סביבון החיים

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 133
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 133
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

סביבון החיים¹

שופט השלום באניה ווידפוב ישב בדלת משרדו ועישן את מקטרתו מגזע הסמבוק². בחצי הדרך לנקודת השיא³ של רכס קמברלנד⁴ עלה כחול־אפור באובך אחר הצוהריים. תרנגולת מנומרת התנדנדה במורד הרחוב הראשי של "ההתיישבות", מצחקקת בטיפשות.

במעלה הדרך נשמע קול סרנים חורקים, ואז ענן אבק איטי, ואז עגלת שוורים⁵ נושאת את רנסי בילברו⁶ ואשתו. העגלה נעצרה ליד דלת בית המשפט, והשניים ירדו ממנה. רנסי היה שישה רגל צר של עור חום־חיוור ושיער צהוב. הביטחון הרגוע והבלתי מעורער של ההרים היה תלוי עליו כמו חליפת שריון. האשה הייתה לבושה בבד כותנה, זוויתית, משופשפת ועייפה מתשוקות לא ידועות. מבעד לכל זה נצצה מחאה קלושה של נעורים מרומים שאינם מודעים לאובדנם.

שופט השלום החליק את רגליו לתוך נעליו, לשם הכבוד, וזז כדי לאפשר להם להיכנס.

"כולנו," האשה אמרה, בקול כמו הרוח הנושבת מבעד לענפי אורן, "רוצים גירושים⁷." היא הביטה ברנסי כדי לראות אם הוא ציין איזו פגימות או עמימות או התחמקות או חלקיות או מפלגתיות עצמית⁸ בהצהרתה על עניינם.

"גירושים," רנסי חזר עם הדהוד חמור סבר. "אנחנו לא יכולים להסתדר יחד בשום אופן. זה בודד מספיק לחיות בהרים כשלגבר ולאשה אכפת האחד מהשנייה, אבל כשהיא יורקת כמו חתול בר או זועפת בבקתה כמו לילית אמריקנית, לגבר אין שום צורך לחיות איתה."

"כשהוא שרץ עלוב," האשה אמרה, "ללא שום חום מיוחד, משוטט מרוב שעמום מפה לשם עם נבלים וייצרני וויסקי אסור, שוכב על הגב שיכור מוויסקי וחבורת מציקים עם עדר של כלבי צייד רעבים וחסרי ערך להאכיל!"⁹

"כשהיא ממשיכה לזרוק מכסי סירים," נשמע המענה של רנסי, "ושופכת מים רותחים על הכלב הטוב ביותר לצייד דביבונים בקמברלנד ומחליטה שלא לבשל את האוכל של הגבר ומשאירה אותו ער בלילות, מאשימה אותו במראה של עשיית דברים!"¹⁰

"כשהוא תמיד נלחם בהכנסות ומקבל שם רע בהרים לאדם מרושע, מי יהיה מסוגל לישון בלילות?"

שופט השלום פנה בכוונה תחילה לחובותיו. הוא הציב את כסאו האחד ושרפרף מעץ עבור עותריו. הוא פתח את ספר החוקים שלו על השולחן וסקר את מפתח העניינים. כעת הוא ניגב את משקפיו והזיז את מעמד הדיו שלו.

"המשפט והחוקים," הוא אמר, "שותקים בנושא גירושים ככל שזה נוגע לתחום השיפוט של בית המשפט הזה, אבל בהתאם להגינות ולחוקה ולכלל הזהב, זו עסקה גרועה שלא יכולה לפעול לשני הכיוונים. אם שופט שלום יכול להשיא זוג, מובן בפשטות שהוא מחויב להיות מסוגל לגרש אותם. המשרד הזה כאן יפיק צו גירושים ויציית להחלטה של בית המשפט העליון וייתן לו תוקף."

רנסי בילברו שלף שקית טבק קטנה מכיס מכנסיו. מתוכה הוא ניער על השולחן שטר של חמישה דולר.

"מכרתי עור דוב ושני שועלים בשביל זה," הוא העיר. "זה כל הכסף שיש לנו."

