על טשטוש גבולות ובדיון על־מציאותי

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 4
            [name] => מחזות וסרטים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 4
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 30
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 4
            [category_count] => 30
            [category_description] => 
            [cat_name] => מחזות וסרטים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

על טשטוש גבולות ובדיון על־מציאותי

"בכל יום נראה שדון קיחוטה משתגע עוד ועוד. הוא בלבל מציאות ודמיון, אמת ובדיון. מה שהוא קרא בעבר בספרי האבירים נראה לו עכשיו כמציאות, וכך הוא ונושא כליו הסתבכו באלף ואחת צרות צרורות.
[…] דון קיחוטה שב לביתו, מוכן להיות רועה צאן במשך שנה, אבל הוא היה מכה מאוד, עצוב וחולה. ואז, כששכב במיטה, הבין שהוא היה בעצם משוגע ושכל ההרפתקאות שלו היו יותר דמיון ממציאות. סנצ'ו התחנן בפניו שלא יפקיר עצמו למוות [… אך] דון קיחוטה מת בסוף הספר."¹

בבואנו לדון במעלותיו של הדמיון אל מול חיוניותה של המציאות המושכלת, אנו נתקלים באתגר מחשבתי ורגשי כאחד: האם יש להעדיף חיים שיש בהם תפיסה אחת, ברורה ובלתי ניתנת לערעור, או מחשבות, תחושות ודמיונות שחורגים מגבולות הכאן והעכשיו?
כשנציב את השניים על גבי כפות המאזניים, ערכה של איזו התנהלות יכריע את הכף?
ובעצם… האם ייתכן שזו כלל אינה השאלה הנכונה?

הדמיון הנפלא והנחוץ

למצוא את ארץ לעולם לא²

הסרט למצוא את ארץ לעולם לא מגולל את הינו סיפורו חייו (האמיתי למחצה) של המחזאי ג. מ. בארי ויחסיו עם סילביה לוולין דייוויס וארבעת בניה – חברות שהעניקה לו השראה לכתיבת ספרו המפורסם פיטר פן. ידידות אמיצה נרקמת בין המחזאי לילדים, אך עיקר תשומת ליבו של בארי מופנית לפיטר, הבן הצעיר המתקשה להשלים עם מות אביו. לאור האובדן העצום, פיטר כמו מתבגר בין לילה; זונח באחת את עולם המשחקים והדמיון ומפגין אדישות קרה ואפילו עוינת לכל אפשרות של הפוגה משעשעת.
מערכת היחסים הנרקמת בין השניים הינה טיפולית־תרפוטית במהותה, והיא מאפשרת לפיטר להתמודד לא רק עם אובדן האב אלא גם עם מחלתה ולאחר מכן מותה של אמו, סילביה. ההיאחזות בדמיון מעניקה אפוא לילד את היכולת להתייצב אל מול קשיי המציאות ולהמתיק את הגלולה הכה מרה של נסיבות חייו.

הסרט מבטא את המאבק הניטש בין הדרישה להתנהל בהתאם למחויבויות משפחתיות וחברתיות, כפי שהן מיוצגות על ידי אמה של סילביה – אמה די מוריה, לבין ג'ימס בארי וההתנהגות המשובבת שהוא מפגין כלפי ובחברת נכדיה. ככל שג'ימס מתמיד יותר בפועלו כך מתבצרת אמה יותר ויותר בעמדתה (עובדה המעודדת את ג'ימס לעצב את דמותו של קפטן הוק בהשראתה), עד לנקודת המהפך שבה היא חוזה בעצמה בכוחו הנפלא של הדמיון, המתממש במציאות היום־יומית והשגרתיות ביותר. חשוב מכך, אמה די מוריה מתמסרת לחוויה ולרגשות שהיא מאפשרת – השלמה, קבלה, התמודדות ואושר כן ואמיתי: היא מקשיבה בדריכות לדברי השחקנית המגלמת את פיטר פן, היא הראשונה למחוא כפיים כדי לעורר לחיים את טינקרבל הפיה והיא אף זו המעודדת את נכדיה לקום ולצפות בעולם המופלא שטווה ג'ימס בארי עבורם ועבור כל הילדים והאנשים האבודים באשר הם שם. אלה שעדיין מאמינים, או רוצים להאמין, בקסמם של המשחק, הדמיון וההנאה.

