עשייתו של אזרח ניו יורק
עשייתו של אזרח ניו יורק1
מלבד דברים רבים אחרים, רייגלס2 היה משורר. הוא כונה קבצן פושט יד; אך זו הייתה אך דרך סגלגלה לומר שהוא היה פילוסוף, אמן, מטייל, נטורליסט ומגלה. ברם, מעל לכול הוא היה משורר. בכל חייו הוא לא כתב מעולם ולו שורה אחת של חרוז; הוא חי את שירתו. האודיסיאה שלו יכולה הייתה להיות חמשיר, אילו נכתבה. אך, בכדי להמשיך עם ההנחה הראשונית בה פתחנו נאמר, רייגלס היה משורר.
מומחיותו של רייגלס, אילו היה נמשך לדיו ונייר, יכולה הייתה להיות סונטות לערים. הוא למד ערים כדרך שנשים לומדות את השתקפותן במראות; כפי שילדים לומדים את הדבק והנסורת של בובה מפורקת; באופן שבו גברים הכותבים על אודות חיות בר פראיות לומדים את כלוביו של גן החיות.
עיר עבור רייגלס לא הייתה אך ערימת לבנים וטיט, מאוכלסת על פי מספר מסוים של תושבים; היא הייתה דבר עם נשמה ברורה ומאפיינת; התקבצות פרטנית של חיים, עם מהות, טעם ותחושה המיוחדים לה. אלפיים מייל לצפון ולדרום, מזרח ומערב, רייגלס נדד בלהט פיוטי, מאמץ את הערים אל חזהו. הוא הלך בדרכים מאובקות, או נסע בהדר במכוניות משא, סופר את הזמן כמו ללא חשבון. וכאשר מצא את ליבה של העיר והקשיב לוידוייה הסודיים, הוא המשיך לתעות הלאה, חסר מנוחה, אל עיר אחרת. רייגלס ההפכפך! – אך אולי טרם פגש את התאגיד האזרחי שיוכל להעסיק ולהחזיק את גחמנותו הגורלית.
דרך המשוררים העתיקים למדנו שהערים היו ממין נקבה. כך היו למשורר רייגלס; ודעתו החזיקה בהנחה מוצקה וברורה על אודות הצורה שסימלה ואפיינה כל אחת מהערים אחריהן חיזר.
שיקגו דמתה לסחוף אותו עם הצעתה הרעננה של גברת פארטינגטון3, מקושטת בנוצות ומבושמת בנינוח פצ'ולי, ולהפריע את מנוחתו עם שיר יפיפייה ומרומם נפש על אודות הבטחות עתידיות. אך רייגלס היה ניעור לתחושת הקור המצמרר ורושם הרדיפה אחר שלמות מופתית, אבודה בהילה מדכאת של סלט תפוחי אדמה ודגים. כך השפיעה עליו שיקגו. ייתכן שנפל אי דיוק וערפול בתיאור; אך זו אשמתו של רייגלס. היה עליו לתעד את תחושותיו בעיתוני שירה.
פיטסבורג הרשימה אותו כמחזה של "אותלו" המבוצע בשפה הרוסית בתחנת הרכבת על ידי זמרי דוקסטדר4 נודדים. גברת מלכותית ונדיבה היא פיטסבורג, ועל אף פי כן – ביתית, לבבית, עם פנים סמוקות, מדיחה את הכלים בשמלת משי ונעלי בית לבנות, ורייגלס המברך יושב לפני האח השואג ושותה שמפניה עם רגלי החזיר ותפוחי האדמה המטוגנים שלו.
ניו אורלינס פשוט נעצה בו מבט ממרומי המרפסת. הוא יכול היה לראות את עיניה המהורהרות, הבוהקות וללכוד את רפרוף מניפתה וזה היה הכול. רק פעם אחת ניצב מולה, פנים מול פנים. היה זה בשחר, כששטפה את הלבנים האדומות של הספסל עם דליי מים. היא צחקה והמהמה שנסון ומילאה את נעליו של רייגלס עם מים קרים כקרח. אלוס!5
בוסטון ביארה עצמה לרייגלס הפיוטי באופן מיוחד ובלתי צפוי. נדמה היה לו שהוא שתה תה קר ושהעיר הייתה בד לבן קר שנכרך בחוזקה סביב מצחו בכדי לדרבנו למאמץ שכלי לא ידוע אך אדיר. ולאחר הכול, הוא הגיע לגרוף שלג למחייתו; והבד, הופך רטוב, הידק את קשריו ולא ניתן היה להסירו.
רעיונות לא פתורים ובלתי מובנים, תאמרו וודאי; אך מורת רוחכם תרוכך עם הכרת תודה, שכן אלו גחמותיהם של משוררים – ושוו בנפשכם שהייתם נתקלים בהם כחרוזים!
יום אחד הגיע רייגלס והטיל מצור על ליבה של העיר הגדולה של מנהטן. היא הייתה הגדולה מכולן; והוא רוצה ללמוד את מקומה על סרגל קנה המידה; לטעום ולאמוד ולסווג ולפתור ולתייג אותה ולסדר אותה עם הערים האחרות שהעניקו לו את סודות יחידותן. וכאן נחדל להיות פרשניו של רייגלס ונהפוך להיות מספרי קורותיו.