"המחיר הרגיל לגירושים בבית המשפט הזה," השלום אמר, "הוא חמישה דולר." הוא תחב את השטר לכיס האפודה הבייתית¹¹ שלו עם ארשת מטעה של אדישות. בעמל גופני רב וטרחה נפשית הוא כתב את הצו על חצי גיליון נייר כתיבה ואז העתיק אותו על החצי השני. רנסי בילברו ואשתו הקשיבו להקראתו את המסמך שנועד להעניק להם חופש:

"ידעו כל האנשים שאלה הנוכחים רנסי בילברו ואשתו, אריאלה בילברו, הופיעו היום בפני באופן אישי והבטיחו שמרגע זה ואילך הוא לא יאהבו, לא יכבדו או יצייתו זה לזה, לא לטוב ולא לרע, בהיותם בריאים בגופם וצלולים בנפשם ויקבלו זימונים לגירושים בהתאם לשלום ולהגינות של המדינה. מכאן ואילך לא ייכשלו, כך יעזור לכם האל. באניה ווידפוב, שופט השלום ב ועבור מחוז פיימונטה, מדינת טנסי."

השופט עמד להגיש את אחד המסמכים לרנסי. קולה של אריאלה עיכב את ההעברה. שני הגברים הביטו בה. הגבריות הקהה שלהם התעמתה מול משהו פתאומי ובלתי צפוי באשה.

"שופט, אל תיתן לו את הנייר הזה עדיין. לא הכול הסתדר, ממש לא. אני צריכה לקבל את הזכויות שלי קודם. אני צריכה לקבל את דמי המזונות שלי. אין שום דרך נחמדה לגבר להתגרש מאשתו מבלי שיהיה לה סנט לעשות איתו משהו. אני עומדת ללכת לאח שלי אד במעלה הר הוגבאק¹². אני חייבת שיהיו לי זוג נעלים וכמה דברים וחפצים חוץ מזה. אם רנס יכול להרשות לעצמו גירושים, תן לו לשלם לי דמי מזונות."

רנסי בילברו הוכה במבוכה מטמטמת. לא היה שום רמז קודם למזונות. נשים תמיד העלו נושאים בלתי צפויים. השופט באניה ווידפוב סבר שהנקודה דורשת הכרעה שיפוטית. הרשויות שתקו גם בנושא דמי המזונות אבל רגליה של האשה היו חשופות והשביל להר הוגבאק היה תלול וקשה כאבן¹³.

"אריאלה בילברו," הוא שאל בנימה רשמית, "כמה היית חושבת שיהיה סכום טוב ומספיק של דמי מזונות במקרה שלפני בית המשפט?"

"אני חושבת¹⁴," היא ענתה, "בשביל הנעלים והכול, להגיד חמישה דולר. זה לא הרבה בשביל דמי מזונות אבל אני חושבת שזה יביא אותי עד לאח אד."

"הסכום," השלום אמר, "אינו בלתי הגיוני. רנסי בילברו, אתה מצווה על ידי בית המשפט לשלם לעותרת סכום של חמישה דולרים לפני שצו הנישואים יופק."

"אין לי יותר שום כסף," רנסי נשם בכבדות. "סיימתי לשלם לך את כל מה שהיה לי."

"אחרת," השלום אמר והביט בחומרה מבעד למשקפיו, "אתה מבזה את בית המשפט."

"אני חושב שאם תתני לי עד מחר", הבעל עתר, "אני אולי אוכל לגרוף או לגרד את זה במקום כל שהוא. אף פעם לא חיפשתי לשלם שום דמי מזונות."

"התיק ננעל," באניה ווידפוב אמר, "עד מחר, כשכולכם תציגו את עצמכם ותצייתו להוראות בית המשפט. לאחר מכן צו הגירושים יימסר."

הוא התיישב בדלת והחל להתיר את שרוכי נעליו.

"אנחנו יכולים באותה מידה ללכת לדוד זיאה¹⁵," רנסי החליט, "ולהעביר שם את הלילה."