הוק³

הוק הינו סרט הרפתקאות עתיר דמיון המציג את פיטר פן כאדם מבוגר, אשר שכח זה מכבר את חוויותיו כילד הצעיר שמעולם לא רצה להתבגר. כעת הוא עורך דין מצליח, נשוי ואב לשניים – טיפוס יבש למדי שאינו מפגין רגשות ובפרט לא רגשות אבהיים כלפי בנו, ג'ק. הוק, אויבו המושבע מפעם, מגיח לפתע לעולמו המציאותי בהווה וחוטף את ילדיו בכדי לגרור את פיטר חזרה אל ארץ לעולם לא ולחדש את יריבותם שהסתיימה שלא לטובתו של שודד הים הזקן. פיטר, שהינו כעת ההתגלמות המוחלטת של האדם המיושב, השכלתני והמציאותי, נדרש להתחבר שוב אל הילד הפנימי שבו – זה שהאמין בכוחו של הדמיון. הניסיון, כך עולה מן הסרט, אינו צולח היטב, לפחות לא בתחילה…

פיטר עבר הטמעה מושלמת בעולם המציאות וזנח לחלוטין כל היבט של דמיון או רגש משוחרר וקליל. הוא מחויב לעבודתו הרבה יותר משהוא מחויב לאנשים שבחייו וכל היבט נדון תחת שיקול עסקי, ענייני, מעשי.
משאיבד את יכולת התעופה – המבוססת על היכולת להאמין בכוח הדמיון, איבד פיטר גם את סגולת המעוף, הנשענת על היכולת להתמסר לעולם שאינו הגיוני, אינו חד־משמעי ואינו מובן מאליו.

החיים מאלצים את פיטר לבצע שינוי – בעל כורחו, כנגד שיפוט דעתו והאופן שבו למד או בחר להגדיר עצמו מחדש.
פיטר נענה לאתגר ומתחבר שוב לילד שמעולם לא רצה להתבגר. במובן מסוים הוק מאשש את פחדו הגדול ביותר של הנער הנצחי: להתגבר פירושו לאבד את עצמך. אך באותה נשימה הסרט גם מוכיח כי כדי לשמר את כוח הדמיון לא נדרש להמשיך להיות ילד. כל מה שצריך הוא מעט מאמץ ובעיקר רצון להתחבר אל המקום התמים והמאמין, זה שמאמין במהותן של פיות וארץ לעולם לא, גם אם הם לא ממש קיימים.
"אם לא תוכל לדמיין שאתה פיטר פן, לא תהיה פיטר פן" – זהו משפט המפתח המאפשר את השינוי. לפעמים, כל מה שנדרש לעשות כדי להתחבר אל הדמיון, הוא פשוט לדמיין את זה…

כשגבולות הדמיון מטשטשים

דמיון הוא דבר חשוב ונחוץ ומעל לכל – מהנה. אך כמו לכל דבר, גם לדמיון נדרש להציב גבולות – כפי שיעידו הסרטים התחלה ותא קטלני.

התחלה⁴

התחלה הוא סיפורו של דום קוב, גנב המבצע ריגול ארגוני באמצעות הסתננות אל תת־המודע של מטרותיו וגניבת סודות יקרי ערך. קוב, עבריין נמלט המואשם ברצח אשתו, מקבל הזדמנות נדירה לשוב אל ביתו ולהתאחד עם ילדיו באמצעות מיזם מורכב במיוחד: השתלת מחשבות במוחו של אדם אחר. כדי להצליח במשימה המאתגרת, דום אוסף עם צוות שלם של מתכנתי חלום, אשר יוצרים מציאות דמיונית עבור המטרה הנבחרת. יחד הם מבקשים להשפיע על חייו של אדם זר לחלוטין – באמצעות כניסה לחלומותיו ולרובד העמוק ביותר בנפשו.

בשונה מעבודתו הקודמת, המשימה העומדת כעת בפני דום קשה במיוחד; משחק ערמומי ועדין עם תהומות תודעתו של האדם, הנמצא במצבו הפגיע והחשוף ביותר. המשימה, הקשה מאוד לביצוע, מאופיינת גם במימד מוסרי סבוך במיוחד, שכן בעצם השתלת הרעיון, מעצב דום מחדש את מציאות חייו של החולם. הדמיון הופך לאמת ואמת חדשה זו, משבאה במגע עם האמת המציאותית, מערערת גם את עולמו של האדם, כפי שהתקיים עד כה.
ואם תסבוכת זו אינה מורכבת מספיק, הרי שמתווסף אליה מימד נוסף, מורכב לא פחות: הדרך היחידה להתעורר מהחלום ולהשתחרר מהמציאות הבדיונית היא פשוט למות.
במקרה של מל, אשתו של דום, האמונה במציאות הבדיונית הייתה חזקה כל־כך, עד שלא היה מנוס מלנסות ולהגשימה גם בעולם האמיתי. מל, שהתקשתה להבחין בין מציאות לחלום, התאבדה כדי לשחרר את עצמה מקיומה הבלתי נסבל, הרסה בכך לא רק את חייה אלא גם את עולמם של בעלה ושני ילדיה.
משימתו של דום היא, במידה לא מבוטלת, ניסיון לתקן את השגיאה ששגה עם מל וליצור מציאות אפשרית, נכונה עבורו – תחילתם של חיים חדשים.

