או את הכלב היפה של אביך?"17
"לא, לא, זאב אפור," קבוצת המתנקשים, הנוכלים והכייסים המגוונת צועקת, אפילו ליבם הקשוח מזועזע ממילותיו המפחידות. "אלוהים אדירים! אתה לא יכול להיות אכזרי כל־כך!"
"הביטו!" הזאב האפור צועק, כעת משוגע עד כדי ייאוש, ושולף את סכינו הנוצץ. "הנה! נבל! כל אחד הוא מסמך ריק, אנשים שמנים שבינינו, שמרו מה שאתם יכולים והחזירו לנו את הכבשים שלנו!"18
חסרי המכנסיים19 המבועתים מתכווצים לאחור באימה כאשר הזאב האפור אוחז במארי בשערה וחותך אותה לעשרים ותשעה חלקים, כל אחד בדיוק באותו הגודל. בעודו עומד בידיים מצחינות מעל הגופה, בתוך דממה עמוקה, הגבר המבוגר בעל הזקן האפור שצפה בהתרחשות מזנק קדימה, קורע את זקנו המזויף ואת פאות לחייו, וטיקטוק, הבלש הצרפתי המפורסם, עומד לפניהם.
מכושפים וחסרי יכולת לנוע, תושבי המרתף בוהים בבלש העכשווי הגדול מכולם כשהוא ממלא את החובות המקובלות של תפקידו. תחילה הוא מודד את המרחק מהאשה שנרצחה לנקודה על הקיר, לאחר מכן הוא כותב את שמו של המוזג ואת היום בחודש ואת השנה. לאחר מכן, שולף מכיסו מיקרוסקופ רב־עוצמה, הוא בוחן מעט דם שנקווה על הרצפה בברכות קטנות.
"אל אלוהים!" הוא ממלמל, "זה בדיוק כפי שחששתי – דם אנושי."
לאחר מכן הוא מכניס במהירות בפנקס התזכירים את תוצאת חקירותיו ועוזב את המרתף. טיקטוק מפתל את צעדיו המהירים בכיוון מטה הז'נדרמריה של פריז אבל לפתע עוצר, מעביר את ידו על גבתו במחווה של חוסר סבלנות.
"אלף רעמים!" הוא ממלמל. "הייתי צריך לשאול לשמו של הגבר עם הסכין בידו."
* * * *
זהו ערב קבלת פנים בארמון הדוכסית ואלרי דה בלאי20. הדירות מוצפות באור רך מנרות פרפין בפמוטי כסף יצוק, מרובי זרועות. החברה היא המיוחסת והעשירה ביותר בפריז. שלוש או ארבע תזמורות כלי נשיפה מנגנות מאחורי דלת בין סככת הפחם וכן מאחורי השעון. משרתים בבגדי שרד עם תחרות אפורות מביאים ללא רחש בירה ומפנים את קליפות התפוחים שהושלכו על ידי האורחים.
ולארי, הדוכסית השביעית של משפחת בלאי, נשענת לאחור על כריות פוך בכורסה מזהב יצוק, מוקפת באנשי החצר השנונים ביותר, האמיצים ביותר והנאים ביותר בבירה.
"אה, גבירתי," הנסיך שאמווילרס, מהארמון המלכותי פינת רחוב שבעים ושלושה21, אמר, "כפי שמונטסקיה אומר – נראה שהנעורים הם ירושתך. הלילה את היפה ביותר, השנונה ביותר בסלון שלך. אני בקושי יכול להאמין לחושי כאשר אני נזכר שלפני שלושים ואחת שנים את…"
"חדל מכך22," הדוכסית אומרת בנחרצות.
הנסיך קד קידה עמוקה ושולף פגיון משובץ אבני חן, דוקר את עצמו בלב.
"מורת רוחה של הוד מעלתך גרועה יותר ממוות," הוא אומר בשעה שהוא לוקח את מעילו וכובעו מפינת האח ועוזב את החדר.
"ובכן," ביבי פרנסיון23 אומרת, מנפנפת על עצמה במניפה בחוסר עניין. "זו הדרך עם גברים. החמיאי להם, והם מנשקים את ידך. שחררי אך לרגע את רצועת המשי שמחזיקה אותם בשבי יהירותם ודעתנותם העצמית, ובן הבליעל עוזב אותך מיד. שהשד ילך אתו, אני אומרת."
"אה, נסיכתי," הרוזן פומפרניקל24 נאנח, עוצר ולוחש בעיניים משכנעות אל תוך אוזנה. "את קשה מדי איתנו. בלזאק אומר, "כל הנשים אינן לעצמן מה שאף אחת אינה לאחרת"25. האם את לא מסכימה אתו?"
"חדל מכך!" הנסיכה אומרת. "פילוסופיה משעממת אותי. אני אנער אותך."
"סוס?"
שלובי זרוע הם יוצאים לסלון החמאה26.
ארמנדה דה פלורי, רקדנית צעירה מלאת רכות מהפוליר ברז'ר, עומדת לשיר27. היא מכחכחת קלות בגרונה ומניחה מסטיק תאוותני לעוס על הפסנתר בשעה שצלילי הליווי הראשונים מצלצלים דרך הסלון. בזמן שהיא מתכוונת לשיר, הדוכסית דה בלאר אוחזת בזרוע הכורסה שלה באחיזה מבשרת רעות וצופה בהבעה של מתח מיוסר כמעט.
