צער

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

צער¹

טוקר גרגורי פטרוב², שנודע במשך שנים כבעל מלאכה מוכשר ובה־בעת כאיכר הלא־יוצלח ביותר במחוז גאלצ'ינסקאיה³, הוביל את זקנתו החולה לבית החולים זמסקי⁴. עליו לנסוע כשלושים ורסטות, ובינתיים הדרך מפחידה; שירות הדואר לא הצליח להתגבר עליה, ולא כל שכן עצלן כטוקר גריגורי. רוח קרה ועזה מכה היישר בפניו. באוויר, להיכן שלא מביטים, מסתחררים עננים עמוסים פתיתי שלג, כך שלא ניתן להבחין האם יורד שלג מן השמים או עולה מן האדמה. מבעד לערפל המושלג לא ניתן לראות לא שדות, לא עמודי טלגרף, לא יערות ובעיקר, כאשר משב רוח חזק שועט בתעופה כנגד גרגורי, לא ניתן לראות אפילו קשת. הסְיָחָה התשושה והחלשה משתרכת בקושי־בקושי. כל כוחה הושקע בשליפת רגליה מהשלג העמוק ועוויתות ראשה.

טוקר ממהר. הוא קופץ באי־שקט על מושב הרכב ומדי פעם מצליף על גב הסוסה.

"את, מטריונה⁵, אל תבכי…" הוא ממלמל. "תהיי קצת סבלנית. לבית החולים, ייתן האל, נגיע בנסיעה בן־רגע, וזה יהיה הדבר הטוב ביותר בשבילך… פאבל איבניץ'⁶ ייתן לך טיפות, או יזמין הקזת דם, או, אולי, יהיה לו רצון של חסד לשפשף ולמרוח אותך באלכוהול. למשוך בוודקה. פאבל איבניץ' יתאמץ לנסות… יצעק, ירקע ברגליים, ויתאמץ לנסות… אדון נודע לתהילה, נעים הליכות, ייתן לו האל בריאות… עכשיו, כשנגיע, דבר ראשון יקפוץ מתוך השומן שלו ויתחיל למיין את השדים. "איך? למה כך?" – יצטעק. "למה לא באת בזמן? האם אני סוג של כלב, שאבלה איתך, שד שכמותך, יום שלם? למה לא באת בבוקר? צא החוצה! שהרוח שלך לא תהיה פה. תבוא מחר!" ואני אגיד: "אדון רופא! פאבל איבניץ'! בשם כבודך!"
"כן, צא לדרך, עם השד הריק שלך! נו!""

טוקר מצליף בסוסה ומבלי להביט בזקנה, ממשיך למלמל לעצמו מתחת לאף:

"בשם כבודך! באמת, כמו בפני האל… הנה הצל שלך, יצאתי לדרך כשהיה רק קצת אור. איך יכולתי להיות פה בזמן, אם אדון נכבד… האם הקדושה… כעסה ושלחה סופת שלגים כזאת? אנא ראה בעצמך… אפילו סוסה אצילית לא הייתה יכולה להגיע, אבל איתי, אנא ראה בעצמך, לא סוסה אלא בושה!"
ופאבל איבניץ' מזדעם ומצטעק: "מכירים אותך! תמיד תמצא תירוץ! במיוחד אתה, גרישקה! מזמן אני מכיר אותך! אני משער שחמש פעמים עצרת בבית המרזח!"
ואני לו: "בשם כבודך! האם אני כזה רשע או לא נאמן? הזקנה מחזירה את נשמתה לאל, מתה, ואני ארוץ לבית מרזח! מה איתך, רחמן! שיתרוקנו בתי המזרח!" ואז פאבל איבניץ' יצווה לשלוח אותך לבית החולים. ואני אפול לרגליו… "פאבל איבניץ'! בשם כבודך! מודה לך בענווה! סלח לנו הטיפשים⁷, אל תאשים אותנו, גברים! אנחנו צריכים שלושה צווארים ואנא ממך אל תכעס אם הרגלים שלנו מתלכלכות בשלג!"
ופאבל איבניץ' יסתכל בצורה כזו, כאילו הוא רוצה להכות, ויגיד: "מוטב לחבוט ברגליך, טיפש, מאשר להשתולל עם הוודקה ולרחם על הזקנה. צריך להכות אותך!"
"באמת להכות, פאבל איבניץ', האל הכה אותי, הכה! ואיך אנחנו לא יכולים להשתחוות לרגליך, אם אתה גומל לנו חסד, אב יקר? בשם כבודך! המילה הנכונה… הנה כך בפני האל… ואז תירק בעיניים, אם אני משקר: רק כאשר מטריונה שלי ממש תתרפא, תהיה בנקודה הטבעית שלה, אחר כך אעשה כל מה שתרצה למען נדיבות הלב שלך! קופסת סיגריות, אם תבקש, מעצי לִבנֶה של רפובליקה קרליה⁸, כדורי כדורת מגולפים, הטובים ביותר מחוץ לארץ… הכול אעשה למענך! לא אקח ממך קופיקה אחת! במוסקבה היו לוקחים ממך ארבעה רובל לקופסת סיגריות כזו, אבל אני אפילו לא קופיקה."
הרופא יצחק ויגיד: "נו, בסדר, בסדר… מתרגש! רק חבל שאתה שיכור…"
אני, זקנה, מבין איך צריך להתנהג עם אדונים. אין אדון שלא הייתי מסוגל לדבר איתו. רק האל מוביל אותנו, שלא נסטה מהדרך. תראי איזה הרוח נושבת! כל העיניים מסונוורות."