תא קטלני⁵

תא קטלני הינו מותחן פסיכולוגי־מדע־בדיוני על פסיכולוגית ילדים – מומחית בטיפול ניסיוני לחולי תרדמת: מכשיר מציאות מדומה מאפשר לה להיכנס למוח המטופלים ולהעלות את מצוקתם וסטיותיהם הפנימיות והעמוקות אל ההכרה המודעת. כאשר רוצח סדרתי נופל לתרדמת, ה־FBI לאתר את קורבנו האחרון ומבקש את עזרתה של הפסיכולוגית, על מנת שתיכנס למוחו של הרוצח ותאתר את הנערה הכלואה.

בשונה מהחוויה המזככת והמשלימה של דום, המתאפשרת באמצעות התמודדותו עם המעשה הטרגי שביצע בעבר, כניסתה של הפסיכולוגית לעולם החולם הינה טראומטית במיוחד; ההשתלבות בדמיונו של החולם נעשית שלא על מנת לשנות אלא לחשוף (בדומה מאוד למשלוח ידו הקודם של קוב) סוד מסתורי אשר יציל את חייו של הקורבן החטוף, אולם שיטה זו הופכת את הפסיכולוגית לקורבן בעצמה: היא נדרשת להתעמת עם החלקים האלימים בנפשו המסוכסכת של הרוצח הסדרתי, נחשפת להתעללות שחווה מצד אביו – חוויות המשפיעות גם עליה – וכמעט קורסת תחת הנטל ניסיונה לחזק את הצד הפגיע והאנושי שבאישיותו. כל אותו הזמן היא נמשכת עמוק יותר ויותר אל הדמיון והאשליה שבעולמו המעוות ומתחילה להאמין בהם כמציאות אמיתית – עובדה המעמידה אותה בסכנת חיים של ממש⁶

כשהדמיון הופך מסוכן

פיבי בארץ הפלאות⁷

פיבי בארץ הפלאות הוא סרט על אודות ילדה מלאת דמיון בת 9, פיבי, הסובלת מתסמונת טורט. הפרעתה של פיבי מתבטאת בהתקפים טורדניים־כפייתיים, ההולכים ומסלימים ככל שמעמיקה מעורבותה במחזה בית הספר, אליס בארץ הפלאות. ההחרפה נעוצה גם בטיב יחסיה עם המורה לדרמה, טיפוס מלא דמיון כשלעצמה; המפגש עמה, בדומה למתרחש בין הפסיכולוגית לרוצח ב"תא קטלני", דוחף את פיבי דחיפה משמעותית אל מעבר לגבול הברור שבין מציאות לבדיה.

ההורים מכירים ומעודדים את עולמה הדמיוני והיצירתי של פיבי ואכן בתחילה הוא נראה כעולם קסום ומופלא הרבה יותר מהמציאות היבשה, הקודרת והקולנית – הגודעת באבחת הכאה אחת את עושר הצבע והדמיון. החיבור עם המורה לתיאטרון מצטייר אף הוא כחבל הצלה משמעותי – לא רק לפיבי, אלא גם למורה עצמה, שמתקשה אף היא (כך נראה) להשתלב בעולם המציאותי מדי של חישובים ושיקולים שכלתניים, נעדרי מעוף ורגש פיוטי.