הוא טיפס על העגלה מצד אחד ואריאלה טיפסה פנימה מהצד האחר. השור האדום הקטן, מציית להנף החבל שלו, הסתובב לאטו על צירו¹⁶, והעגלה זחלה הלאה בענן הקודר העולה מגלגליה.

שופט השלום באניה ווידפוב עישן את מקטרתו מגזע הסמבוק. מאוחר בשעות אחר הצוהריים הוא קיבל את העיתון השבועי שלו וקרא אותו עד שהדמדומים עמעמו את שורותיו. לאחר מכן הוא הדליק את נר החלב על שולחנו וקרא עד שהירח עלה, מציין את השעה לארוחת ערב. הוא התגורר בבקתת העץ הכפולה על המדרון ליד חגורת הצפצפה¹⁷. בדרכו הביתה לארוחת הערב הוא חצה ענף קטן שהוכהה בסבך דפנה¹⁸. דמות כהה של גבר פסעה מזרי הדפנה וכיוונה רובה אל חזהו. כובעו היה משוך נמוך, ומשהו כיסה את רוב פניו.

"אני רוצה את הכסף שלך", הדמות אמרה, "בלי שום דיבורים. אני נעשה עצבני והאצבע שלי מתנדנדת על ההדק פה."

"יש לי רק ח־ח־חמישה דולר," השלום אמר, מפיק אותם מכיס האפודה שלו.

"גלגל אותם," ההוראה הגיעה, "ותקע אותם בסוף הקטע כאן של קנה האקדח."

השטר היה פריך וחדש. אפילו אצבעות שהיו מגושמות ורועדות לא התקשו ליצור ממנו גליל ולהחדיר אותו (זאת בפחות קלות) אל לוע הרובה.

"עכשיו אני חושב שאתה יכול ללכת הלאה," השודד אמר.

השלום לא השתהה בדרכו.

למחרת היום הגיע השור האדום הקטן, מושך את העגלה אל דלת המשרד. השופט באניה ווידפוב כבר נעל את נעליו, שכן הוא ציפה לביקור. בנוכחותו רנסי בילברו הגיש לאשתו שטר של חמישה דולרים. עינו של עובד הציבור בחנה אותו בחדות. נדמה היה שהוא מתעגל כאילו גולגל והוכנס לקצה קנה אקדח אך השלום נמנע מלהעיר. אמת הדבר, שהצעות חוק אחרות נוטות להתעגל. הוא הגיש לכל אחד מהם צו גירושין. כל אחד מהם עמד שותק במבוכה, מקפל לאיטו את הבטחת החופש.

האשה שלחה מבט ביישני מלא מבוכה לעבר רנסי.

"אני מניחה שתחזור לבקתה," היא אמרה, "יחד עם עגלת השוורים. יש לחם בקופסת הפח שיושבת על המדף. שמתי את בשר החזיר בסיר ההרתחה כדי למנוע מהכלבים להגיע אליו. אל תשכח למתוח את השעון הלילה."

"את הולכת לאח שלך אד?" רנסי שאל, בחוסר דאגה מעודן.

"הייתי אמורה להגיע לשם לפני הלילה. אני לא אומרת שהם יטריחו את עצמם כדי לגרום לי להרגיש רצויה, אבל אין לי שום מקום אחר ללכת אליו. אלה דרכים נכונות חכמות ואני חושבת שעדיף שאלך. אני אגיד לך להתראות רנסי, כלומר, אם תרצה להגיד את זה."

"אני לא יודע כי אף אחד הוא לא כלב צייד," רנסי אמר בקול של קדוש מעונה, "בגלל שהוא לא רוצה להיפרד – אלא אם כן את להוטה כל־כך להתרחק שאת לא רוצה שאני אגיד את זה."

אריאלה שתקה. היא קיפלה בזהירות את שטר חמישה הדולר ואת הצו, והניחה אותם בחיק שמלתה. באניה ווידפוב התבונן בכסף נעלם בעיניים אבלות מאחורי משקפיו. ואז, במילותיו הבאות, הוא הגיע למעמד (כשמחשבותיו רצו) עם הקהל הגדול של אוהדי העולם או עם הקהל הקטן של בעלי ההון הגדולים שלו.