וכך טוקר ממלמל ללא סוף. מלהג בלשונו מבלי משים, כדי לעמעם, לפחות קצת, את הרגשתו הכבדה. יש מילים רבות בשפה, אבל מחשבות ושאלות בראש יש הרבה יותר. הצער תפס את טוקר לפתע פתאום, באופן בלתי צפוי, וכעת אין סיכוי שיתעורר, יתעשת, יבין. עד כה חי בשלווה, בדיוק כמו שיכור, חצי בשכחה, לא יודע לא צער, לא שמחות ופתאום מרגיש הוא כעת כאב מחריד בנשמתו. העצלן הסובא והאדיש מצא עצמו, ללא כל סיבה, בנעליו של אדם עסוק, מוטרד, נחפז ואפילו נאבק עם הטבע.

טוקר זוכר, שהצער התחיל אתמול בערב. כשחזר אתמול בערב הביתה, שיכור כהרגלו, ומתוך הרגל ישן התחיל לנזוף ולנופף באגרופיו, הזקנה הביטה בו בזעף כזה, כפי שמעולם לא הביטה בו קודם. בדרך כלל הייתה הבעה של קדוש מעונה בעיניה, שפלות רוח כשל כלב שמכים אותו הרבה ומאכילים אותו באוכל גרוע, ואילו עכשיו הביטה בו קשות, ללא ניע, כפי שמביטים קדושים בצלמיות אנשים הנוטים למות. מהעיניים המוזרות והרעות האלה התחיל הצער. טוקר ההמום התחנן לקבל סוס משכנו ועכשיו הוביל את הזקנה לבית החולים, בתקווה שהאבקות והמשחות של פאבל איבניץ' יחזירו לזקנה את מבטה הקודם.

"את, מטריונה…" מלמל הוא. "אם פאבל איבניץ' ישאל, אם אני מכה אותך או לא, תגידי: לא, אין סיכוי! ולא אכה אותך יותר. הנה הצלב ההוא. האם הכיתי אותך מכעס? הכיתי כך, חינם. אני מרחם עליך. לאחרים היה מעט צער, ואני כאן מוביל… משתדל. והרוח נושבת, נושבת! אלי שבשמים, יתקיים רצונך! רק האל יוביל את האדם בדרך מבלי לסטות… מה, כואב הצד? מטריונה, למה את שותקת? אני שואל אותך: כואב הצד?"

נראה לו מוזר שפני הזקנה לא המיסו את השלג, מוזר שהפנים עצמן התארכו במיוחד, קיבלו גוון שעווה מלוכלך, אפור־חיוור ועל כן הפכו קשוחות ורציניות.

"נו, איזו טיפשה!" מלמל טוקר. "אני מדבר איתך באמונה, כמו לפני האל… ואת… נו, איזו טיפשה! אעצור כאן ולא אקח אותך לפאבל איבניץ'!"

טוקר שמט את המושכות והרהר. להסתכל לאחור בזקנה אינו מעז; מפחיד! לשאול אותה שאלה ולא לקבל תשובה גם מפחיד. לבסוף, כדי לסיים עם אי־הידיעה, מבלי להביט לאחור בזקנה, מימש את ידה הקרה.

היד המורמת נפלה כמו שוט.

"נפטרה, אם כן. איזה עניין!"

וטוקר בכה. לא כל־כך צר לו כמו שמרגיז. הוא חושב: כמה מהר נעשה הכול בעולם! לא הספיק צערו להתחיל, וכבר הוכן הסיום. לא הספיק לחיות עם הזקנה, לדבר איתה, לחוס עליה, וכבר נפטרה. חי הוא איתה ארבעים שנה, אך ארבעים השנים האלה עברו, כמו בערפל. מבעד לשכרות, להתקוטטויות ולמחסור לא הורגשו החיים. וכמו כדי להרע, הזקנה נפטרה בדיוק ברגע שבו הרגיש בצורה החזקה ביותר שהוא מרחם עליה, שלחיות בלעדיה אין הוא יכול, שחטא לה באופן איום.

