על הבלבול בין ביש מזל לראיית שחורות – עיון ב"על נזקי הטבק" לאנטון צ'כוב
על הבלבול שבין ביש מזל לראיית שחורות
עיון בעל נזקי הטבק לאנטון צ'כוב
גבר עולה לבמה כדי לשאת נאום בהוראת אשתו. זו, בתמצית, מהות המחזה הקצר על נזקי הטבק או בעיקר, תמצית חייו של הגבר, מרקל איוונוביץ' ניוחין, וסיכום קורותיו במרוצת שלושים ושלוש השנים האחרונות – חיים של פחד, כניעה, רפיסות, עליבות וחוסר אונים מוחלט.
תוכן וידויו של ניחוין עצוב, מייאש, מטריד. אופן מסירת הווידוי, לרבות שימוש במילים לא החלטיות ובמפגן הולך וגובר של חרדה, תסכול וזעם, מעורר גלי צחוק ושעשוע. משום שאת על נזקי הטבק בחר צ'כוב להמחיז ולא לספר1, יש לייחס משקל זהה (או לפחות לא מבוטל) לאופן הצגת המילים, המובע בניגודיות־מה למילים עצמן ואולי גם לקחת בחשבון את העיבוד הממושך שעבר שש גרסאות שונות עד שהגיע לצורתו הסופית והמקובלת על צ'כוב, שבה ההומור מעודן יותר והרגש מועצם במידה מספקת כדי לנוע בין רחמים לאהדה.
צ'כוב מציג את ניוחין כ"בעלה של אשתו". היא אשה נטולת שם, בעלת פנימייה לבנות ובית ספר רב־תחומי, והוא "עובד בתור מנהל משק. […] דואג למלאי, בודק את העובדים, רושם הוצאות, תופר מחברות, מדביר פשפשים, מטייל עם הכלב [של אשתו], לוכד עכברים… […] נוסף על הטיפול במשק הבית, [הוא] גם מלמד מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, גיאוגרפיה, היסטוריה, סולפג', ספרות [וגם ריקוד וזמרה]"2. ואם לא די בכל אלה, ניוחין מתפקד גם כפח זבל לעת מוצא, הן במובן המעשי (כשאשתו פוקדת עליו לאכול את הלביבות העודפות שנשארו מארוחת הבוקר) והן במובן המטאפורי, כשק החבטות של המשפחה ושל אשתו בפרט.
אם לשפוט על פי תגובותיו הנסערות של ניוחין, אפשר בהחלט שאשתו היא אשה קמצנית, כעסנית, נרגנית, טיפשה, קטנונית ורעה, רעה, רעה, שבמשך שלושים ושלוש שנים רק מענה ומייסרת אותו בדרישותיה האין־סופיות, הדורסניות והמבזות. נוכחותו הכפויה בהרצאה אשר נועדה להצביע על נזקי הטבק, שעה שהוא עצמו מעשן ללא כוונה להיגמל, היא הוכחה נוספת לכך וניוחין מנצל את הבמה לא כדי לטעון כנגד מה שאינו מאמין בו אלא כדי להתוודות על מה שעוכר את שלוותו כבר למעלה משלושה עשורים3.
פעם היה צעיר, חכם, למד באוניברסיטה; היו לו חלומות, שאיפות להיות אדם מוצלח, משמעותי, ראוי. היום הוא זקן, מטומטם, שחוק. שנים על גבי שנים שהוא מנסה לרצות, אולי למצוא את מקומו בנוף שאינו מתחלף אלא רק בהיקפי המטלות, ופרצי הכנות המרירים והבלתי נשלטים שלו מצטיירים כמו חזרה על אותו הדבר: כישלון מהדהד ונצחי.
השאלה היא, במה ניוחין באמת לא מצליח להצליח? מה היה הדבר שהוא רצה לעשות ולא עלה בידו לממש?