זליגת הדמיון נתפסת, בתחילה לפחות, כדבר חיוני – תפיסה אומנותית וחיבור אמיתי אל עולם הבמה והחוויות הקסומות שביכולתו להציע. למעשה, הדמיון הוא דרישת הסף, מעין הוכחת קיומה של "עין שלישית" המעידה על הבנה עמוקה ונכונה יותר של המציאות ובעיקר של החוויה הרגשית. אך עם זאת…

פיבי מצילה גם את המורה משיממונו היבשושי של עולם מציאותי מדי, אך אט־אט מתחוור כי דמיונה המפותח אינו ערובה לחוש אומנותי ורגישות גבוהה, אלא סממן להפרעה נפשית, עמוקה ומציקה. פיבי מחפשת דגם להידמות לו ומוצאת את מבוקשה בדמותה של אליסה הנקלעת לעולם הפלאות. אך פיבי כבר חיה בעולם פלאות משל עצמה. תוספת הדמיון העודפת הזו הינה אפוא העמסה מיותרת, המציפה אותה בתחושות כבדות מדי וקשות מדי להתמודדות.
התפרצות מחלתה הופכת בלתי נמנעת.
בנקודה זו של חייה מבינה פיבי כי על אף שהדמיון עדיין דרוש לה, המציאות הממשית והאמיתית דרושה לה הרבה יותר.
בדיה נדרשת לויסות מושכל ואחראי; חלופתה אינה אושר כי אם סכנה ברורה ומיידית.

נפלאות התבונה⁸

אחריתה של פיבי נרמזת (במובן מסוים) בסרט נפלאות התבונה, המבוסס על חייו של ג'ון נאש, חתן פרס נובל לכלכלה; עילוי מתמטי המתחיל לפתח הפרעת אישיות חרדתית, המטילה צל כבד על חייו ועל חיי משפחתו ועתידו האקדמי המזהיר.

ג'ון משוכנע כי כישרונו המתמטי הבלתי רגיל הופך אותו לנכס חשוב עבור שירות הביון החשאי, הנדרש לשירותיו כדי לפצח קודי מעקב סודיים. המחשבה, המחניפה ללא ספק, מצליחה לבסס את עצמה לצד מהלך חייו השגרתי והיום־יומי, עד להתנגשות הבלתי נמנעת בין הדמיון למציאות:

מאבקו הפנימי מייסר ונוקב: בוויתור על חלומותיו נדרש האדם לוותר על החלק היפה והנשגב שבו, על הביטוי השלם והמיוחד של אישיותו, הנדרש להיגנז לנצח, להידחק בפני מציאות שגרתית, שכיחה ואפורה עד כאב.
אך המציאות השגרתית, השכיחה והאפורה עד כאב היא המציאות היחידה הקיימת.
היעדר אמונה בה ישלול לא רק את המשך קיומו השפוי, אלא יעמיד בסימן שאלה אף את המשך חייו בכללותם.

בית החלומות⁹ ושאטר איילנד¹⁰

בית החלומות הוא דוגמה נוספת להתמודדותו של אדם עם התפרצותה של מחלת נפש המתקשה להבחין בין גבולות הדמיון למציאות. זהו סרט המגדיר את עצמו כמותחן פסיכולוגי, כשהינו למעשה ביטוי לדרכו של אלמן ואב שכול להתמודד – שלא בהצלחה – עם מותן האכזרי של אשתו ובנותיו האהובות. מקרה דומה שבו גבולות הדמיון מטשטשים עד לבלתי הכר – ללא כל אפשרות גאולה – הוא שאטר איילנד, על אודות מרשל החוקר פרשיית היעלמות במתקן פסיכיאטרי שעה שהינו למעשה מטופל במקום, המדחיק ומשכיח את אובדנם העצום של אשתו ומשפחתו – אובדן שהוא עצמו היה שותף לו.

ויל אטון, גיבור בית החלומות וטדי דניאלס, גיבור שאטר איילנד בורחים מן המציאות הקשה של מות נשותיהם וילדיהם באותו האופן – הם ממציאים לעצמם דמות חדשה, בדיונית, הנשענת על יסודות דמותם הקודמת, זו שחוותה ואבדה. ויל אטון מצליח, בסופו של תהליך, לחזור אל דמותו הראשונית ולהשלים עם האסון הנורא שנפל עליו אך טדי דניאלס נותר כלוא בשיגעון דמיונו, בטירוף שחורץ גם את גורלו לחיים נטולי המשך, מרפא או תקווה.

היכן עובר הגבול בין הדמיון המומלץ למציאות שאפשר ומהנה גם לחיות בה?
מהו המינון הנכון בין חלומות לעובדות?