"אבל הלוא היא התהלכה בעולם!" נזכר הוא. "בעצמי שלחתי אותה לבקש לחם מאנשים, עסק ביש! הייתה צריכה, הטיפשה, לחיות עוד עשור, ואני מניח שהיא חשבה שאני באמת אדם מהסוג הזה… אם קדושה, אבל לאן בשם השטן אני נוסע? עכשיו לא צריך לטפל אלא לקבור. הסתובבי!"

טוקר מסתובב לאחור ומכה את הסוסה בכל הכוח. הדרך נעשית גרועה יותר ויותר משעה לשעה. עכשיו כבר לא רואים כלל את הקשת. מדי פעם המזחלת מתנגשת בעץ אשוח צעיר, עצם כהה מגרד את פניו של טוקר, מופיע וחולף לפני עיניו, ושדה הראייה שוב הופך לבן, מסתחרר.

"לחיות מחדש…" חושב טוקר.

הוא נזכר שלפני ארבעים שנה מטריונה הייתה צעירה, יפה, עליזה, ממשק עשיר. היא התחתנה איתו משום שהתרשמה ממלאכת היד שלו. היו לו את כל הנתונים לחיים טובים, אך הצרה הייתה שכפי שהחל להשתכר אחרי החתונה ושכב שרוע מאחורי התנור, כך המשיך לא להתעורר עד עכשיו. הוא זכר את החתונה, אבל מה שהיה אחרי החתונה – במשך כל חייו לא זכר דבר פרט לכך ששתה, שכב, התקוטט. כך נעלמו ארבעים שנה.

ענניי השלג הלבנים החלו אט־אט להאפיר.
דמדומי הערב הגיעו.

"לאן אני הולך?" תפס פתאום טוקר. "לקבור צריך ואילו אני בבית החולים… כאילו השתגעתי!"

טוקר פנה שוב לאחור והכה שוב את הסוסה. הסיחה אימצה את כל כוחה, נחרה, ונמלטה בריצה רדודה. טוקר הצליף בגפה באותו רגע הצלפה אחת… מאחור נשמע קול כמו נקישה והוא ידע, גם אם לא הסתכל סביב, שהיה זה ראש הנפטרת שמתדפק על המזחלת. האוויר המשיך להחשיך ולהחשיך, הרוח הפכה קרה ועזה…

"לחיות שוב…" חושב טוקר. "אקנה כלים חדשים, אקבל הזמנות… את הכסף אתן לזקנה… כן!"

וכך שמט את המושכות. מחפש אותן, רוצה להעלות אותן אבל אין סיכוי שיעלה; הידיים לא עובדות…

"לא משנה…" הוא חושב, "הסוסה תלך בעצמה, היא יודעת את הדרך. אני צריך לישון עכשיו… לפני הלוויה או האזכרה, הייתי יכול לשכב קצת". טוקר עוצם את עיניו ומתנמנם. זמן קצר לאחר מכן הוא שומע שהסוסה עומדת ללא ניע. הוא פוקח את עיניו ורואה משהו חשוך, דומה לצריף כפרי או לערמת חציר… הוא צריך לצאת מהמזחלת ולגלות מה העניין, אבל כל גופו עצל כל־כך שעדיף לקפוא מאשר לזוז מהמקום… והוא נרדם בשלווה.

הוא מתעורר בחדר גדול עם קירות צבועים. אור שמש בוהק נשפך מהחלונות. טוקר רואה לפניו אנשים ודבר ראשון רוצה להראות את עצמו מיושב בדעתו, בעל הבנה.

"שירות הלוויות, אחים, לזקנה!" אומר הוא. "אבא היה אומר…"

"נו, בסדר, בסדר! שכב כבר!" קוטע אותו איזה קול.

"אבא! פאבל איבניץ'!" משתומם טוקר, רואה לפניו את הרופא. "כבודך! רב־חסד!"

הוא רוצה לקפוץ וליפול על ברכיו למרגלותיו, אך הוא מרגיש שידיו ורגליו אינן מצייתות.

"בשם כבודך! איפה הרגליים שלי? איפה הידיים?"

"נפרדת מהידיים ומהרגליים… מוכי קור! נו, נו… למה אתה בוכה? אתה תחייה ותודה לאל! אני מניח שחיית שישים שנה. מספיק לך!"

"אבוי! כבודך! הלוא אסון! סלח לי, הוד נדיבותך! עוד היו חמש – שש…"

"בשביל מה?"

"הסוסה שייכת למישהו אחר, נתן בחינם… צריך לקבור את הזקנה… ואיך הכול נעשה מהר בעולם הזה! בשם כבודך! פאבל איבניץ'! קופסת הסיגריות הטובה ביותר, עשויה מעצי לִבנֶה של רפובליקה קרליה! אני אגלף⁹…"

הרופא מנופף בידיו ויוצא מחדר החולים. טוקר – אמן!