בתחילת דבריו ניוחין מעיד על עצמו: "אני, כמובן, לא פרופסור ותארים אקדמיים זרים לי, ועם זאת, אני כבר שלושים שנה רצוף, בלי לרחם על הבריאות, עוסק בשאלות בעלות אופי מדעי טהור. אני מהרהר ולפעמים אפילו כותב, […] מאמרים אקדמיים, זאת אומרת לא ממש אקדמיים, אלא יותר, תסלחו לי על הביטוי, "פסידו־אקדמיים". אגב, רק לפני כמה ימים כתבתי מאמר רחב יריעה שנקרא: "על הנזק שגורמים חרקים מסוימים". הבנות שלי דווקא מאוד נהנו, ביחוד מהקטע על הפשפשים, אבל אחרי שהצצתי בזה שוב – קרעתי את זה לגזרים. הרי מה שלא תכתוב בנושא – מי שסובל מפשפשים לא יפטר מהם בלי הדברה, אחרת מה עשינו. אצלנו, אפילו בכנף של הפסנתר יש פשפשים…"4
מבלי להתכוון, מצביע ניוחין על החיסרון המהותי הקיים בו – חוסר רצינות והעדר יכולת להעמיק. במה שהוא יוזם הוא אינו מתמיד; מה שהוא מתחיל הוא אינו מסיים; כותב – וקורע; עושה – ומבטל.
כמו נושא ההרצאה הזו כך גם בנוגע למאמר, נראה שעיקר התעסקותו הוא בהצבעה על הנזק תוך פירוט פגיעותיו והשלכותיו אך לאחר מכן – לא כלום ושום דבר. ניוחין אינו מצליח להביא את ההלכה לכדי מעשה משום שאפילו הוא מבין שהצעותיו אינן עומדות במבחן המציאות ואין בהן כל היבט שניתן ליישם.
האם ניצלה אשתו את חולשת אופיו זו או שמא בחר ניוחין, אדם נטול דחף, להינשא דווקא לה על מנת ש"תתפעל" אותו? נדמה, באופן מופרך אך מעשי ביותר, שתחת ניהולה של אשתו מצליח ניוחין לתפקד בצורה מלאה, גם אם מבוזה בעיניו. האם פעם אחת במהלך הרצאתו־מחאתו סיפר על משהו או מישהו שרצה להיות מלבד אותו סייען נרצע וביש מזל שהינו כעת? הוא כָּמֵהַּ לשקט, עורג למרחבים של שלווה, אך מבחינת המימוש העצמי, האם קיימת בו זהות מגובשת, שלמה, עצמאית שאינה תלויה במישהו אחר, לרבות אשתו, כדי להתקיים?
במקום להאשים את עצמו, רומז ניוחין כי הוא נטול לשליטתו של מזל רע הפוקד אותו: "עם המצמוצים התחלתי ב־13 בספטמבר בשנת 1889. באותו יום אשתי ילדה, במובן מסוים, את הבת הרביעית, ורווארה. כל הבנות שלי נולדו בשלושה עשר בחודש. […] החוג שלנו מתקיים בסמטת הכלבלב 13. אולי זאת הסיבה שאין לי מזל בחיים, העובדה שאנחנו גרים בבית מס' 13. גם הבנות שלי נולדו בשלושה עשר לחודש, יש לנו גם שלושה עשר חלונות… […] כן, בית מס' 13! כלום לא מצליח לי, השנים חלפו, המוח נמעך… והנה אני נותן הרצאה, אולי מבחוץ אני נראה עולץ, אבל בפנים אני כל־כך רוצה לצרוח או לעוף ל… אנשהו, אל מעבר להרי החושך. גם אין לי בפני מי להתלונן, פשוט מתחשק לי לבכות… […]. חייתי עם אשתי שלושים ושלוש שנים, ואני יכול להגיד לכם שאלה היו השנים הטובות בחיי, אולי לא "טובות" אבל ככה, כללית. והן חלפו כמו שבריר של אושר, בקיצור, שייקח אותן השד, את כל השנים האלה. (מביט לצדדים) רגע, לא, היא עדיין לא הגיעה, היא לא פה. מותר לומר כל מה שמתחשק… אני נורא פוחד.. פוחד אפילו כשהיא מסתכלת עלי. […] הבנות שלי לא מצליחות למצוא חתן אולי מפני שפשוט לא יוצא להן בכלל לפגוש גברים. הרי לארח בערב אשתי לא רוצה, לצהריים היא לא מזמינה אף אחד, ולמה? הקמצנות, זה הכול הקמצנות, הכעסנות, הנרגנות שלה… […]. אה, אם רק הייתם יודעים כמה שמתחשק […] לרוץ, לזרוק הכול, לרוץ בלי להביט לאחור… לאן? מה זה משנה לאן? רק לברוח מהחיים המחורבנים, הגסים, הזולים האלה, שהעיפו לי את השנים ומעכו לי את המוח, לברוח מאשתי הטיפשה, הקטנונית, הרעה, הרעה, הרעה, הקמצנית, שעינתה אותי שלושים ושלוש שנים, לברוח מהתווים, מהחישובים, מהליבובים של אשתי, מכל ההבדלים והגסויות האלה…"5
ניוחין מצייר גרסה מלאת שנאה כלפי רעייתו נטולת השם, המעמידה את זהותו שלו כקיום ריק של אדם חלש.
