תינוקות בג'ונגל
תינוקות בג'ונגל1
מונטיגו סילבר2, איש הרחוב ואמן השוחד3 הטוב ביותר במערב, אומר לי פעם בליטל רוק4: "אם אי פעם תשתגע, בילי, ותזקין מדי מכדי לבצע הונאה הגונה בקרב גברים מבוגרים, לך לניו יורק. במערב נולד פֶּתִי בכל דקה אבל בניו יורק הם מופיעים בנתחים של ביצי דגים – אתה לא יכול לספור 'תם!"5
שנתיים לאחר מכן גיליתי שלא יכולתי לזכור את שמותיהם של האדמירלים הרוסים והבחנתי בכמה שערות אפורות מעל אוזני השמאלית; לכן ידעתי שהגיעה השעה עבורי ליישם את עצתו של סילבר. יום אחד תקפתי את ניו יורק בסביבות הצהרים ויצאתי לטיול במעלה ברודווי. ונתקלתי בסילבר עצמו, מכותר כולו במיני סִדְקִית6 רבים, נשען כנגד בית מלון ומשפשף את חצאי הירח של ציפורניו עם מטפחת משי.
"שיתוק7 או זקנה8?" אני שואל אותו9.
"שלום בילי," אומר סילבר; "אני שמח לראות אותך. כן, נראה לי שהמערב צבר מעט יותר מדי חוכמה. שמרתי את ניו יורק לקינוח. אני יודע שזה תרגיל שפל לקחת דברים מהאנשים האלה. הם רק יודעים את זה ואת ההוא ועוברים אל ובחזרה וחושבים תמיד ומיד. לא הייתי רוצה שאימא שלי תדע שאני פושט את עורם של רפי השכל האלה. היא חינכה אותי טוב יותר."
"האם יש כבר דוחק בחדרי ההמתנה של הרופא הזקן שמבצע השתלת עור10?" אני שואל.
"ובכן לא," אומר סילבר; "אתה לא צריך עלית־עור11 כדי לנצח היום. אני נמצא כאן רק חודש. אבל אני מוכן להתחיל; והחברים של כיתות ווילי מנהטן בבית הספר של יום ראשון12, שכל אחד מהם התנדב לתרום חלק של עור קרני למען שיקום זה, יכולים באותה מידה לשלוח את תמונותיהם לעיתון הערב היומי13."
"למדתי את העיר," אומר סילבר, "וקראתי את העיתונים כל יום ואני מכיר אותה טוב כמו שהחתול בבניין העירייה מכיר את אוסליבן14. אנשים כאן נשכבים על הרצפה וצועקים ובועטים כאשר אתה טיפ־טיפה איטי בלקיחת כסף מהם. בוא לחדרי ואומר לך. נעבוד על העיר יחד, בילי, לזכר הימים ההם."
סילבר מכניס אותי לבית המלון. יש לו כמות חפצים מיותרים שפזורים סביב.
