נשים בסיפורי אגדה – לא (רק) מה שחשבנו

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 5
            [name] => אגדות ומעשיות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%aa
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 5
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 23
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 5
            [category_count] => 23
            [category_description] => 
            [cat_name] => אגדות ומעשיות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%aa
            [category_parent] => 2
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

)

נשים בסיפורי אגדה – לא (רק) מה שחשבנו

הדעה הרווחת היא שהתקדמות הזמנים וההתפתחות תפיסות חברתיות בעניין מעמד האישה וזכויותיה (שוות הערך), חוללה מפנה גם בעולמן של יצירות ספרות בכלל ואגדות ילדים בפרט. התחושה מתחזקת כאשר משווים בין אגדות מאוחרות למוקדמות, אלה שהתפתחו מתוך סיפורי עם אל מול יצירות בעלות מגמה מוגדרת, שלא לומר מוצהרת, המתווה את דרכן.

אולם הקו העובר בין ראייה מסורתית לתפיסת מציאות רחבה ומעמיקה אינו רק עניין היסטורי.
אגדות ומעשיות עתיקות רבות מציבות דמות אישה חכמה וערכית כגיבורתן הראויה, כזו שאינה פועלת על פי מערך צר ומצומצם אלא מתוך עומק וחירות מחשבה. אין זו ראיה המקדימה את זמנה, אלא הבנה בסיסית שנבטה עוד קודם שנוסחה ההגדרה המדעית – רשמית בדבר היות האישה דמות מלאה יותר מסך הגדרותיה.

"צרכיהם של הלקוחות במסעדת בוגל סופקו על ידי שתי מלצריות… שמה של אחת… היה איילין. היא הייתה תמירה, יפה, מלאת חיים, חיננית ובעלת חוש הומור… שם המלצרית השנייה היה טילדי… נערה שמנמונת, בעלת פנים פשוטות, ולהוטה יותר מדי למצוא חן מכדי שיעלה בידה למצוא חן… האם יימאס לך, אם נחזור ונציין, כי איילין הייתה יפה?… לקוחותיו של בוגל היו עבדיה… אנשים טרודים ששעתם דוחקת, היו מתאזרים בסבלנות ומחכים אך ורק כדי להתבונן בתנועות הזריזות של דמותה מלאת החן. אלה שגמרו את ארוחתם, אכלו עוד, כדי להמשיך ולשבת באור חיוכיה. כל הגברים במקום – ורוב הלקוחות היו גברים – ניסו לעשות עליה רושם."¹

נערת האווזים מאת האחים גרים מגולל את סיפורה של בת מלך המנושלת ממעמדה הרם על ידי משרתת רעת לב. המשרתת תופסת את מקומה כארוסתו המיועדת של הנסיך, ודנה את בת המלכות האמיתית לעבודת כפיים כשוליה לרועה האווזים, קירדכן.

מאפייניה החיצוניים של הנסיכה ברורים ומקובלים. אין לטעות בהם או בתיאורם ההולם את מעמדה המלכותי: היא עדינה וענוגה, בעלת שער זהוב, ארוך ומנצנץ. עולמה נע על ציר זמן יְשָׁרִי: שנים ראשונות – ילדה יפה. שנות נערות – מאורסת יפה. שנות בגרות – כלה יפה בדרכה אל בעלה.
הכלה אינה מכירה את חתנה המיועד, כפי שהוא אינו מכיר אותה (אילו היה מכיר, היה מזהה בוודאי כי האישה המציגה עצמה כארוסתו אינה אלא המשרתת). השניים הובטחו זה לזה בצעירותיהם כנראה מתוך הצורך המסורתי, למזג דם כחול בדם כחול ולשמר את טהרת האצולה. בעבר היו נישואים שכאלה אמצעי לכריתת בריתות שלום בין ממלכות, אך מאחר והמלך האב נפטר שנים רבות קודם זמן הסיפור, הרי שתשתית זו נעדרה מרעיון הנישואין הנוכחי וכל שנותר הוא המחויבות לשמור על הייחוס "בתוך המשפחה" (בפרט לאור העובדה כי הכלה המיועדת עוזבת את אמה ולפיכך את הממלכה באופן סופי ומוחלט). המתח שנוצר אפוא בין עתידה הצפוי של הכלה להסתאבות המציאות הוא אסון שאין קשה ממנו².

