את הספר בלונדיניות ברגדורף מאת פלאם סייקס המליצו לי לקרוא לפני הרבה מאוד זמן אבל רק לאחרונה נתקלתי בו. כשקראתי את הפרק הראשון אמרתי לעצמי שבהחלט היה שווה לחכות. הוא היה מצחיק, קליל ולא מביש או מבייש. החל מהפרק השני התחלתי לפקפק בהתרשמותי וממש לקראת האמצע התחלתי לחשוד שהפרק הראשון היה סוג של הטעיה, אולי לא מודעת, שמשתלבת עם המגמה הלא־מודעת של המחברת ליצור ספר שמבקר את החברה בה הוא נמצא בו־בזמן שהוא מתאמץ מאוד להשתייך אליה.
קצר מוזר לכתוב "המגמה הלא־מודעת של המחברת", כי הקביעה הזו יוצרת את הרושם כאילו המחברת סבלה מסוג של פיצול אישיות בזמן הכתיבה – מהללת ביד אחת, קוטלת בתחכום מן הצד האחר. העניין הוא שפלאם סייקס אכן הייתה "הנערה הזו" שהיא כותבת עליה – בחורה שכל עניינה הוא בבגדים שהיא לובשת, שהם בגדי מעצבים כמובן, והנראות ההכרחית שלה, בעודה לובשת את בגדי המעצבים, באופן שמאשרר את קיומה בקרב נשות החברה "הנכונה" בניו יורק, נסיכות פארק אווניו, שלובשות כולן, כמובן, בגדי מעצבים. היא הייתה מאלה ששימשו השראה למעצבי אופנה, שפתחה תצוגות או "סתם" צעדה על המסלול, "הבחורה הנכונה" בשעתה (הגדרה מעניינת שלא ברור מה היא אומרת, להוציא את העובדה שהיא לבשה בגדי מעצבים לעבודה בחדרון קטנטן שהיה המשרד שלה בווג אמריקה) וככל הנראה הייתה מישהי להתקנא בה בגלל, הפתעה אין כאן, בגדי המעצבים שהיו לה.
בלונדיניות ברגדורף ראה אור בשנת 2004 ותורגם לעברית בשנת 2006. להצביע על החסרונות הברורים של בחורה שיש לה הכול – כסף, יופי, מעמד, בתים, נהגים, עוזרות ותורים קבועים דו־חודשיים לצבעית (מתמחה בגוונים) העסוקה בניו יורק וכן חרדות, בלבול קיומי, חוסר מודעות סביבתית ובורות אין־סופית – בתקופה העכשווית עלול להיות קצת מיושן. פלאם סייקס עצמה אמנם מעריצה את הלך החיים שהיא מתארת אבל פעמים רבות נואשת ממנו, בביקורת שמסתכמת בהערצה וחוזר חלילה: "זה היופי במציאות. אם ממש רוצים, אפשר תמיד לחסום אותה עם קוקטייל שמפנייה ודיון מפורט בצמידים של קרטייה. […] יש משהו מתיש להפתיע בהקשבה לבחורה עם המון זמן פנוי […] שבוחנת את מוסר העבודה האמריקני. […] האמת היא שכשאת מרגישה לא טוב, לא חשוב כמה בליני ושמלות נשף יש לך, אין לזה שום משמעות. ג'ינס של קלואה ופילינג אלפא־בטא לא מעלימים את הדברים הרעים. […] אני מקווה שלא. זאת אומרת, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם כל השלג והבגדים המכוערים האלה שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה." (פלאם סייקס, בלונדיניות ברגדורף, מתרגמת: קטיה בנוביץ', כנרת, אור יהודה, 2006, עמ' 222 – 227)
הציטוט האחרון מסכם היטב את כל העניין: הגיבורה יודעת שהחיים האלה, שבהם נוהרים אחרי לא־כלום ושום דבר הם חיים של לא־כלום ושום דבר אבל היא תמשיך לנהור אחריהם כי יש בהם בגדי מעצבים ובגדי מעצבים הם מהות הכול.
