סיפורו של עיתון
סיפורו של עיתון1
בשעה שמונה בבוקר הוא היה מונח בדוכן העיתונים של ג'וזפה2, עדיין לח ממכבשי הדפוס. ג'וזפה, עם ערמומיות גנטית3, פלרטט בפינה הנגדית, מותיר את פטרוניו לעזור לעצמם, ללא ספק מתוך תפיסה הנוגעת להנחה על אודות סיר שמשגיחים עליו4. העיתון המסוים הזה היה, אם לשפוט על פי מנהגו ועיצובו, מחנך, מדריך, משגיח, מגן, יועץ בענייני משק בית ומורה דרך5. ממעלותיו הרבות ניתן לבחור שלושה מאמרי מערכת. אחד פשוט וצנוע אך כתוב בשפה מאירת עיניים המיועדת להורים ומורים, מגנה ענישה גופנית לילדים. האחר היה אזהרת אשמה משמעותית המיועדת למנהיג עבודה ידוע לשמצה, שהתעתד להמריץ את לקוחותיו לפרוץ בשביתה אלימה. השלישי היה דרישה רהוטה שהכוח המשטרתי יאשש ויסייע בכל דבר המיועד להגברת יעילותו כשומר ומשרת ציבורי.
מעבר לשלוש גערות ודרישות חשובות יותר אלה במלאי של אזרחות טובה, הייתה הוראה חכמה או צורת הליך שנפרשה על ידי עורך הטור מלב־אל־לב, במקרה פרטני של גבר צעיר שהתלונן על עקשנותה של אהובתו, אשר לימדה אותו כיצד הוא עשוי לזכות בה. שוב, הייתה בדף הטיפוח והיופי תשובה מלאה לשאלתה של גברת צעירה אשר ביקשה הבטחה להשגת עיניים זוהרות, לחיים ורדרדות וארשת יפיפייה. פריט אחד שתבע הכרה מיוחדת היה מודעה "אישית" קצרה בזו הלשון: "ג'ק היקר – סלח לי. צדקת. פגוש אותי בפינת מדיסון והרחוב העשירי בשעה 8.30 הבוקר. נעזוב בצהריים. מתחרטת."
בשעה 8 גבר צעיר עם מבט עייף ומבע קַדַּחְתָּנִי של אי־שקט בעיניו השליך פֶּנִי והרים את העיתון העליון כשחלף על פני דוכנו של ג'וזפה. לילה חסר שינה הפך אותו למשכים מאוחר. היה משרד להגיע אליו עד תשע, וגילוח וספל קפה חפוז לדחוק בין המרווחים. הוא ביקר במספרה ולאחר מכן מיהר לדרכו. הוא הסתיר את עיתונו בכיסו, מהרהר על קריאה קפדנית מאוחרת בשעת ארוחת הצהרים. בפינה הבאה נפל העיתון מכיסו, נושא עמו זוג כפפות חדשות. הוא הלך שלושה גושי בניינים, פספס את הכפפות וחזר לאחור זועף. בדיוק במחצית השעה הגיע לפינה שם נחו הכפפות והעיתון. אולם הוא התעלם באופן מוזר ממה שביקש לחפש. הוא אחז שתי כפות ידיים קטנות בחוזקה רבה ככל שהיה יכול והתבונן אל תוך זוג עיניים חומות מלאות חרטה, בעוד האושר השתולל בליבו.
"ג'ק היקר," אמרה, "ידעתי שתהיה כאן בזמן."
"אני תוהה למה היא מתכוונת בכך," אמר לעצמו; "אבל הכול בסדר, הכול בסדר."
רוח חזקה שנשפה מכיוון מערב, הרימה את הנייר מהמדרכה, פתחה אותו ושלחה אותו לעופף ולהסתחרר מטה ברחוב צדדי. במעלה אותו רחוב רכב על סוס ערמוני הגורר עגלה בעלת שלוש רגליים הצעיר שכתב לעורך מלב־אל־לב עבור מתכון שעשוי לזכות בליבה של זו שבגינה התייסר.
הרוח, בהמולה שובבה, הפכה את העיתון המעופף כנגד פרצופו של הסוס הערמוני. פס של סוס מאורך מעורבב עם אדום של מערכת הילוכים מונעת התפרסו לאורך ארבעה גושי בניינים. באותו רגע מילא ברז מים את תפקידו בחקר התהוות היקום, העגלה הפכה לכפיסי עץ כמו נועדה לכך מראש והנהג נח בשקט רב מאוד במקום שאליו הוטל על האספלט לפני אחוזה מסוימת, הבנויה אבנים חומות־אדמדמות.