המלכה מציידת את בתה בנדוניה מכובדת, אשר תבטיח את עתידה כאשת מלך. "היא גם נתנה לה חדרנית שתרכוב איתה ותמסור את הכלה לידי החתן".³ כאן, כך נדמה, הסתיים תחום אחריותה. אַל לבתה המלכותית לנוע לבדה בדרך. אך לעניין זהותה ואופייה של בת הלוויה – הסוגיה נותרת ללא בדיקה ובירור⁴. יתר על כן: המלכה מעניקה לבתה ממחטה ובה שלוש טיפות דם, המיועדות להגן עליה במסעה. כאשר נופלת הממחטה לידי החדרנית, היא הופכת לכלי נשק בהשתלטותה על בת המלכות החלשה. אולם בפועל, לא היה למשרתת כל צורך בממחטה: טיפות הדם לא סייעו לכלה להתקומם נגדה עוד קודם, שעה שסירבה, פעמיים, לרדת מעל סוסה ולהגיש לגבִירתה מים צוננים בספל זהב⁵.

נערת האווזים מתגלה כבבואתה של אמה: טיפוס צייתן ההולך בתלם ואינו מעמיק לחשוב או להילחם על הדברים החשובים לו. היא מעניקה מטבע כסף לפושט העורות שנצטווה לכרות את ראש פלדה, כדי שיתלהו על השער, תחתיו הייתה עוברת מדי יום בדרכה אל המרעה. בעזרת כסף זה יכולה הייתה להיחלץ ממצב הביש אליו נקלעה – לשחד משרת שיגלה את התרמית לאמה או להימלט בעצמה מהארמון, אך הנסיכה בוחרת דווקא להנציח את אומללותה ולקונן מדי יום על מר גורלה⁶. זאת ועוד: כשהיא יוצאת לרעות את האווזים בחברת קירדכן, היא מפגינה שליטה בכוחות קסם אך לא משכילה לנצלם בתבונה (לחשיה מרחיקים את קירדכן מעליה כך שתוכל את שערותיה ללא הפרעה ותו לא). אפילו רועה האווזים פעלתן יותר ממנה: ביום השני לעבודתם המשותפת הוא ניגש ישירות למלך וקובל על שותפתו החדשה: "אני כבר לא רוצה לשמור על האווזים עם הבחורה הזאת… היא מרגיזה אותי במשך כל היום."⁷

נערת האווזים אינה מצילה את עצמה. מישהו אחר (המלך) עושה זאת עבורה⁸. המשרתת, לעומתה, היא טיפוס נמרץ ועצמאי⁹ אלא שהיא מנתבת את מעשיה לפי תכונות ליבה הרעות. חשוב לציין כי התפיסה שייחסה לאישה תכונות רשע וכישוף, משום שחרגה מגבולות "המותר לה חברתית" ואימצה לעצמה פעלתנות יתר, אינה מתקיימת כאן¹⁰: המשרתת אינה רעה משום שהיא פעלתנית. היא רעה משום שהיא רעה¹¹. ללא ספק, היא אינה דמות לחיקוי, אך גם לא נערת האווזים, על אף יופייה, עדינותה וענוותנותה¹². ניכר אפוא כי נערת האווזים אינה אגדה המשמרת תבנית מצומצמת של אישה טובה = אישה צייתנית, אלא אגדה המשתמשת בהֶטְפֵּסים כדי לספר סיפור אחר, מורכב יותר, שלעתים אף יוצא כנגד התפיסה המקובלת באגדות המהללות תמיד את היפה והמלכותי.