זה לא שהחיים האלה גורמים לה סבל כמו העובדה שכדי לחיות חיים כאלה צריך להתעלם לחלוטין מכל צורות החיים האחרות שיש בעולם, שהן בעצם כל דבר למעט בגדי מעצבים, נעלי מעצבים, תכשיטי מעצבים ואיפור (של מותגים מבתי מעצבים). היא מתארסת עם גבר שהיא אפילו לא מכירה – בעיקר בגלל שהיא לא מדברת איתו (להגנתה ייאמר שגם הוא לא ממש מדבר איתה) ונכנסת למערכת יחסים קצרה עם גבר נשוי, על אף שלא ידעה את זה מאחר וגם איתו היא לא ממש דיברה. בכלל, היא נוטה שלא לדבר עם הגברים שהיא פוגשת אלא פשוט "להיפגש" איתם (להוציא את הבחור היחיד שמתגלה כגבר הנכון שהוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל אבל זה כבר סיפור של סוף מהאגדות שאפילו עליו מאפילים, כמה לא מפתיע, בגדי המעצבים). לא ברור איך יש לה כסף להתקיים, עבודה שממשיכה להעסיק אותה גם כשהיא ממשיכה לא להגיע אליה באופן קבוע ואיזו נקודת אחיזה קיומית שאינה קשורה לאירועים חברתיים, לטיפוח עצמי וללבישת בגדי מעצבים אבל זו הדמות, כך היא חיה ובשורה התחתונה, כך היא רוצה להמשיך לחיות.
"ג'ולי, ספרי לנו בבקשה על החתונה שלך. מי מעצב לך את השמלה?"
[…] "טוב, זה משתנה כל יום – כמובן – אבל כרגע זה אוסקר דה לה רנטה, ולטינו, מקווין וזק פוזן. אני מניחה שאני אחליט ביום עצמו," […].
"את לא חושבת שמישהו עלול להיעלב?"
[…] ג'ולי חייכה במתיקות ואמרה, "כן, מן הסתם, אבל את יודעת, אנו נורא מפונקת ונורא עשירה ויפה בצורה יוצאת דופן, אז אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה." למראה תדהמתה של קרוליין, ג'ולי הוסיפה, "זה בסדר, את לא צריכה לרחם עלי. אני אוהבת את עצמי ככה." (שם, עמ' 275)
זה הדגם, זו השאיפה, זו התכלית. לא משנה כמה פעמים ביום (או בשעה) ג'ולי (החברה הטובה ביותר של הגיבורה) מתמוטטת נפשית בגלל שלא קיבלה הזמנה או כן קיבלה הזמנה לאירוע השקה של מעטפה והיא חייבת להיות לבושה בתלבושת המעודכנת ביותר כי אחרת אין שום טעם לחייה – החיים שהיא חייה הם השאיפה, כי יש בהם בגדים יפים והם נראים יפה והכול יפה בהם – גם הקושי (כפי שמעידה בחורה "נכונה" אחרת: "זה גורם לי לרחם על כל הבנות באפר איסט סייד שאין להן מה לעשות מלבד קניות וחופשות בסנט בארתס. זה שובר לי את הלב אפילו, כי פעם הייתי כזאת ואני יודעת כמה בודדה את יכולה להיות." שם, עמ' 222).
אכן, בעיה.
כשחשבתי על מה שכל זה אומר, אחרי כל המילים שכבר נאמרו והביקורות שכבר הושמעו והתפיסות שנבנו ונופצו, הבנתי שיותר מהכול – זה פשוט מאכזב אותי.
אם זה היה רק ספר משעשע שלא לוקח את עצמו ברצינות, כזה שמקצין תופעות קיימות בשביל הבדיחה המוגזמת והרצון להציץ לעולם הנחשק של אנשי החברה הנוצצת רק כדי לגלות שבסופו של דבר אין כמו המצב הקיים – ניחא, אבל הספר הזה לא משקר. אנשים באמת חיים ככה, מתוך התפיסה הזו שמה שחשוב הוא מה שנקבע לפי הדוגמה שמעצבי האופנה (הדירות, המזון ודעת הקהל) מחליטים – בשעה שהם עצמם תלויים נואשות באלה שנאחזים בהם בדבקות, כי בלעדיהם אין להם לא קיום ולא הצדקה ("ג'ולי ביקשה מזק פוזן שיכין לה שמלת כלה. ורה ואנג התרגזה כל כך שהיא מאיימת לפרוש מעסקי החתונות. את יכולה לשכנע אותה לוותר על זק וללכת על ורה? אם ורה תפרוש לפני שאני אתחתן, אני אמות. מה לעזאזל אני אלבש?" שם, עמ' 266).
זה כל מה שאנחנו מצפים מעצמנו להיות? פרות מעוצבות באחו של שלטי חוצות ופרסומות?
בסרט השטן לובשת פראדה (הספר, שלא קראתי, התפרסם שנה לפני בלונדיניות ברגדורף, בשנת 2003) יש התרחשות מכוננת במשרדה של עורכת הירחון, שבה העורכת נוזפת במתלמדת החדשה על כך שהיא ממעיטה בערכה של האופנה, כי האופנה – כפי שהיא נקבעת במשרדי העורכת – היא זו שחורצת את סדר היום הציבורי, החברתי והכלכלי של האומה ולכן היא חשובה לאין שיעור ממה שמתלמדת עם שאיפות עיתונאיות יכולה בכלל להבין. בגלל צורת ההגשה של מריל סטריפ, הנאום שלה נשמע משכנע וכמעט נוטים להאמין לה שזה נכון אבל אז נזכרתי בפרסומאי מוביל שנשא נאום חוצב להבות כדי להגן על נושא שהוא עצמו מתנגד לו במסגרת משימה בידורית שהטילו עליו "בשביל הצחוקים". הוא היה משכנע כל־כך שהיה קשה להאמין שהוא לא מאמין במה שהוא אומר.