"יש יותר דרכים להשיג כסף מאותם כסילים עירוניים," אומר סילבר, "מאשר יש לבישול אורז בצ'ארלסטון בקרוליינה הדרומית15. הם יינגסו בכל דבר. המוח של ר'בם נוסע בקביעות16. ככל שהם חכמים יותר ברמת משכל, כך יש להם הבנה פחותה יותר של ידיעות. מה, האם גבר אחד לא מכר לפני כמה ימים לג. פ. מורגן17 דיוקן שמן של רוקפלר הבן18 בעבור הציור המהולל של אנדרה דל סרטו19 של הקדוש יוחנן הצעיר!20
אתה רואה את צרור הדברים המצוירים בפינה, בילי? זה מלאי של מכרה זהב. התחלתי יום אחד למכור אותם אבל הפסקתי עם זה תוך שעתיים. למה? נעצרתי בגלל שחסמתי את הרחוב. אנשים נלחמו לקנות אותם. מכרתי לשוטר חבילה של זה בדרך לבניין התחנה ואז הוצאתי את זה מהשוק. אני לא רוצה שאנשים יתנו לי את כספם. אני רוצה מעט התחשבות שקשורה לעסקה כדי לשמור שגאוותי לא תיפגע. אני רוצה ש'ם ינחשו את האות החסרה בשיק-גו או יוציאו זוג תשיעיות לפני שהם ישלמו לי סנט של כסף.21
עכשיו יש עוד מזימה קטנה שעובדת כל־כך בקלות שהייתי חייב להפסיק אותה. אתה רואה את בקבוק הדיו הכחול הזה על השולחן? קעקעתי עוגן על גב כף ידי והלכתי לבנק ואמרתי ל'ם שהייתי אחיינו של האדמירל דיואי22. הם הציעו לפדות את המשיכה שלי עליו בעבור אלף, אבל לא ידעתי את שמו הפרטי של דודי. אף על פי כן המקרה מוכיח איזו עיר קלה זו. בנוגע לפורצים, הם לא ייכנסו לבית עכשיו אלא אם כן הייתה בו ארוחת ערב חמה מוכנה וכמה תלמידי מכללה שהמתינו ל'ם שם23. הם חובטים24 באזרחים בכל החלק העליון של העיר ואני מניח שהם עוברים את הכרך מקצה לקצה. זה מקרה פשוט של איום והתקפה25."
"מונטי," אומר אני, כאשר סילבר הרפה מעט, "ייתכן שהפלית את מנהטן במדויק בנאום הארוך והמשעמם שלך, אבל אני בספק. אני נמצא בעיר שעתיים בלבד, אבל לא הגעתי למסקנה שהיא שלנו עם דובדבן למעלה. אין בזה מספיק אשליית כפר עירוני26 שתתאים לי. הייתי הרבה יותר מרוצה אם לאזרחים היה קש אחד או יותר בשערם והם היו נוטים יותר לחזיות קטיפה27 ושעוני שרשרת של בקאיי28. הם לא נראים קלים בעיניי."
"יש לך את זה, ביילי," אומר סילבר. "לכל המהגרים יש את זה. ניו יורק גדולה יותר מליטל רוק או אירופה והיא מפחידה את הזר. אתה תהיה בסדר גמור. אני אומר לך שאני מרגיש שאני רוצה לסטור לאנשים כאן בגלל שהם לא שולחים לי את כל כספם בסלי כביסה, עם קוטל חיידקים מרוסס על זה29. אני שונא ללכת במורד רחוב כדי לקבל את זה. מי עונד את היהלומים בעיר הזאת? מה, ויני, אשתו של המצותת לטלפון30 ובלה, כלתו של הרמאי31. אפשר לעבוד יותר בקלות על הניו יורקרים מאשר שושנה כחולה על ציפית. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שאני יודע שאשבור את כל הסיגרים בכיס החזייה שלי כשכל הבגדים שלי יתמלאו בשטרות של עשרים."
"אני מקווה שאתה צודק, מונטי," אומר אני; "אבל אני עדיין רוצה את מה שרציתי. הייתי מרוצה עם עסק קטן בליטל רוק. היבול של החקלאים לעולם אינו כה נמוך שם אבל אתה יכול להשיג כמה מ'ם לחתום על עצומה למשרד דואר חדש, כדי שתוכל לקבל הנחה של $200 בבנק המחוזי32. נראה שהאנשים כאן מחזיקים בחושים של שימור עצמי וצרות אופק שמרנית. אני חושש שאנחנו לא מתורבתים מספיק כדי להפיל את המשחק הזה."
"אל תדאג," אומר סילבר. "יש לי את הערכה נכונה של ג'אוויל ליד טאריטאון33, בטוח כמו שהנהר הצפוני הוא ההדסון והנהר המזרחי הוא לא נהר34. מה, יש אנשים שגרים ארבעה גושי בניינים מברודווי שמעולם לא ראו שום סוג של בניין מלבד גורד שחקים בחיים שלהם! איש מערב טוב וזריז חייב להיות כאן בולט מספיק בתוך שלושה חודשים כדי להשיג לעצמו או את כפרתו של הירונימוס35 או את חוסר שביעות הרצון של לוסון36."