האומנם הייתה אשתו של ניוחין ברייה איומה, מרושעת ומתעללת או שמא אפיון זה הוא חלק ממגמה הרואה באשה ייצור דו־ערכי – יפה ונעימה מן הצד האחד, כוחנית ומאיימת מן הצד האחר?
עמדה כזו, המציגה את האשה כיצור מסוכן תחת מסווה של עדינות ויופי, מסירה את האחריות מעל כתפיו ולבו של הגבר משום שהיא רואה בו אדם שאינו באמת אחראי למעשיו. אם הוא חוטא – הרי זה משום שהיא החטיאה אותו; אם הוא כושל – הרי זה משום שהיא הכשילה אותו. לפיכך העובדה שניוחין אינו חזק דיוק כדי להתגונן בפני הכוחות (המרושעים) המופעלים עליו אינה מעידה על אשמתו אלא על אשמתה. הוא טיפוס תמים, ישר, הגון ואילו היא מנהלת בטלנית, אם מתעלמת ורעייה גרועה ("יש ימים שהיא לא במצב של רוח, ואז היא קוראת לי בשמות: דחליל, שפיפון, שטן. אני שטן? זה מין מצב כזה של רוח שיש לה. […] תמיד אני רעב. אתמול למשל, היא לא הגישה לי ארוחת צהריים. היא אומרת: "מה הטעם להאכיל אותך, דחליל?""6).
מקבילה ספרותית לדמותו של ניוחין הוא פרנסיס קירניי, גיבור סיפורו של או. הנרי, לידיה. גם הוא מאמין שחייו נשלטים על ידי מזל רע, גחמני ומרושע – כוכב בשם פיבי המלווה אותו במשך כל חייו7 (וגם כשהוא חושב כי נפטר ממנו, הוא מוצא דרך להכניס אותו חזרה אל תוך חייו, הפעם בצורתה המוחשית של אשה בשר ודם).
על אף שהיא בלתי נראית לעין לא טלסקופית, פרנסיס קירניי רואה גם רואה את השפעתה המוחלטת של פיבי על חייו בכלל ועל מהמורותיהם ועיוותיהם בפרט. הוא מקלל אותה, מתריס כנגדה, מאיים עליה – אך אינו מצליח להשתחרר ממנה.
המספר, קפטן מאלונה, מנסה לשדל את קירניי לחדול מקיבעונו המגונה באומרו כי "יש אנשים […] העושים את דרכם בחיים כשהם תולים את הקולר לחוסר־יעילותם שלהם־עצמם ולשגיאותיהם – במזלם הביש. […] נסה כמיטב יכולתך להיאבק באמונה התפלה הזו, אם פרשת מזלך־הביש איננה אלא דעה קדומה. המזל־הביש דומה, אולי, לכל אורח אחר – מעדיף לבלות את זמנו במקום שמרבים לצפות לו. חדל להרהר בכוכבים ובמזלות."8
קפטן מאלונה מבין שייסוריו של קירניי דרושים לו כדי להרגיש עצמו נוכח, מוצדק במידה לא מבוטלת. קירניי הוא טיפוס חסר זהירות וקל דעת אך "גזר הדין" שדן אותו להתייסר מנחת זרועו של המזל הרע מעניק לו סוג של אהדה, מעמד ואפילו תחושה של חשיבות. גזר הדין הזה למעשה אומר כי מה שקורה לקירניי אינו באמת תוצר מעשיו ואחריותו ועל כן הוא אינו מגושם, בטלן ולא יוצלח כפי שנחשד להיות בגין התנהלותו.