המקום שבו דמיון ומציאות נפגשים

"מר טאורס צ'נדלר עסק בגיהוץ חליפת הערב שלו, בחדר השינה שבביתו. מגהץ אחד התחמם על כירת גז קטנה – בשעה שהשני היה מונף, רצוא ושוב, בהתלהבות שפוכה, על מנת להשיג את הקפל הרצוי, אשר ייראה, לאחר מכן, כמתמשך בקווים ישרים מנעלי העור החדשות של מר צ'נדלר […]. השאר נתון לניחושו של כל אדם, אשר דלות מנומסת אילצתהו למצוא מפלט בתחבולות מחוכמות. הופעתו הבאה לעינינו תהיה שעה שירד במדרגות מדירתו השכורה, לבוש בקפדנות וללא רבב; שלו, בטוח בעצמו, יפה תואר – אם לשפוט לפי הופעתו, נער מועדונים ניו יורק טיפוסי, היוצא, משועמם כלשהו, לחנוך את בילוי הערב.
השלמונים ששולשלו לכיסו של צ'נדלר הסתכמו ב־18 דולר לשבוע. הוא הועסק כעובד שכיר במשרדו של אדריכל. […] מדי שבוע, היה צ'נדלר מפריש דולר אחד ממשכורתו. כתום כל עשרה שבועות היה רוכש לעצמו, בסכומים שנצטברו בדרך זו, ערבים מלכותיים מפוארים, בחנות המציאות של סבא זמן הצייקן. הוא היה מתלבש בפאר מלכותי היאה למיליונרים ונשיאים; היה מוביל את עצמו לאזור המבריק והנוצץ ביותר בעיר, ושם סועד את ליבו בגודש ובטוב טעם. כשעשרה דולר מונחים בכיסך, יכול אתה לשחק בצורה מושלמת את תפקידו של הבטלן העשיר, ולו רק למשך שעות ספורות."¹¹

רק אדם מסוגו של צ'נדלר, כזה החווה את טעמו של החוסר יום־יום, כל יום, יכול לרקום לעצמו חלומות מפורטים כל־כך, מדויקים כל־כך על אודות עושר שלעולם לא יהיה מנת חלקו. על כן הוא מרשה לעצמו להעמיד פנים, למשך ערב אחד, כי הינו מה שאינו. מה שנעשה בחג הפורים פעם בשנה, מתקיים אצל צ'נדלר באופן יזום כל חודשים וחצי.
לאמתו של דבר, צ'נדלר טאורס לא רצה באמת להידמות או ללכת בצלמם של אותם "בני אצולה משועממים" גם לוּ הייתה ניתנת לו האפשרות. דווקא הריחוק שבינו לבינם הוא הקוסם לו כל־כך: הפער מחדד את התחפושת ומעצים את החוויה.

הרעיון, כשלעצמו, נושא בביטוי חיובי וראוי: על מנת שיישאף האדם להתפתח אל מחוץ לגבולות עצמו, מן הראוי לו לשאת עיניו את מה שנמצא מעליו, לשרטט לעצמו קו אופק ולהציב אותו כמטרה ויעד. אלא שצ'נדלר טאורס אינו משתמש בהשראת הדמיון כמנוע צמיחה אלא כיעד ומטרה בפני עצמם: הם העיקר, הם התכלית. אותם יש לשרת, בעבורם יש לעבוד ואין לשאוף לאחר מלבדם:

"כל ערב מופלא מעין זה, הנתלש מתוך 70 ערבים משעממים אחרים, היה בבחינת התחדשות מבורכת למיודענו צ'נדלר. […] כל שבוע עשירי בחייו של צ'נדלר, היה מעניק לו עונג והנאה מרתקים ורעננים ממש כבפעם הראשונה. לשבת בבית אוכל מפואר, בצל כפות תמרים ולצלילי נגינה חרישית, להזין עיניים בתושביו של גן עדן זה ולזכות במבטיהם […]. בערב זה הוא היה לא רק משקיף, אלא מוצג בפני עצמו. במשך ששים ותשעה הערבים הבאים יהיה עליו לסעוד במסעדות מפוקפקות, ליד דלפקי אכילה מלוכלכים, על כריכים ובירה בחדר השינה שלו. היה מוכן לעשות זאת, לפי שהיה בנה האמיתי של העיר הזוהרת־הדוהרת, וערב אחד לאור הזרקורים היה כדאי שיקריב למענו הרבה ערבים קודרים."¹²

מעשה הקרבה זה אינו מחווה נשגבת או נעלה, המקדשת את חייו של צ'נדלר טאורס. ההפך הוא הנכון: דווקא ההתחפשות, העמדת הפנים, הנצחת הדמיון כערך עליון, אחד ויחיד, הם המשבשים את ההבטחה האמיתית שחייו האמיתיים ואופיו האמיתי היו יכולים לזמן לו: אהבה, הצלחה, שגשוג ומעמד ראוי ומשמעותי הודות לעשייה שהוא מאמין בה בכל מהותו.