"לשון הגזמה בצד," אומר אני, "האם אתה מכיר איזו שיטה מיידית של הונאת הקהילה מתוך דולר או שניים מלבד פנייה לצבא הישועה או התעלפות על מפתן דלתה של העלמה הלן גולד?37"
"תריסר מ'ם," אומר סילבר. "כמה הון יש לך בילי?"
"אלף," אמרתי לו.
"לי יש $1,200," אומר הוא. "אנחנו נמשוך ונעשה חתיכה גדולה של עסקים. יש כל־כך הרבה דרכים שבהן נוכל לעשות מיליון, שאני לא יודע איך להתחיל."
בבוקר המחרת סילבר פוגש אותי במלון והוא כולו צלצולים ומערבולות38 עם סוג של חדווה חרישית.
"אנו עומדים לפגוש את ג. פ. מורגן היום אחר הצהרים," אומר הוא. "גבר שאני מכיר במלון רוצה להכיר בינינו. הוא חבר שלו. הוא אומר שהוא אוהב לפגוש אנשים מהמערב."
"זה נשמע נחמד ומתקבל על הדעת," אומר אני. "הייתי רוצה להכיר את מר מורגן."
"זה לא יזיק לנו כהוא זה," אומר סילבר, "להתוודע לכמה מלכי ממון. אני די אוהב את הדרך החברתית שלניו יורק יש עם זרים."
שמו של האיש, אותו הכיר סילבר, היה קליין39. בשעה שלוש הביא קליין את חבר הוול סטרייט שלו לפגוש אותנו בחדרו של סילבר. "מר מורגן" נראה קצת כמו התמונות שלו, והייתה לו מגבת טורקית כרוכה סביב רגלו השמאלית, והוא הלך עם מקל.
"מר סילבר ומר פסקוד40," אומר קליין. "זה נשמע מיותר," אומר הוא, "לציין את שמו של איש הכספים הגדול ביותר…"
"תפסיק עם זה, קליין," אומר מר מורגן. "אני שמח להכיר את האדונים שלך; יש לי עניין גדול במערב. קליין מספר לי שאתם מליטל רוק. אני חושב שיש לי שם מסילת רכבת או שתיים איפה שהוא. אם מישהו מכם ירצה לחלק יד או שתיים בפוקר41 אני…"
"באמת פירפונט," התערב קליין, "אתה שוכח!"
"סלחו לי אדונים!" אומר מורגן, "מאחר שהייתה לי צינית42 חמורה כל־כך אני לפעמים משחק בביתי משחק חברתי של קלפים. אף אחד מכם מעולם לא הכיר את פיטרס שתום העין43 כשהייתם באזור ליטל רוק, נכון? הוא היה גר בסיאטל, ניו מקסיקו.44"
לפני שיכולנו להשיב הכה מר מורגן ברצפה עם מקלו והתחיל לפסוע הלוך ושוב, מקלל בקול רם.
"הם חבטו במניות שלך היום ברחוב, פירפוט?" שואל קליין בחיוך.
"מניות! לא!" שואג מר מורגן. "זה הציור הזה ששלחתי סוכן לאירופה כדי לקנות. בדיוק חשבתי על זה. הוא שלח לי מברק היום שאי 'פשר למצוא אותו בכל איטליה. הייתי משלם $50,000 מחר עבור הציור הזה – כן, $75,000. נתתי לסוכן יד חופשית לרכוש אותו. אני לא יכול להבין למה גלריות לאמנות יאפשרו לדה וינצ'י ל…"
"מה, מר מורגן," אומר קליין; "חשבתי שכל ציורי דה וינצ'י נמצאים בבעלותך."
"איך נראה הציור הזה, מר מורגן?" שואל סילבר. "הוא חייב להיות גדול כמו הצד השטוח של בניין המגהץ.45"
"אני חושש שהשכלתך האמנותית חסרת ערך, מר סילבר," משיב מורגן. "הציור בגודל 27 אינץ' על 42 ושמו "שעת האהבה הבטלה"46. הוא מייצג מספר דוגמניות־גלימות, שמבצעות את ריקוד שני הצעדים47 על גדת נהר סגול. המברקן אמר שייתכן שהוא הובא למדינה זו. האוסף שלי לעולם לא יהיה שלם בלעדי הציור הזה. ובכן, להתראות אדונים; אנחנו אנשי הכספים חייבים לשמור על שעות מוקדמות."