היא בקושי נושמת.
ואז, קודם שארמנדה דה פלורי מבטאת תו אחד, היא מתנדנדת, רועדת, חיוורת כשלג ונופלת מתה על הרצפה.
הדוכסית נושמת אנחת רווחה.
הדוכסית הרעילה אותה.
לאחר מכן האורחים מתקבצים סביב הפסנתר, מביטים בנשימה עצורה ונרעדים כשהם מסתכלים על מתקן המוזיקה ומבחינים שהשיר שארמנדה עמדה לשיר היה מארי המתוקה.
עשרים דקות מאוחר יותר, דמות אפלה ועטופה נראית כמגיחה מתוך גומחה בקיר המחורץ עמודי אבן אנכיים של שער הניצחון ועוברת במהירות לכיוון צפון. זה לא היה אחר מאשר טיקטוק, הבלש.
רשת העדויות נטוותה במהירות סביב הרוצח של מארי קושו.
* * * *
זו שעת חצות על צריח הכנסייה בקתדרלה של נוטרדאם. זה אותו הזמן גם בנקודות אחרות בסביבה.
הצריח החרוטי של הקתדרלה נמצא בגובה של 20,000 רגל מעל המדרכה וצופה מזדמן, על ידי חישוב מתמטי מהיר, יכול בקלות להבחין שהקתדרלה הזו, לכל הפחות, כפולה בגובהה מאחרות שמגיעות רק ל־10,000 רגל. בפסגת הצריח יש במת עץ קטנה עליה רק אדם אחד בלבד יכול לעמוד. מתכופף מעל בסיס לא יציב זה שהסתובב, מסוחרר עם כל משב רוח, היה גבר עטוף היטב ומחופש לחנווני סיטונאי.
פרנסואה בונגפאלונג הזקן, האסטרונום הדגול, החוקר את הכדורים הכוכביים מחלון עליית הגג שלו ברחוב בולוני, נרעד כשהוא מכוון את הטלסקופ שלו אל הדמות הבודדה שעל הצריח החרוטי28.
"כחול קדוש29!" הוא מלחשש מבין שיני הצלולואיד החדשות שלו30. "זה טיקטוק, הבלש. אני תוהה אחרי מי הוא עוקב עכשיו?"
בעוד טיקטוק צופה בעיניים דמויות שונר על גבעת מונמארטר, הוא שומע לפתע נשימה כבדה לידו ומסתובב, מביט אל תוך עיניו האכזריות של הזאב האפור. קרניניול קושאו נעל את נעלי המטפסים שלו וטיפס אל הצריח31.
"למען השם, אדוני," טיקטוק אומר. "למי אני חב תודה על כבוד הביקור הזה?"
הזאב האפור חייך ברכות ובזלזול.
"אתה טיקטוק, הבלש?" הוא אמר.
"אכן, זה אני."
"אם כך, תקשיב. אני הרוצח של מארי קושו. היא הייתה אשתי והיו לה רגליים קרות והיא אכלה בצלים. מה הייתי יכול לעשות? ובכל זאת החיים מאירים לי פנים. אני לא רוצה שיערפו את ראשי בגיליוטינה. שמעתי שאתה נמצא במסלול שלי. האם זה נכון שזה המקרה שנמצא בטיפולך?"
"אכן, זהו."
"תודה לאל הטוב אם כן, ניצלתי."
הזאב האפור מתאים בזהירות את המטפסים על רגליו ויורד מהצריח. טיקטוק מוציא את מחברתו וכותב בה.
"לבסוף," הוא אומר, "יש לי רמז."
* * * *
האדון הרוזן קרניניול קושו, שנודע בעבר בכינוי הזאב האפור, עומד בסלון המפואר של ארמונו ברחוב 47 מזרח. שלושה ימים לאחר הודאתו בפני טיקטוק, הוא חיפש במקרה בכיסי זוג מכנסיים שהושלכו לפח ומצא עשרים מיליון פרנקים בזהב. לפתע הדלת נפתחת וטיקטוק, הבלש, עם תריסר אנשי נשק, נכנס לחדר.
"אתה האסיר שלי," הבלש אומר.
"באיזו עילה?"
"הרצח של מארי קושו בליל ה־17 באוגוסט."
"ההוכחות שלך?"
"ראיתי אותך עושה את זה, וההודאה שלך על צריח הנוטרדאם."
הרוזן צחק והוציא מכיסו נייר.
"קרא את זה," הוא אמר, "כאן ההוכחה שמארי קושו מתה מאי־ספיקת לב."
טיקטוק הביט בנייר. הייתה זו המחאה על סך 10,000 פרנק.
טיקטוק פטר את אנשי הנשק בהינף יד.
"עשינו טעות, אדוני," הוא אמר, אבל כשפנה לעזוב את החדר, הרוזן קרניניול עצר אותו.
"רגע אחד, אדוני."
הרוזל קרניניול תולש מפניו זקן מלאכותי וחושף את עיניו הנוצצות ותוויו המוכרים היטב של טיקטוק, הבלש. לאחר מכן, מזנק קדימה, הוא חוטף פאה וגבות מלאכותיות מהמבקר, והזאב האפור, חורק את שיניו בזעם, עומד לפניו.
רוצחה של מארי קושו מעולם לא התגלה.