רייגלס נחת מספינת מעבורת בוקר אחד והלך אל ליבה של העיר עם ארשתו התשושה של אזרח העולם הגדול. הוא היה לבוש בקפידה לגלם את תפקיד "הגבר הבלתי מזוהה". לא מדינה, גזע, מעמד, חבורה, איגוד, שבט חברה או התאגדות כדורת יכלו לטעון לבעלות עליו. בגדיו, אשר נתרמו לו בהדרגה על ידי אזרחים בגבהים שונים, אך בעלי אותו מספר של אינצ'ים סביב הלב6, לא היו נוחים עדיין למידתו כאותו ביגוד מאפיין שנמדד עצמאית ונמסר ברכבות דרך חייטים בין – יבשתיים עם מזוודות, כתפיות, עניבות משי וסיכות פנינים כמענק מיוחד. ללא כסף – כפי שנדרש משורר להיות – אך עם להט של מדען חוקר – גרמי – שמים, המגלה כוכב חדש במסלול שביל החלב, או איש אשר ראה לפתע דיו הניגר מעטו הנובע, כך שוטט רייגלס בלב העיר הגדולה.
בשעת אחר צהריים מאוחרת הוא תיאר את השאגה וההמולה עם מבט של אימה סתומה על ארשת פניו. הוא היה מובס, תמה, מבולבל, מבועת. ערים אחרות היו עבורו כדפוס גופן 12 נקודות לקריאה; כעוזרות כפריות להבנה מהירה; כמנוי השולח תשובות לחידות רבוס7 במסגרת מדור פתרון עבור פרס, כמִמְזָג צדפות לבליעה, אך כאן הייתה אחת קרה, נוצצת, שלוה ובלתי אפשרית כיהלום ארבעה קראט בחלון לאהוב שבחוץ, שאצבעותיו אוחזות בכיסו הטחוב את משכורת דוכן הסרטים שלו.
ברכת השלום של הערים האחרות שהכיר – חביבותן הצנועה, מכלולן האנושי של צדקה מחוספסת, קללות ידידותיות, סקרנות פטפטנית ותמימות או אדישות המוערכות במהירות. העיר של מנהטן לא העניקה לו שום רמזים; היא התרוממה כחומה מולו. חלפה על פניו כנהר קשה עורף ברחובות. מעולם לא הופנתה עין לעברו; שום קול לא דיבר אליו. ליבו ערג לטפיחות הידיים המפויחות של פיטסבורג על כתפו; לפיהוק המסוכן אך החברתי של שיקגו באוזנו; למבט הצדקני הקלוש דרך המִשקָף הבוסטוני – אפילו לחרטום הנעל הממהר אך הבלתי זדוני של לואיוויל או סנט לואיס.
בברודווי עמד רייגלס, מחזרן המוצלח של ערים רבות, מבויש כמו בן כפר. בפעם הראשונה הוא חווה את ההשפלה החריפה של מי שמתעלמים ממנו. וכאשר ניסה להפחית את העיר הזוהרת, המשתנה במהירות, הקרה כקרח, לנוסחה, סופו שנכשל לחלוטין. משורר ככל שהיה, כישרונו לא הציע לו שום צבעי דימוי, שום נקודות להשוואה, שום פגמים בעובדותיה המצוחצחות, שום ידית שבה יוכל לאחוז ולבחון את צורתה ומבנהָ, כפי שעשה באופן כה שכיח ומלא בוז עם ערים אחרות. הבתים היו ביצורים אינסופיים, בעלי חרכים להגנה; האנשים המהודרים היו גם רוחות רפאים נטולות חיות, חולפות ועוברות במערך אנוכי וזדוני.
הדבר שהכביד ביותר על נשמתו של רייגלס וחסם את נפש המשורר שבו הייתה הנימה של האנוכיות המוחלטת שנראה כי נספגה באנשים כדרך שצעצועים ספוגים בצבע. כל אחד שהביט בו נדמה להיות מפלצת של תיעוב ויהירות מחוצפת. האנושיות נעדרה מהם; הם היו אלילים מדדים מאבן ולכה, סוגדים לעצמם ורודפי בצע ובכל זאת אדישים לסגידה מדימוי עמיתיהם המקובעים. קפואים, אכזריים, נוקשים, אטומים, גזורים על פי דוגמה זהה, הם מיהרו לדרכם כמו פסלים שהחלו להתנועע בדרך נס, בעוד הנפש וההרגשה שכבו באין מפריע על השיש הסרבן.