מר מורגן וקליין הסתלקו יחדיו במונית. אני וסילבר דיברנו על כמה פשוטים ולא מתוחכמים הם אנשים דגולים, וסילבר אמר איזו בושה תהיה זו לנסות לשדוד אדם כמו מר מורגן ואני אמרתי שחשבתי שזה יהיה חסר זהירות ונטול שיקול דעת, לטעמי.
קליין מציע טיול לאחר ארוחת הערב ואני והוא וסילבר הולכים במורד השדרה השביעית כדי לראות את המַראות48. קליין רואה צמד חפתים שעורר את הערצתו בחלון בית עבוט ואנחנו כולנו נכנסים פנימה בעוד הוא קונה 'תם.
לאחר שחזרנו למלון וקליין הלך, סילבר קופץ עלי ומנופף בידיו.
"ראית את זה?" הוא אומר. "ראית את זה בילי?"
"מה?" שאלתי.
"מה, את הציור שמר מורגן רוצה. הוא תלוי בבית העבוט ההוא, מאחורי השולחן. לא אמרתי שום דבר בגלל שקליין היה שם. זה הפריט – בטוח כמו שאתה חי49. הנערות טבעיות כפי שצבע יכול לעשות אותן, כולן מודדות מידה 36 ו 25 ו 42 בחצאיות, לו היו להן חצאיות, והן עושות את ריקוד הבאק והכנף50 על גדת הנהר עם הבלוז. מה אמר מר מורגן שהוא ייתן בעבור זה? הו, אל תגרום לי להגיד לך. הם לא יכולים לדעת מה יש בבית העבוט הזה."
כאשר נפתח בית העבוט בבוקר המחרת אני וסילבר עמדנו שם, נרגשים כאילו רצינו להפקיע את מחיר חליפת יום ראשון שלנו כדי לקנות משקה. פסענו פנימה בנחת והתחלנו להסתכל על שעוני שרשרת.
"זה דגם רציני של ציור שיש לך שם," העיר סילבר באופן אקראי לבעל בית העבוט. "אבל אני די מתלהב מהנערה עם השכמיה ובד הדגלים האדום. האם הצעה של $2.25 עבורה תגרום לך להפיל כל פריט שביר במלאי שלך כשתמהר להוריד אותה מהמסמר?"
בעל בית העבוט מחייך והולך להראות לנו שעוני שרשרת מצופים.
"הציור הזה," אומר הוא, "הובטח לפני שנה על ידי אדון איטלקי. הלוואתי לו $500 בגינו. הוא מכונה "שעת האהבה הבטלה" והוא צויר ע"י ליאונרדו דה וינצ'י. לפני יומיים פג הזמן החוקי והוא הפך למשכון שאין לפדותו. הנה סגנון השרשרת שעונדים הרבה מאוד עכשיו."
בסופה של מחצית השעה אני וסילבר שילמנו לבעל בית העבוט $2,000 ויצאנו עם הציור. סילבר נכנס איתו למונית ופנה אל משרדו של מורגן. אני הלכתי למלון וחיכיתי לו שם.
סילבר חזר כעבור שעתיים.
"ראית את מר מורגן?" אני שואל. "כמה הוא שילם לך בעבור זה?"
סילבר מתיישב ומתחיל לשחק עם ציצית כיסוי השולחן.
"מעולם לא ראיתי בדיוק את מר מורגן," הוא אומר, "בגלל שמר מורגן נמצא באירופה למשך חודש. אבל מה שמדאיג אותי, בילי, הוא זה: כל מחלקות בתי הכולבו מציעות את אותו ציור למכירה, ממסוגר, בעבור $3.48. והם גובים $3.50 עבור המסגרת לבדה – זה מה שאני לא מסוגל להבין."