בדרכו אל מסעדתו המפוארת, נתקל צ'נדלר בבחורה צעירה, שמתוך מהירות גלמונית החליקה על "פיסת שלג קרחוני, וצנחה בכבדות על המדרכה. צ'נדלר סייע לה לקום על רגליה, מתוך אדיבות מיידית וחרדה לשלומה. [… הוא] התבונן בנערה, וגילה כי היא מתחילה לרתק את התעניינותו. יופייה היה מעודן, ועיניה עליזות וטובות כאחת. היא לבשה שמלה צנועה ושחורה, שהזכירה את שמלת המדים של הזבניות. שערה החום־הנוצץ חשף את תלתליו מתחת לכובע קש שחור וזול, שכל קישוטיו הסתכמו בסרט קטיפה וקשתית. היא יכלה לשמש דוגמנית מובהקת לטיפוס הנעלה של נערה עובדת בעלת כבוד עצמי.
רעיון פתאומי נצנץ במוחו של האדריכל הצעיר. הוא יזמין את הנערה לסעוד בחברתו. […] נערה זו הייתה אישה מכובדת, בכך היה משוכנע – התנהגותה ודרך דיבורה העידו על כך. ועל אף לבושה הפשוט עד קיצוניות, ידע הצעיר, כי יהיה זה עונג גדול לשבת בחברתה ליד שולחן.
[…] בת לווייתו, על אף שמלתה וכובעה הזולים, החזיקה את עצמה בצורה הנוסכת תוספת יתר ליופי פניה ולגזרתה. ונהיר היה לו, שהמבטים שנתנה בו, בזכות התנהגותו הלבבית והמאופקת, ותודות לפניו הגלויים ועיניו התכולות, לא היו רחוקים ביותר מהבעת הערצה כלפיו. ובאותו רגע נתפס צ'נדלר מיודענו לאותו "שיגעון מנהטן" המפורסם, "דיבוק הרושם הפרובינציאלי", "מעוז הרברבנות". הוא נמצא בעיבורה של ברודווי, מוקף זוהר ופאר, ועיניים רבות היו עתידות להתבונן בו. מנוי וגמור היה אתו לעמוד על הבימה ולהציג – אותה קומדיה חד־פעמית, בה הוטל עליו לגלם תפקיד של פרפר מהודר, של בטלן עשיר בעל אמצעים וטעם מעודן. הוא היה לבוש כראוי לתפקיד זה, וכל מלאכיו הטובים לא היה בכוחם להניאו מלגלם אותו."¹³

צ'נדלר טאורס הוא אכן האדם הראוי שהנערה הפשוטה רואה בו. זו רק התחפשות הדמיונית שלו שמאלצת אותו להעמיד פנים, כאילו היה אדם אחר. אלו אינם הבגדים היוצרים את הרושם השגוי על אודות בני האדם: אלו בני האדם עצמם המעוותים את המציאות מתוך רצון לקדש את הדימוי שהם מתיימרים לייצג. צ'נדלר ראה את מריאן באמת, כפי שראתה היא אותו, אך הוא סירב לאפשר לה לראותו בשלמות: הוא היה מוכרח לקדש את השקר שבדמיון וכך בחר להקריב את חייו בעבור האשליה, דווקא משום היותה כזו. אפילו המלאכים הטובים, העומדים לימינו ונחלצים לעזרתו, אינם חזקים דיו לעמוד בפרץ כוחו המשכנע של פיתוי החזות המושלמת, המרהיבה, הבלתי מציאותית בעליל.

"יום יבוא, ויהיה עלינו להינשא," אמרה [מריאן לאחותה] בקול חולמני – "שתינו. אנחנו עשירות במידה כזאת, שלא יורשה לנו לאכזב את ההמונים. הרוצה את לשמוע, איזהו הגבר שאוהב, אחותי? […] אני אוהבת גבר בעל עיניים כחולות ושופעות טוב, בחור עדין המגלה יחס של כבוד לנערות עניות, צעיר יפה וטוב־לב, שאינו מנסה לעגוב עליך. אבל אני אוהב אותו רק באם תהיה לו שאיפה, משאת־נפש, עבודה כלשהי בעולם. לדלותו לא תהיה כל משמעות בעיני, אם רק יהיה בידי לסייע לו בבניין חייו. אבל, אחותי, הגברים שאיתם אנחנו נפגשות תמיד, גברים אלה, שכל אחד מהם בטלן חובק ידיים, שכל חייו מתנהלים בין חיי החברה והמועדונים – גבר כזה לעולם לא אוכל לאהוב, אם גם תהיינה עיניו כחולות, ויגלה יחס טוב ולנערות עניות, הנתקלות בו ברחוב."¹⁴

