גשש בלש
גשש בלש1
התהלכתי בסנטרל פארק עם אייברי נייט2, הפורץ, שודד דרכים והרוצח המהולל מניו יורק.
"אבל, נייט יקירי," אמרתי, "זה נשמע בלתי אפשרי. ללא ספק ביצעת במקצועך כמה מהמבצעים הנפלאים ביותר הידועים לפשע המודרני. עוללת כמה מהמבצעים הנהדרים ממש מתחת לאפה של המשטרה… נכנסת באומץ לביתם של מיליונרים והחזקת בהם עם אקדח ריק בעודך נמלט חופשי עם כלי הכסף ותכשיטיהם; ביצרת אזרחים לאור נורות החשמל של ברודווי; הרגת ושדדת בפתיחות מעולה והתחמקות מוחלטת מעונש – אך כאשר אתה מתרברב שבתוך ארבעים ושמונה שעות לאחר שביצעת פשע תוכל ממש להביאני פנים אל פנים עם הבלש שמונה ללכוד אותך, אני חייב לבקש הפוגה כדי להביע את ספקותיי… זכור, אתה נמצא בניו יורק."
אייברי נייט חייך בסלחנות.
"אתה פוגע בגאוותי המקצועית, דוקטור," אמר בנימה מרוגזת. "אני אשכנע אותך."
כ־20 יארד לפנינו עקף אזרח מצליח למראה סבך שיחים במקום בו התעקלה המדרכה. נייט שלף לפתע אקדח וירה בגבר בגבו. קורבנו נפל ושכב מבלי לזוז. הרוצח המהולל ניגש אליו בנחת והוציא מבגדיו את כספו, שעונו, טבעת יקרת ערך וסיכת עניבה. לאחר מכן חזר והצטרף אלי, מחייך ברוגע, והמשכנו את טיולנו.
עשרה צעדים ופגשנו שוטר רץ אל המקום שבו נורתה הירייה. אייברי נייט עצר אותו.
"הרגתי עכשיו אדם," הכריז ברצינות, "ושדדתי ממנו את רכושו."
"עוף 'פה," אמר השוטר בכעס. "או שאכניס 'ותך לעצר! רוצה שהשמ'שך יופיע בעיתונים, מה? אפ'עם לא ידעתי שהמשוגעים מגיעים מהר כל־כך אחרי ירי. צא מהפארק, עכשיו, לטובתך, או שאכניס 'ותך למעצר."3
"מה שעשית," אמרתי מתוך וכחנות שעה שנייט ואני המשכנו ללכת, "היה קל, אך כאשר תגיע למשימת איתור הבלש שהם שלחו בעקבותיך תמצא שלקחת על עצמך מעשה גבורה קשה."
"אולי כן," נייט אמר בקלילות. "אני מוכן להודות שהצלחתי תלויה במידה מסוימת בטיב האדם שהם ישלחו אחרי. אם יהיה זה אדם שגרתי לבוש בפשטות ייתכן שאכשל להבחין בו. אם הם יכבדו אותי ויעבירו את המקרה לאחד מבלשיהם המפורסמים, איני חושש להשוות את פיקחותי ויכולת הסקת המסקנות שלי עם שלו."
אחר הצוהריים שלאחר מכן נייט נכנס למשרדי עם מבט מסופק על ארשת פניו הנבונה.
"כיצד מתקדם הרצח המסתורי?" שאלתי.
"כרגיל," נייט אמר בחיוך. "נכנסתי בבוקר לתחנת המשטרה ולתוצאות חקירת סיבת המוות4. נראה שנרתיק כרטיסי הביקור שלי המכיל כרטיסים עם שמי וכתובתי נמצא סמוך לגופה. יש להם שלושה עדים שראו את הירי ונתנו תיאור שלי. המקרה הועבר לידיו של שמרוק ג'ולנס5, הבלש המפורסם. הוא עזב את התחנה ב־11:30 בגין החקירה. חיכיתי בכתובתי עד שתיים, במחשבה שהוא עשוי להתקשר לשם."
צחקתי בלגלוג.
