שיכור
שיכור1
היצרן פרולוב2, גבר נאה בעל שיער כהה, זקן מעוגל ועיניים רכות בעלות הבעה קטיפתית, ואלמר3, עורך דינו, גבר מבוגר עם ראש גדול וגס, שתו באחד האולמות הציבוריים של מסעדה כפרית. שניהם הגיעו למסעדה ישירות מנשף והיו לבושים במעילי מִכְנָף וענובים עניבות לבנות. מלבדם ומלבד המשרתים4 בדלת לא הייתה נפש חיה בחדר; על פי הוראותיו של פרולוב, איש לא הורשה להיכנס.
הם התחילו בשתיית וודקה בכוסיות יין גדולות ובאכילת צדפות.
"טוב!" אמר אלמר. "זה אני, אחי, שהכניס לאופנה אכילת צדפות. הוודקה שורפת ושורטת את גרונך, וכאשר אתה בולע צדפה גרונך חש תחושה של חושניות. לא כך?"
משרת רציני למראה עם שפם מגולח וצדעיים ששיבה זרקה בהם הציב סירת רוטב על השולחן.
"מה זה שאתה מגיש?" שאל פרולוב.
"רוטב חלמון5 עבור המליח, אדוני…"
"מה! וכי כך מגישים?" צרח פרולוב, אינו מסתכל בסירת הרוטב. "וכי זה רוטב? להגיש אינך יכול, גולם שכמותך!"
עיני הקטיפה של פרולוב הבזיקו. הוא כרך פינה של מפת השולחן סביב אצבעו, ביצע תנועה קלה והמתאבנים, הפמוטים, הבקבוקים – הכול קרקש וצווח, מתרסק ברעם על הרצפה.
המשרתים, מורגלים היטב באסונות של בתי מרזח, רצו לשולחן והתחילו לאסוף את השברים עם ארשת פנים רצינית ושוות נפש, כמו מנתחים בשעת ניתוח.
"כמה היטב אתה מבין אותם!" אמר אלמר ופרץ בצחוק. "אבל… התרחק מעט מהשולחן אחרת תדרוך בקוויאר."
"קראו למהנדס לכאן!" צווח פרולוב.
המהנדס שנקרא לבוא היה זקן תשוש וחמוץ פנים שבאמת היה בעבר, לפני זמן רב, מהנדס ובעל הון; הוא בזבז את כל כספו ולקראת סוף חייו נכנס למסעדה שבה ניהל את המשרתים והזמרים וביצע שליחויות שונות הקשורות בחלקן למין היפה. בהופיעו לפי הקריאה, הוא הטה את ראשו לצד באופן מביע כבוד.
"הקשב, אישי הטוב," אמר פרולוב, פונה אליו. "מה פשר אי־הסדר הזה? איך הבחורים אצלך מגישים! וכי אינך יודע שאיני אוהב זאת? השטן ייקח אותך, אחדל מלנסוע אליכם!"
"אני מפציר בפניך בהכנעה לסלוח, אלכסיי סמיוניץ'6!" אמר המהנדס, לוחץ את ידו על ליבו. "אפעל באופן מידי וכל רצונותיך הקטנים ביותר יבוצעו באופן המהיר והטוב ביותר."
"נו, בסדר, לך…"
המהנדס קד קידה, נסוג לאחור, מבצע הכול בהטיה אלכסונית, והסתלק בשקט דרך הדלת, מבזיק לעברם הבזק אחרון של יהלומיו המזויפים על חולצתו ואצבעותיו.
שולחן החטיפים כוסה בשנית. אלמר שתה יין אדום ואכל בהנאה סוג כל שהוא של ציפור המוגשת עם כמהין והזמין מנת דג7 נוספת של ברבוט8 וטבעת זאב מים9.
פרולוב שתה וודקה אחת ונשנש לחם. הוא מעך את פניו בכפות ידיו, הזדעף, התנשם בכבדות והיה בבירור חסר מצב רוח. שניהם שתקו. שררה דממה. שני פנסים חשמליים באהילים אטומים הבהבו וחרחרו, כמו היו כועסים. הנערות הצועניות חלפו בשקט על פני הדלת, שרות יחדיו.
"אחד שותה ואף אחד אינו עליז," אמר פרולוב. "ככל שאני יותר מערה לתוכי, כך אני יותר מתפכח. אנשים אחרים הופכים עליזים מוודקה, אבל אני מתמלא רוגז וטינה, מחשבות מאוסות, נדודי שינה. מדוע זה כך, איש זקן, שמלבד מהוללות ושכרות אנשים אינם ממציאים שום הנאות אחרות? הלוא זה נתעב!"
"ואתה קורא לצועניות."
"לעזאזל איתן!"
ראש צוענייה זקנה הופיע בדלת הפרוזדור.
"אלכסיי סמיוניץ', הצועניות מבקשות תה וברנדי," אמרה הזקנה. "אפשר לחייב?"