בהדרגה התחדדה מודעותו של רייגלס לטיפוסים מסוימים. אחד היה גבר מבוגר עם זקן קצר, לבן כשלג, פנים ורודות וחלקות ועיניים כחולות, חדות, אבניות, לבוש באופנת הצעירים המוזהבת, שנדמה כי גילם את האנשת עושרה, בשלותה ואדישותה הקרירה של העיר. סוג אחר הייתה אישה, גבוהה, יפה, ברורה כחריטת פלדה, בת דמותה של אלה, שלווה, לבושה כנסיכה מימי קדם, עם עיניים כחולות קרות כהשתקפות של אור השמש על קרחון. אחר היה תוצר לוואי של עיר – בובות – על – חוט זו, טיפוס רחב, מתנודד, זועף, מאיים, נחפז, עם לסת גדולה כשדה קציר חיטים, גוון עור כשל תינוק שהוטבל ופרקי אצבעות כשל מתאגרף. טיפוס זה נשען כנגד שלטי סיגר והשקיף על העולם עם הפגנת עלבון מצליפה.
משורר הינו יצור רגיש, ורייגלס רעד עד מהרה בחיבוקה העגום של הבלתי מפוענחת. ההבעה הקרירה, המלגלגת, הבלתי קריאה, הלא טבעית, חסרת המנוחה, דומת הספינקס של העיר הותירה אותו מדוכא ומבולבל. האם לא היה לה לב?
עדיפות ערימת עצים להסקה, גערתן של עקרות בית חמוצות פנים בדלתות אחוריות, מרה שחורה טובת לב של מוזגים מאחורי דלפקי ארוחת צהרים קרתניים, גסותם הנעימה של שוטרים כפריים, הבעיטות, המעצרים וההסתכנויות השאננות של ערים המוניות, גסות וקולניות אחרות מאשר חוסר הלב המקפיא הזה.
רייגלס זימן את אומץ ליבו וביקש נדבה מההמון. מבלי לשים לב, מבלי להתחשב בו, הם המשיכו קדימה אפילו ללא מצמוץ של ריס שיעיד כי היו ערים לקיומו. ואז אמר לעצמו שעיר יפה אך חסרת רחמים זו של מנהטן הייתה ללא נשמה; שתושביה היו בובות אימום חייטים, הנעות על חוטים וכבלים, שהוא היה לבדו בשממה הגדולה.
רייגלס החל לחצות את הרחוב. היה פיצוץ, שאגה, שריקה והתרסקות שעה שמשהו הכה בו וגלגל אותו שוב ושוב למרחק של ששה יארדים מהמקום בו היה. כשנפל כמו מקל רקטה, האדמה וכל הערים הפכו לחלום מנופץ.
רייגלס פקח את עיניו. תחילה הפך הריח מוכר עבורו – ריח של פרחי אביב מוקדמים של גן העדן. ואז יד רכה כמו עלה כותרת נופל נגעה בגבתו. מתכופפת מעליו הייתה האישה הלבושה כמו נסיכה מימי קדם, עם עיניים כחולות, כעת רכות ולחות מאהדה אנושית. תחת ראשו על המדרכה היו משי ופרוות. עם כובעו של רייגלס בידו ופנים ורודות יותר מאי פעם מההתפרצות ההחלטית של אומנות הנאום כנגד נהיגה חסרת אחריות, עמד הגבר המבוגר אשר האניש את עושרה ובשלותה של העיר. מבית הקפה הסמוך מיהר תוצר הלוואי עם הלסת הגדולה ועור התינוק, נושא כוס מלאה נוזל ארגמני שהבטיח אפשרויות מענגות.
"שתה את ס'ה, חביבי," אמר תוצר הלוואי, מקרב את הכוס לשפתותיו של רייגלס.
מאות אנשים הצטופפו סביב ברגע, פניהם לובשים את הדאגה העמוקה ביותר. שני שוטרים מחמיאים ויפיפיים נכנסו אל תוך המעגל ודחקו אחורה את עודף השומרונים8. גברת מבוגרת ברדיד שחור דיברה בקול רם על אודות קמפור; נער עיתונים דחף את אחד מעיתוניו מתחת למרפקו של רייגלס, היכן שהיה מונח על המדרכה הבוצית. איש צעיר ונמרץ עם פנקס רשימות חיפש אחר שמות.
פעמון מצלצל בחשיבות, והאמבולנס פינה קו דרך הקהל. מנתח נינוח החליק אל תוך מרכז ההמולה.
"איך אתה מרגיש, אדוני?9" שאל המנתח, רוכן בקלות למטלתו. נסיכת המשי והסאטן מחתה טיפה אדומה או שתיים מגבתו של רייגלס עם קורי עכביש ריחניים.
"אני?" אמר רייגלס עם חיוך מלאכי, "אני מרגיש טוב."
הוא מצא את ליבה של עירו החדשה.
בתוך שלושה ימים הם הניחו לו לעזוב את מיטתו ולעבור למחלקת ההתאוששות בבית החולים. הוא היה שם במשך שעה כאשר האחים שמעו קולות של ויכוח. בחקירתם גילו שרייגלס תקף והזיק למחלים אחר – כועס ארעי שהתנגשותה של רכבת משא שלחה אותו להתאחות מחדש.
"על מה היה כל העניין כאן?" חקרה האחות הראשית.
"הוא השמיץ ת'עיר שלי," אמר רייגלס.
"איזו עיר?" שאלה האחות.
"ניווו יורק," אמר רייגלס.