הבעיה האמיתית היא שזו אינה בעייתו של צ'נדלר טאורס בלבד: זוהי תופעה עירונית, אנושית, שכיחה ומקובלת. זו הדרך שבה אנשים נוהגים לנהוג – מעדיפים את האשליה הזוהרת על פני המציאות המרופטת, משום שלדידם המימוש הוא לעולם בינוני, פחות טוב, פחות ראוי, פחות נחשב.
מילא הצורך הבלתי נמנע לחיות את המציאות מדי יום ביומו – אך האם נדרשים האנשים גם להשלים עמה?

"מצוי בברודוויי בית מלון שנעלם מעיניהם של סוכני מעונות הקיץ. עמוק, רחב ידיים וקריר הוא. […] מעטים האנשים שגילו נווה במדבר יולי של מנהטן. […] בחודש יולי זה באה למלון אחת, אשר על הכרטיס ששלחה לפקיד הרישום היה כתוב שמה: "מדם הלויז ד'ארסי בומונט". מדם בומונט הייתה אחת מאותן האורחות האוהבות על מלון לוטוס. אפפה אותה אווירת העלית המעודנת, בתוספת רוך ומתיקות של חן לבבי, אשר הפך את עובדי המלון לעבדיה. נערי שליחות נלחמו על הכבוד להיענות לצלצולה; הפקידים, אלמלא שאלת הבעלות, היו מעבירים על שמה את המלון על תוכנו; האורחים האחרים ראו בה את הקו האחרון של סגולה נשית ויופי אשר העניקו שלמות לסביבה.
[…] אף שיחידה הייתה במלון לוטוס, קיימה מדם בומונט עמדה של מלכה אשר בדידותה נובעת ממעמדה בלבד. ארוחת בוקר אכלה בשעה העשירית; יצור קריר, מתוק, חופשי, עדין, הזורח רכות באפלולית, כפרח יסמין בין הערביים. ואולם בסעודת הערב היה הדרה של מדם במלואו. לבשה שמלה יפה וחסרת גשמיות, כערפיליו של אשד בלתי נראה בנבכי הרים. שם תוארה של שמלה זו מעבר להשגת הכותב הוא. שושנים אדומות – חיוורות נחו תדיר על החזית המקושטת תחרים. הייתה זו שמלה, שראש המלצרים הביט בה מתוך יראת כבוד והקביל פניה בדלת.
[…] ביום השלישי לשבתה של מדם בומונט במלון, נכנס בו גבר צעיר ונרשם כאורח. תלבושתו – אם נדבר על מעלותיו בסדר קבוע – הייתה בהתאם לאופנה, ושקטה; תווי פניו טובים וקצובים; מבעו כשל אדם מן הישוב, מתון ובקי. הצעיר הודיע לפקיד, כי עתיד הוא לשהות שלושה או ארבעה ימים, התעניין במועדי הפלגתן של אוניות אירופאיות, ושקע בריקנות מלאת האושר של המלון […].
אחרי סעודת הערב, למחרת יום בואו של הרולד פרינגטון, השמיטה מדם בומונט את ממחטתה בצאתה. מר פריגנטון הרימה והחזירה, בלי כל השתפכות של מחזר על ההיכרות.
[…] השניים החליפו מילים עדינות בנימוסן, וקלות בפרישתן מן הרשמיות. וכמו באווירה הנאותה של מעון קיץ ממש, צמחה ההיכרות, פרחה ונשאה פרי מיד, כצמח האשף המסתורי."¹⁵