"לעולם לא תראה את ג'ולנס," המשכתי, "עד שרצח זה יישכח, שבועיים או שלושה שבועות מעכשיו. הייתה לי דעה טובה יותר על פיקחותך, נייט. במהלך שלוש וחצי השעות שהמתנת הוא יצא מתחום תפיסתך6. הוא נמצא עכשיו בעקבותיך בתיאוריות הסקת מסקנות אמיתיות ועדיין לא נודע שום עושה עוולה שחשף בעודו עוסק בפיצוח עניינו7. אני מייעץ לך לוותר על כל העניין."
"דוקטור," נייט אמר עם ברק פתאומי בעיניו האפורות המומלחות וריבוע סנטרו, "על אף התיעוד לפיו עירך מחזיקה במשהו כמו תריסר מקרי רצח שלא הסתיימו במפגש עם העבריין והבלש הממונה על המקרה, אני לוקח על עצמי לשבור את השיא הזה. מחר אקח אותך לשמרוק ג'ולנס – אחשוף אותו לפניך ואוכיח לך שאין זה חוסר־אפשרות עבור קצין של החוק ורוצח אדם לעמוד זה מול זה, פנים מול פנים, בעירך."
"עשה זאת," אמרתי, "ותקבל את תודותיה הכנות של מחלקת המשטרה."
ביום המחרת נייט הזמין לי מונית.
"הייתי על עקבות שווא, אחת או שתיים, דוקטור," הודה. "אני יודע משהו על שיטותיהם של בלשים, ועקבתי אחרי כמה מהם, בציפייה למצוא את ג'ולנס בצידם השני. בהיות האקדח בעל קוטר של 45, חשבתי שאמצא אותו וודאי בעבודה על הרמז ברחוב ארבעים וארבע. אז, שוב, חיפשתי את הבלש באוניברסיטת קולומביה, שכן האיש שנורה בגבו רמז באופן טבעי על התעללות8. אך לא יכולתי למצוא לו שום זכר."
"ולא תמצא," אמרתי בנחרצות.
"לא בשיטות רגילות," נייט אמר. "ייתכן שאצטרך ללכת במעלה ובמורד ברודווי במשך חודש ללא הצלחה, אך אתה עוררת את גאוותי, דוקטור; ואם אכשל להציג בפניך את שמרוק ג'ולנס היום, אני מבטיחך שלעולם לא אהרוג או אשדוד בעירך שוב."
"הבלים, בן אדם," השבתי. "כשהפורצים שלנו נכנסים אל ביתנו ודורשים בנימוס תכשיטים בשווי אלפי דולרים ואז סועדים והולמים בפסנתר במשך שעה שעתיים לפני עזיבתם, כיצד תוכל אתה, רוצח בלבד, לצפות לבוא במגע עם הבלש המחפש אחריך?"
אייברי נייט היה אבוד במחשבות למשך זמן. לבסוף נשא את ראשו בבהירות.
"דוק," אמר, "יש לי את זה. חבוש את כובעך, ובוא איתי. בתוך מחצית השעה אני מבטיחך שתעמוד בנוכחותו של שמרוק ג'ולנס."
נכנסתי למונית עם אייברי נייט. לא שמעתי את הוראותיו לנהג, אך כלי הרכב זינק בקצב נמרץ קדימה אל ברודווי, פנה אל השדרה החמישית, והמשיך שוב צפונה. עם לב פועם במהירות התלוויתי לרוצח מוכשר ונפלא זה, שגאוניות הניתוח שלו ובטחונו העצמי המעולה זרזו אותו למלא את ההבטחה העצומה של הימצאותי במחיצת רוצח ובלש ניו יורקי הדולק אחריו באותה השעה. אפילו כעת לא הייתי יכול להאמין שהדבר אפשרי.
"אתה בטוח שאינך מובל אל תוך מלכודת?" שאלתי. "נניח שהרמז שלך, יהיה מה שיהיה, יביא אותנו רק אל מפקד המשטרה וכמה תריסר שוטרים!"
"רופאי היקר," נייט אמר, מעט בנוקשות. "ברצוני להזכירך כי איני מהמר."
"אבקש את סליחתך," אמרתי. "אך איני חושב שתמצא את ג'ולנס."