הם יצאו החוצה והכניסוהו פנימה ללא דיחוי. ושם הייתה אחת שהפכה עצמה כרית לראשו והתעלמה מעיניים סקרניות, התכופפה מעליו ואמרה "הו, זה היית אתה; זה היית אתה כל הזמן, בובי! לא יכולת לראות את זה? ואילו מתת, מה, גם אני הייתי מתה, ו…"
אך בכל הרוח הזו עלינו למהר כדי לשמור על קשר עם עיתוננו. השוטר א'ובריין6 עצר אותו כטיפוס מסוכן לתנועה. מיישר את דפיו הפרועים עם אצבעותיו הגדולות והאיטיות, הוא עמד במרחק של כמה רגלים מכניסת המשפחה לבית הקפה פעמוני שאנון7.
כותרת אחת הוא קרא באופן מהורהר: "העיתון לחזית במאמץ לעזור למשטרה."8 אך הס! קולו של דני, המוזג הראשי, דרך החריץ בדלת: "הנה לגימה בשבילך, מייק קשישא."9
מאחורי טורי העיתונאות הנפוצים והחברותיים, קיבל השוטר א'ובריין במהירות את חתיכתו הקטנה מהדבר האמיתי. הוא נע הלאה, תומך, רענן, מחוזק לגבי חובותיו. ייתכן שהעורך לא יצפה בגאווה בפרי המילולי, הרוחני, המוקדם שבירך את פועליו.
השוטר א'ובריין קיפל את העיתון ותחב אותו בשובבות תחת זרועו של ילד קטן שעבר לצידו. הילד כונה ג'וני, והוא לקח עמו את העיתון הביתה. אחותו נקראה גלאדיס, והיא כתבה לעורכת מדור היופי של העיתון ושאלה על אבני בוחן מעשיות של חן. זה קרה שבועות קודם לכן, והיא חדלה מלצפות לתשובה. גלאדיס הייתה ילדה חיוורת, עם עיניים משעממות והבעה בלתי מרוצה. היא התלבשה כדי ללכת לשדרה ולהשיג כמה סרטים. מתחת לחצאיתה נעצה שני דפים מהעיתון שהביא שג'וני. שעה שהלכה היה הצליל המרשרש חיקוי מדויק של הדבר האמיתי. ברחוב פגשה נערה חומה מהדירה מתחת ועצרה לשוחח. הנערה החומה הפכה ירוקה. רק משי בחמישה דולר ליארד10 יכול היה להפיק את הצליל ששמעה כשגלאדיס נעה. הנערה החומה, אחוזת קנאה, אמרה משהו מרושע והלכה לדרכה עם שפתיים חשוקות. גלאדיס התקדמה לכיוון השדרה. עיניה זהרו כעת כמו ג'אגרפונטינס11. לבלוב ורוד ביקר בלחייה; חיוך עדין, מנצח, רענן שינה את צורת פניה. היא הייתה יפיפייה. לו עורכת היופי הייתה יכולה לראותה אז! היה משהו בתשובתה בעיתון, אני מאמין, בנוגע לטיפוח רגשות עדינים כלפי אחרים כדי להפוך יצורים פשוטים למושכים.
מנהיג העבודה כנגדו פרסם העיתון את צו המניעה כבד המשקל והראש היה אביהם של גלאדיס וג'וני. הוא הרים את שאריות הביטאון ממה שהשתמשה גלאדיס כדי להפיק צליליי משי קוסמטיים מרשימים. מאמר המערכת לא הופיע תחת עינו, אך במקום זאת הן התקבלו בברכה על ידי אחת מאותן חידות תצרף מחוכמות המתחזות לאמיתות, שריתקו אליהן שוטים ומלומדים כאחד.
מנהיג העבודה קרע את מחצית הדף, סיפק לעצמו שולחן, עפרון ונייר והדביק עצמו לחידתו. שלוש שעות מאוחר יותר, לאחר שחיכו לו לשווא במקום המפגש, כמה מנהגים שמרנים יותר הצהירו ופסקו לטובת בוררות והשביתה, עם בנות לווייתה המסוכנות, נדחתה. מהדורות עוקבות של העיתון התייחסו, בדיו צבעוני, לקול הרם של ההוקעה המוצלחת של כוונותיו המיועדות של מנהיג העבודה. העמודים הנותרים של הביטאון הפעיל גם שמרו אמונים להוכחת עוצמתו.
כששב ג'וני מבית הספר הוא חיפש נקודה מבודדת והסיר את הטורים החסרים מבטנת בגדיו, שם פוזרו בתחכום כך שיגנו בהצלחה על אזורים המותקפים באופן כללי במהלך ענישה חינוכית חמורה. ג'וני התחנך בבית ספר פרטי וסבל מבעיות עם מוריו. כפי שנאמר, היה מאמר מערכת מצוין נגד ענישה גופנית באותו גיליון הבוקר, וללא ספק הוא הותיר את חותם השפעתו.
לאחר כל זאת, האם מישהו יכול להטיל ספק בכוחה של העיתונות?