מעבר לבגדים, השטן לובשת פראדה היה סרט שדיבר על חריצות, השקעה, מעורבות ומאמץ לשיפור מתמיד. הנושא אולי טיפשי – שתי חגורות הטורקיז במשרדה של העורכת אכן נראו אותו הדבר – אבל כמסר שמנותק מהנושא היה לו מקום וערך.
בבלונדיניות ברגדורף הנושא נטול מסר ולכן אין לו ערך כלל. העטיפה החיצונית – המהוקצעת, המלוטשת, הנוצצת – היא שמקבלת את מלוא תשומת הלב וכדי שזה לא ייראה שטחי או רדוד לחלוטין מוסיפים קצת תוכן או דעות, שלמרבה הצער, שלא לומר המופרכות, רק מחדדות ומדגישות את הטיפשות שמאחורי התפיסה שאם את לובשת בגדי מעצבים ו(לא) אוכלת במקומות הנחשבים, ונופשת במקומות היוקרתיים – את הופכת לכל מה שהדברים האלה מעידים עליך מבלי להיות שום דבר מכל הדברים האלה באמת.
זו תפיסת עולם מושרשת כל־כך שהיא אפילו לא מזהה עד כמה היא מטופשת. אף אחד לא חושב שאם הוא יקנה חלוק לבן ומסכת הוא יהיה רופא אבל נסיכות פארק אווניו משוכנעות שללא הנעלים הנכונות של ג'ימי צ'ו הן לא תוכלנה ללכת – כי אף אחד לא יראה אותן ולא ידע שהן נועלות את הנעלים הנכונות ואיזו סיבה יש להן ללכת אם לא כדי שמישהו יראה זוג נעלים הולכות?
אין לי מושג מיהי הדמות המספרת ולא רק בגלל שאני לא יודעת מה שמה. אני לא יודעת שום דבר עליה ואני גם לא יכולה לאפיין אותה בשום תכונת אופי או התנהגות מוגדרת (אני לא חושבת שאני אפילו יודעת איך היא נראית), אבל אני יכולה, אם ארצה (ואני לא) למנות בדיוק מה היא לובשת בכל פעם שהיא יוצאת מהבית ומה בדיוק יש לה בארון (ומטעם איזה מעצב).
פעם קראתי ביקורת קולנועית שעשתה סקירה כזו בדיוק של בגדי השחקנית הראשית.
אפשר היה לחשוב שמדובר בסקירה לעיתון אופנה.
שורת הסיום הוכיחה שלא.
בלונדיניות ברגדורף הוא לא הספר ההוא, שהצטערתי שקראתי אותו עוד בזמן שקראתי אותו.
כאן לא הצטערתי – רק התעצבתי.
התעצבתי כי למרות השנים שחלפו הסיפור הזה עדיין נכון;
התעצבתי כי לא מגיע לאף אחת שספר כזה יהיה נכון לגביה;
התעצבתי כי יש הרבה מאוד, בהרבה מאוד גילאים, שהספר הזה נכון מאוד לגביהם ולא רק הם מפסדים מההפסד הזה.
אנחנו יותר מקולבים אנושיים של אופנות מתחלפות.
אנחנו יותר מארנקים שקונים הערכה והאהדה בשם "הנכון" ועל חשבון הכבוד העצמי וההתפתחות האישית שלנו.
אנחנו יותר מנשים שעוברות ממסיבה לפתיחה לבכורה לחופשה לקבלת פנים לחתונה למדידות רק בגלל שאין להן שום מושג שיש להן אפשרות להיות מישהי עם משקל, משמעות וערך בעולם.
בלונדיניות ברגדורף הוא ספר על רצון מאוד גדול מאוד להיראות ולא לראות, להשמיע ולא להקשיב.
סוג של בועת סבון שנפלטת ממכונה של בועות סבון שיורה בועות סבון ללא הפסקה.
העניין הוא שאחרי חמש שניות בערך, כשהקסם פג, הכול הופך מאוס, מלוכלך ודביק.
בשורה התחתונה זה ספר מצחיק.
הוא היה יכול להיות מצחיק יותר, אילו הבדיחה לא הייתה על חשבוננו…
כל טוב,
גתית