המונית עצרה לפני אחד הבתים ההדורים ביותר בשדרה. לפני הבית פסע הלוך ושוב גבר בעל שפם אדום ארוך וסמל בלש תלוי על דש מעילו. מדי פעם בפעם היה הגבר מסיר את שפמו ומוחה את פניו, ואז זיהיתי באחת את פרצופו המוכר היטב של הבלש הניו יורקי המהולל. ג'ולנס הקפיד השגחה יתרה על דלתות וחלונות הבית.
"ובכן, דוקטור," נייט אמר, אינו יכול לדכא את צליל הניצחון בקולו, "ראית?"
"זה נהדר – נהדר!" לא יכולתי שלא לצעוק כשהמונית שלנו החלה בנסיעתה חזרה. "אך כיצד עשית זאת? באיזה הליך של הסקת מסקנות…"
"רופאי היקר," הרוצח הגדול קטע את דברי, "בלשים משתמשים בשיטת הסקת המסקנות. ההליך שלי מתקדם יותר. אני מכנה זאת תורת הקפיצות9. מבלי לטרוח עם התופעה השכלית המייגעת הנחוצה לפתרון תעלומה מרמזים מועטים, אני קופץ הישר אל המסקנה. אסביר לך את השיטה שיישמתי במקרה זה. בראש ובראשונה טענתי כי משום שהפשע התבצע בעיר ניו יורק, לאור יום, במקום ציבורי ותחת נסיבות יוצאות דופן באכזריותן, ושהבלש המיומן ביותר מונה לטיפול במקרה, העבריין לא היה מתגלה לעולם. האם אתה חושב שהשערתי מוצדקת על ידי תקדים?"
"ייתכן," השבתי בעקשנות. "אבל אם ביל הגדול…10"
"עצור כאן," נייט קטע אותי בחיוך. "שמעתי זאת מספר פעמים. מאוחר מדי עכשיו. אמשיך. אם מקרי רצח בניו יורק לא הגיעו לכלל פענוח, חשבתי, על אף שכישרונו הטוב ביותר של הבלש יושם לגרור אותם החוצה, הרי זה משום שהבלשים ממלאים את תפקידם באופן שגוי. ולא רק באופן שגוי, אלא ההפך בדיוק מהאופן הנכון. זה היה הרמז שלי. טבחתי את האיש בסנטרל פארק. עכשיו, הנח לי לתאר עצמי בפניך: אני גבוה, עם זקן שחור, ואני שונא פרסום; אין לי כסף לדבר על אודותיו; איני אוהב שיבולת שועל, ושאיפתי הגדולה והיחידה בחיים היא למות עשיר. אני חסר לב בעל מזג קר; לא אכפת לי מחברי בני האדם ולעולם לא אתן סנט לקבצנים או לצדקה. עכשיו, רופאי היקר, זהו תיאורי האמיתי – האיש אותו מבקש הבלש הממולח לצוד. אתה שמכיר את היסטורית הפשע האחרונה בניו יורק תוכל לחזות את התוצאה. כשהבטחתי לך שאציג למבטך הספקני את הבלש שיצא אחרי, צחקת לי מפני שאמרת שבלשים ורוצחים לעולם אינם נפגשים בניו יורק. הדגמתי לך שההנחה אפשרית."
"אך כיצד עשית זאת?" שאלתי שוב.
"זה היה פשוט מאוד," הרוצח המובחר השיב. "הנחתי שהבלש ילך בדיוק בכיוון ההפוך מהרמזים שהיו לו. נתתי לך תיאור של עצמי. לפיכך, הוא חייב בהכרח לשים פעמיו ולעקוב אחרי איש נמוך עם זקן לבן שאוהב להיות בעיתונים, עשיר מאוד, שאוהב שיבולת שועל, רוצה למות עני, ויש לו מזג קיצוני של נדיבות ונתינת צדקה. כשזה מגיע למוח אל תהסס עוד. הבאתי אותך באחת אל המקום בו שמרוק ג'ולנס נמצא עוקב אחרי ביתו של אנדרו קרנגי."11
"נייט," אמרתי, "אתה פלא. אילו לא הייתה סכנה בכך שתשוב למוטב, איזה מפקח משטרתי מופלא היית לתחנת המחוז התשעה־עשר12!"