"אפשר," השיב פרולוב. "אתה יודע שהן מקבלות אחוזים מבעלי המסעדה כשהן מחייבות את האורחים בפינוקים. היום אסור להאמין אפילו לזה שמבקש וודקה. האנשים כולם שפלים, נבזים, מפונקים. קח לדוגמה את המשרתים כאן. יש להם פנים של פרופסורים ושיערות שיבה, הם מרוויחים מאתים רובל לחודש, גרים בבתים משלהם, הבנות שלהם לומדות בבתי ספר פרטיים, אבל אתה יכול לקלל אותם ולתת את הטון ככל שתרצה. המהנדס יזלול את צנצנת החרדל שלך בעבור רובל ויקרא כמו תרנגול. מילה של כבוד, אם אחד מהם ייפגע, אתן לו אלף רובל!"
"מה איתך?" אמר אלמר, מסתכל עליו בפליאה. "מהיכן המרה השחורה הזו? אתה אדום, נראה כמו חיה… מה איתך?"
"עסק ביש. דבר אחד יושב לי בראש. הוא ממוסמר במסמר ואי אפשר לעקור אותו משם."
לאולם נכנס זקן קטן, עגול ושוחה בשומן, ממורט וקירח לחלוטין, לובש מקטורן צמוד וקצר מדי, בעל חזית כפולה ומָתנִיָה בגוון לילך, נושא גיטרה. הוא לבש פרצוף אידיוטי, התמתח והצדיע מתחת למצח, כמו חייל.
"הו, הטפיל!" אמר פרולוב, "הבה תכיר: הוא עשה את הונו על ידי כך שנחר כמו חזיר. בוא הנה!"
היצרן שפך לכוסית וודקה, יין וברנדי, שפך מלח ופלפל, ערבב הכול והגיש לטפיל. הלה שתה ורטן ברשעות.
"הוא היה שותה מים כך שיין טהור הופך עכור," אמר פרולוב. "נו, טפיל, שב ותשיר."
הטפיל התיישב, מישש את המיתרים באצבעותיו השמנות ושר: "חוטית־חוטית חיננית."10
לאחר ששתה שמפנייה, פרולוב השתכר. הוא חבט באגרופו על השולחן ואמר: "כן, הדבר שיושב בראש שלי! לא נותן דקה של מנוחה!"
"מה הבעיה?"
"איני יכול לומר. סוד. זה דבר הסתר שלי שאני יכול לדבר עליו רק בתפילות. בכל זאת, אם אתה רוצה, כמו חבר, בינינו… רק אתה תראה, אף אחד אחר – לא, לא, לא… אני אגיד לך, יהיה לי קל יותר, אבל אתה… למען השם, הקשב ושכח…"
פרולוב התכופף לאלמר ונשם באוזנו במשך חצי דקה.
"אני שונא את אשתי!" הוא פלט החוצה.
עורך הדין הסתכל בו בפליאה.
"כן, כן, אשתי, מריה מיכאילובנה11," פרולוב מלמל, מסמיק. "אני שונא אותה וזה הכול."
"מאיזו סיבה?"
"בעצמי איני מבין! אני נשוי רק שנתיים, התחתנתי, אתה יודע, מאהבה, ועכשיו אני כבר שונא אותה כמו אויב נתעב, כמו רוב הטפילים האלה, סליחה. והלוא טעם אין, שום טעם! כשהיא יושבת קרוב אלי, אוכלת או אומרת משהו, הנשמה שלי כל־כולה רותחת, כמעט שאיני יכול לרסן את עצמי, לא להיות גס אליה. מה שאסור לומר פשוט נעשה. אין אפשר לעזוב אותה או לומר לה את האמת – אין סיכוי, משום שתהיה שערורייה, ולחיות איתה נורא יותר מגיהינום עבורי. איני יכול לשבת בבית! כך, כל היום אני בעסקים ובמסעדות, ובלילה מתבלבל במערת פריצים. נו, איך אפשר להסביר את השנאה הזאת? אחרי הכול אינה איזו סתם אלא יפיפייה, חכמה, שקטה."
הזקן רקע ברגלו ושר:
"עם קצין הלכתי,
סודות לו סיפרתי…"
"אני חייב להתוודות, כי תמיד נדמה היה לי שמריה מיכאילובנה כלל אינה מתאימה לך כבת זוג," אמר אלמר לאחר שתיקת־מה ונאנח.
"אתה מתכוון שהיא משכילה? הקשב… אני בעצמי סיימתי את בית הספר למסחר עם מדליית זהב, הייתי שלוש פעמים בפריז. איני חכם כמוך, כמובן, אך איני טיפש יותר מאשתי. לא, אחי, הקרע אינו בהשכלה! שמע, היכן התחילה כל המוזיקה הזו? זה התחיל בכך שלפתע נדמה היה לי שהיא הלכה איתי לא מאהבה אלא בגלל העושר. המחשבה הזו התיישבה לי בראש. נחש זעמן התיישבה, ארורה! כאן התגברה החמדנות על אשתי. אחרי הדלות היא נכנסה לשק זהב והתחילה לפזר אשפה על ימין ושמאל. היא השתגעה, שכחה כל מידה ופיזרה עשרים אלף כל חודש. ואילו אני אדם חששן. איני מאמין לאף אחד, בכולם אני חושד, וככל שתפגין יותר חיבה כלפי, כך תייסר אותי יותר. נדמה לי שכולם מתחנפים אלי בגלל כספי. איני מאמין לאף אחד! אני אדם קשה, אחי, קשה מאוד!"