"יהיה קצת בודד בבקתה הישנה הלילה, רנסי," הוא אמר.

רנסי בילברו בהה בקמברלנדס, כחולים צלולים עכשיו באור השמש. הוא לא הסתכל על אריאלה.

"אני יודע שזה עלול להיות בודד", הוא אמר; "אבל כשאנשים מתעצבנים ורוצים גירושים, אי אפשר לגרום לאנשים להישאר."

"יש אחרים שרצו גירושים," אריאלה אמרה, מדברת אל שרפרף העץ. "חוץ מזה, אף אחד לא רוצה שאף אחד לא יישאר."

"אף אחד אף פעם לא אמר שהוא לא."

"אף אחד מעולם לא אמר שהוא כן, גם. אני חושבת שכדאי שאתחיל עכשיו לכיוון האח אד."

"אף אחד לא יכול למתוח את השעון הישן הזה."

"רוצה שאחזור איתך בעגלה ואמתח אותו בשבילך, רנס?"

ארשת פניו של מטפס ההרים הייתה הוכחה נגד הרגש אבל הוא הושיט יד גדולה ועטף את היד החומה הדקה של אריאלה. נשמתה הציצה פעם אחת מבעד לפניה נטולות הרגש, מקדשת אותן.

"הכלבים האלה לא יציקו לך יותר," רנסי אמר. "אני חושב שהייתי מרושע ולא הגון. תמתחי את השעון הזה, אריאלה."

"הלב שלי בבקתה הזאת, רנס," היא לחשה, "יחד איתך. אני לא מתכוונת להשתגע יותר. בוא נצא לדרך, רנס, כדי שנוכל להגיע הביתה עד השקיעה."

שופט השלום באניה ווידפוב התערב כשהם התחילו לפנות אל הדלת, שוכחים מנוכחותו.

"בשם מדינת טנסי," הוא אמר, "אני אוסר על כולכם להפר את חוקיה וחוקותיה. בית המשפט הזה יותר ממוכן ומלא שמחה לראות את ענני המחלוקת וחוסר ההבנה מתגלגלים הלאה משני לבבות אוהבים, אבל זו חובתו של בית המשפט לשרת את המוסר והיושרה של המדינה. בית המשפט מזכיר לכם כי אינכם עוד איש ואשה אלא גרושים על ידי צו קבוע, וככאלה אינכם זכאים להטבות ולנספחים של מוסד הנישואים."

אריאלה תפסה את זרועו של רנסי. האם משמעות המילים האלה היא שהיא חייבת לאבד אותו עכשיו, כשהם רק למדו את לקח החיים?

"אבל בית המשפט מוכן," השלום המשיך, "להסיר את המגבלות שנקבעו על ידי צו הגירושים. בית המשפט זמין לבצע את הטקס החגיגי של הנישואים, ובכך לתקן את הדברים ולאפשר לצדדי המקרה לחדש את מצב העניינים המכובד והמרומם של ברית הנישואים שהם חפצים בו. שכר הטרחה לביצוע הטקס האמור יהיה, במקרה זה, להינשא, חמישה דולרים."

אריאלה קלטה את ניצוץ ההבטחה במילים. במהירות הלכה ידה אל חיקה. בחופשיות, כיונה נוחתת, התנופפה הצעת החוק אל שולחנו של שופט הצדק. לחייה הרדודות נצבעו כשעמדה יד ביד עם רנסי והקשיבה למילות המאחדות.

רנסי עזר לה להיכנס לעגלה וטיפס פנימה לצידה. השור האדום הקטן הסתובב פעם נוספת, והם יצאו, ידיים חבוקות, אל ההרים.

שופט השלום באניה ווידפוב ישב בדלתו וחלץ את נעליו. פעם נוספת הוא אחז בשטר התחוב מטה בכיס חזייתו. פעם נוספת הוא עישן את מקטרתו מגזע הסמבוק. פעם נוספת תרנגולת מנומרת התנדנדה במורד הרחוב הראשי של "ההתיישבות", מצחקקת בטיפשות.