*

"במוצאי יום ראשון, כעבור שלושה ימים, ישבו השניים לשולחן קטן […].
מדם בומונט לבשה אותה שמלת ערב יפה אשר בה הופיעה יום־יום לסעודת הערב. נראתה שקועה במחשבות. בסמוך לידה על השולחן נח ארנק שזור קטן. משאכלה את הגלידה פתחה את ארנקה והוציאה שטר בן דולר אחד.
"מר פריגנטון […] עומדת אני לצאת לפני ארוחת הבוקר מחר, מפני שעלי לשוב לעבודתי. אני הזבנית ליד דלפק־הגרבים בבית מסחר כל־בו של קייסי, וחופשתי מסתיימת מחר בשעה שמונה. דולר נייר זה הוא הפרוטה האחרונה שאראה עד אשר אקבל את שמונה הדולר של שכרי במוצאי השבת הבאה. ג'נטלמן אמיתי אתה, והיית טוב אלי; חפצתי לספר לך לפני לכתי.
במשך שנה חסכתי ממשכורתי למען חופשה זו. רציתי לבלות שבוע אחד כגברת כבודה, אף אם יהיה זה השבוע היחיד בחיי. רציתי לקום בשעה שיתחשק לי, במקום לזחול ממיטתי בשעה שבע מדי בוקר; ורציתי לחיות מן המובחר, ושישרתוני, ולצלצל בפעמונים לשם קבלת דברים, כדרך שעושים העשירים. עכשיו, עשיתי זאת, והיה זה הזמן המאושר ביותר שאני מצפה לזכות בו בחיי. שבה אני לעבודתי ולחדרי הקטן – מרוצה, לשנה נוספת. רציתי לספר לך זאת, מר פרינגטון, משום ש – משום שחשבתי כי אתה מחבבני במקצת, ואני – אני מחבבת אותך. אבל, הוא, לא יכולתי להימנע מלרמות אותך עד עכשיו, כי כל זה היה כמעשיית קסמים לדידי. לכן דיברתי על אירופה ועל דברים שקראתי על אודות ארצות אחרות, וגרמתי לך שתחשבני לגברת נעלה."¹⁶

נפשה של מדם בומונט יוצאת אל הבטחות העושר והבטלנות המתפנקת, אליהן יצאה גם נפשו של צ'נדלר טאורס. בעמל יומה הקשה היא הציבה לעצמה חלון קטן של דמיון, אשר האיר את שגרת עבודתה האפרורית, העלובה ומחוסרת האמצעים.
מדם בומונט השכילה להפוך את חלומה למציאות, דווקא משום שהכירה היטב את גבולותיו הבלתי מציאותיים: היא אכן העמידה פנים אך בה בעת ידעה היטב מתי העמדת פנים זו נדרשת לבוא אל סיומה, הקפידה שלא להיסחף עם האשליה וזכרה שאחרי ולפני הכול, מדובר בדמיון הטפל לעיקר ולא במציאות אמיתית.
בחלומה ויותר מכך – בווידויה הכן, מקדשת מדם בומונט נכונה את ערכו של הדמיון ואת חשיבותה של המציאות כאחד. על כן היא זוכה ליהנות מהטוב שבשני העולמות ואף מאפשרת את כניסתו של קסם אמיתי ומציאותי אל שגרת חייה, אשר הפכה כעת, הודות לדמיונה ולכנותה, לנפלאה הרבה יותר:

" "שמלה זו שעלי – היחידה שברשותי – קניתיה מאודוד את לוינסקי בתשלומים. המחיר הוא שבעים וחמישה דולר, והיא נתפרה לפי מידה. שילמתי 10 דולר מיד, והם עתידים לגבות דולר אחד לשבוע עד גמר התשלום. זהו בערך כל מה שיש לי לומר, מר פרינגטון, מלבד ששמי הוא מיימי סיביטר ולא מדם בומונט. ומודה אני לך על תשומת ליבך. בדולר זה אשלם מחר את התשלום המגיע בעד השמלה. […]"
הרולד פרינגטון האזין לסיפורה של האורחת הנחמדה ביותר ב'לוטוס' בפנים חסרי הבעה. משסיימה, הוציא פנקס קטן, דומה לפנקס המחאות, מכיס בגדו. כתב על גבי טופס ריק בתוכו בעפרון, קרע את הדף, הגישו לבת לווייתו ונטל את שטר הדולר.
"גם אני צריך ללכת לעבודה בבוקר," אמר, "ויכול אני להתחיל מעתה. הרי הקבלה בעד תשלום הדולר. זה שלוש שנים שאני משמש גובה לאודוד את לוינסקי. מצחיק, האין זאת, כי את ואני, שנינו הגינו אותו רעיון עצמו לבילוי חופשותינו? תמיד רציתי להשתכן במלון מהודר, וחסכתי מעשרים האחוזים שלי, ועשיתי זאת, שמעי, מיימי, מה דעתך על נסיבה לקוני במוצאי שבת בסירה – מה?" "¹⁷

שני סיפורים אשר יצאו תחת עטו של אותו סופר, מתרחשים באותה העיר ותחת אותו קידוש אשליות והעמדות פנים, יוצרים, במשולב, תמונה מלאה ומרתקת על העולם שבו חיים כולנו: עולם של מציאות המכירה בגבולותיה וניזונה מדמיונותיה, עולם של אמת וחלומות.