בכל אשמה פיבי – לא הוא.
האם ניוחין נוהג באותה הדרך?
גבר הפונה לחפש סיבות וצידוקים חיצוניים כשהוא נתקל במציאות שקשה לו להכיל?
טיפוס תבוסתני שתולה את כישלונו בעריצותו הרודנית של גורם מכשיל וכיוון שכך פוטר עצמו מכל אפשרות לגינוי?
יוליסס ואיש הכלב, אף הוא מאת או. הנרי, מתאר את העוול המעשי אך הנפשי בעיקר הנגרם לגברים הנדרשים לשמש כמוליכי הכלבים של נשותיהם, בדומה מאוד לניוחין, שבמסגרת תפקידיו המרובים מוציא לטיול גם את הכלב של אשתו (שאינו, כמובן, כלבו שלו). אולם יוליסס ואיש הכלב הינו כתב האשמה עקבי וחריף מראשיתו ועד סופו. המספר אינו חותר תחת הדברים הנאמרים אלא מחזק את אמינותם בשלל דרכים כדי לבסס את טענתו (המגיעה לשיאה בסיום הסיפור).
על נזקי הטבק אינו נוהג באותו האופן שכן, ככל שהוא מקצין בדבריו של ניוחין, כך הוא מעלה גם את רף הגיחוך נוכח אותם הדברים ממש, ועל אף שהוא מעורר רחמים כלפי גיבור אין הוא ממהר לחתום על צדקת העדויות שהוא מביא כעובדות שאין לערער אחריהן.
האם ניוחין הוא אדם עדין, שתכונותיו הטובות עוותו על ידי אשה חסרת רגישות, אנוכית ושתלטנית או שמא הוא אדם בעל עצבים רופפים שאינו חושב או מתבטא בצורה נהירה ועל כן מעורר צחוק ואולי אפילו לעג?
האם הרצאתו היא מופע בידורי או הצגה הדרגתית של התמוטטות עצבים?
האם ביקש צ'כוב לחשוף את המציאות הקיומית החונקת או דווקא להציף אותה, כדי להראות את האיוולת שבהתעסקות מחזורית שאינה באמת מחפשת פתרון אלא רק פורקן רגעי מצרה שאין להימלט מפניה?
ניוחין אינו דמות חריגה בנוף הדמויות המיוסרות של אנטון צ'כוב – גיבורים המואסים בחייהם, בגורלם, במה שמצטייר בעיניהם כמעגל עקר ובלתי פוסק של עבודה משעממת ומערכות יחסים טפלות, נטולת אהבה, חיבה וקרבה. התלונות רבות, האכזבות נערמות, התסכולים גואים אך פתרון – אין.
לכאורה.
צ'כוב אינו מבקש להנציח מציאות קיימת כדי לתעד אותה; צ'כוב מבקש לומר לקהל הצופים והצופות שלו להביט על עצמם דרך הדמויות שעל הבמה ולהבין עד כמה רעים ומשמימים חייהן כדי לעצור את המסלול השגוי של עולמם הפרטי ולהפוך את כיוונו אל השיפור הנחוץ והטוב9.
בין אם ניוחין צודק ובין אם הוא טועה ולפיכך צודק בדרך אחרת – מעשיו הם בגדר התראה כנגד מה שלא צריך להיות אך קורה בפועל.
זו אינה מציאות שצריך להסכין איתה ואין לה שום קשר לתפיסות שגויות על אודות ביש מזל וסדרה של מספרים.
בורות, נבערות וחוסר אונים נשענים על אמונות טפלות והמצאות חיצוניות שבהעדר ידע מבוסס ניסו להסביר תופעות בלתי מוסברות של גוף ונפש.
גישה מפוכחת, בחירה נכונה וצורת הסתכלות בריאה ומושכלת מניבים תוצאה חיובית ומעשית הרבה יותר, בכל סולם של תפיסות וערכים.