פרולוב רוקן את כוס היין שלו בלגימה אחת והמשיך:
"עם כל זה, הכול שטויות," אמר. "מן הראוי שלא לדבר על כך לעולם. טיפשות. אני שיכור, מפטפט ופולט דברים, ואתה מסתכל עלי עכשיו בעיני עורך דין – אני שמח שזר יודע את סודי. נו, נו… הבה נעזוב את השיחה הזו. אנו נשתה! שמע," פנה אל המשרת, "מוסטפה12 נמצא? הבה אותו לכאן!"
מעט לאחר מכן נכנס לאולם טטארי קטן, בן שניים־עשר, במכנף וככפות לבנות.
"בוא הנה!" אמר לו פרולוב. "הסבר לנו את העובדה הבאה: היה זמן שבו אתם, הטטאריים, שלטתם עלינו ולקחתם מאיתנו מיסים, ועכשיו אתם משרתים אותנו ומוכרים חלוקים. איך אפשר להסביר שינוי כזה?"
מוסטפה הרים את גבותיו ואמר בקול דק עם הנגנה13: "חילופי גורלות!"
אלמר הביט בפניו הרציניים ופרץ בצחוק מתגלגל.
"נו, תנו לו רובל!" אמר פרולוב. "מחילוף הגורלות הזה הוא עשה הון. רק בגלל שתי המילים האלה מחזיקים אותו כאן. קח משקה, מוסטפה! המנוול הגדול יצא ממך! כמה תשוקת האכילה של אחיך, הטפילים, מתחככת קרוב לאנשים עשירים. כמה מכם, שודדים וגזלנים שוחרי שלום, לא נוסעים ולא עוברים. האם נקרא לצועניות עכשיו? אה? הביאו לכאן את הצועניות!"
הצועניות, שכבר מזמן התייגעו במסדרון, פרצו בצהלולים אל החדר והוללות פראית החלה.
"שתו!" צעק להן פרולוב. "שתו! צאצאי פרעה!14 שירו! א-ה-ה-ה!"
"בזמן החורף… הו-הו-הו! … המזחלת עפה…"
הצועניות שרו, שרקו, רקדו… בטירוף שלעתים משתלט על אנשים מפונקים ועשירים מאוד, "בעלי טבע רחב", החל פרולוב לגלם את השוטה. הוא ציווה להגיש לצועניות ארוחת ערב ושמפניה, ריסק את אהיל המנורה, השליך בקבוקים על ציורים ומראות, והכל, כך נראה, ללא כל הנאה, זועף וצועק ברוגז ובבוז על האנשים, מפגין שנאה בעיניו ובהתנהגותו. הוא אילץ את המהנדס לשיר סולו, הכריח את זמרי הבס לשתות תערובת של יין, וודקה ושמן…
בשעה שש הגישו לו חשבון.
"925 רובל, 40 קופיקות," אמר אלמר ומשך בכתפיו. "בעבור מה זה? לא, חכה, אנחנו חייבים לבדוק!"
"עזוב!" מלמל פרולוב, מושך החוצה את ארנקו. "נו… תן להם לשדוד. בשביל זה אני עשיר, שישדדו אותי… בלי טפילים… אי אפשר… אתה מיופה הכוח שלי… לוקח ששת אלפים בשנה, אבל… אבל בשביל מה? בכל זאת, אני מצטער… אני בעצמי איני יודע מה אני אומר."
כשחזר הביתה עם אלמר, מלמל פרולוב: "לחזור לביתי – זה נורא! כן… אין לי אדם שאיתו אני יכול לפתוח את ליבי… כולם שודדים… בוגדים… נו, למה סיפרתי לך את הסוד שלי? במקום… למה? תגיד: למה?"
בכניסה לביתו השתרע על אלמר, ובהפתעה מוחלטת נישק אותו על השפתיים, כהרגלם של זקני מוסקבה – להתנשק עם כולם ללא הבחנה, בכל הזדמנות.
"שלום… אני איש קשה, מגונה," אמר. "חיים רעים, שתויים, חסרי בושה. אתה איש משכיל וחכם, אבל אתה רק צוחק ושותה איתי… שום עזרה מאף אחד מכם… אבל אתה, אם היית חבר שלי, אם היית אדם הגון, באמת היית חייב לומר לי: איכס, אתה איש נבזה15 ומעורר בחילה! מגעיל!"
"נו, נו," מלמל אלמר, "לך לישון."
"אין שום עזרה ממך; התקווה היחידה היא שכאשר אהיה בקיץ בבית הקיט שלי, אצא לשדה וסופת רעמים תתרחש, הרעם יכה בי ויהרוג אותי במקום… שלום."
פרולוב נישק את אלמר פעם נוספת, נרדם תוך כדי, ממלמל, וכשהוא נתמך על ידי שני משרתים, התחיל לעלות במעלה המדרגות.