"במסעדה המהבילה, הרעשנית, חדורת ריח הכרוב – קיננה כמעט טרגדיה. לטילדי, בעלת אף מגושם, שיער בצבע שחת, עור מנומש וגזרה כשל שק קמח – מעולם לא היה מעריץ… טילדי הייתה מלצרית טובה, והגברים סבלו את נוכחותה. האנשים שישבו ליד שולחנותיה דיברו אליה קצרות, בפסוקים מן התפריט; אחרי כן היו נושאים את קולם בנעימה רוויה נופת צופים, ופונים אל איילין היפה… טילדי השלימה עם היותה חוטבת עצים אפורה, שעה שאיילין קיבלה את מלוא החיזור והחנופה. האף המגושם היה נאמן לאף היווני הקטן… אך במעמקי לבנו, מתחת לנמשים ולשיער בצבע שחת חולמים אפילו אלה מבינינו על נסיך או נסיכה, שיהיה בשבילנו, שיבוא אלינו בלבד."¹³

סיפורה של מרים ילן שטקליס, בת שבע, הוא דוגמה חותכת לאגדה המעמידה במרכזה אישה חכמה ונבונה, המוערכת על ידי הגיבור הרם ביותר ואף זוכה בליבו, ללא מילה אחת על יופי או שיער מופז.

האגדה משיקה קווי דמיון ברורים לאגדת בת האיכר החכמה, אולם האופן שבו שתי היצירות מדגישות היבטים שונים בעלילה ובדמות הגיבורה מאפשר את קריאתן כצמד המשלים זה את זה.

בבת האיכר החכמה ניכרת פיקחותה ויוזמתה של הבת (כאן נטולת שם) כבר בראשית הסיפור: "היה היה איכר עני שלא הייתה לו אדמה אלא בית קטן בלבד ובת אחת ויחידה. אמרה הבת: "עלינו לבקש מהמלך שיחכיר לנו חלקה." מאחר שהמלך שמע על עוניים, הוא נתן להם במתנה חלקת אחו קטנה, שאותה עדרו היא ואביה, ורצו לזרוע בה חיטה ולגדל אי אלו פרות."¹⁴

ילן שטקליס ממתינה עם גילוי תבונתה של הגיבורה, אותה היא מכנה בת שבע¹⁵ ותחילה מציגה אותה מצד ההיבטים האחרים באישיותה: הייתה זו בתו של אדם עני, שאחיו העשיר העניק לו במתנה "עגלה קטנה וצנומה, כולה עור ועצמות."¹⁶ הודות לטיפולה המסור "גדלה העגלה והייתה לפרה חמודה… (אשר) המליטה עגל."¹⁷ משום ששני האחים טוענים לבעלות על העגל החדש, הם מבקשים את הכרעת שר המחוז. שר המחוז חד להם שלוש חידות ומבטיח את העגל לבעל הפתרון המוצלח. האח העשיר עונה מתוך ידיעות עולמו הצר בעוד האח העני פונה תדיר אל בת שבע ומבקש את עזרתה, מוכיח בכך את עומק מחשבתה של בתו, ובדרך עקיפה גם את נאמנותה ומסירותה¹⁸. תשובותיה החכמות של בת האיכר מביאות אותה להינשא לשר המחוז ועל אף שפיקחותה נשמרת גם לאחר שהפכה לאשת איש, מעשיה הנמהרים כמעט עולים לה במחיר אהבתה¹⁹: בבת האיכר החכמה, המלך כועס על שפעלה כנגד החלטתו, מעשה אותו הוא מחשיב כבגידה ועלבון. בסיפורה של מרים ילן שטקליס מפירה בת שבע את החובה היחידה שהטיל עליה שר המחוז ובגין זאת הוא משלח אותה חזרה לבית אביה²⁰
התפיסה שמאחורי מעשה זה עומדת גם בבסיס הניסיון השלישי שמנסה שר המחוז את בת שבע: "בואי אלי לא לבושה, לא עירומה; לא רכובה ולא בנסיעה; לא בדרך ולא מחוץ לדרך…"²¹ – משמעה, היי ואל תהיי בעת ובעונה אחת, אפשרות בלתי אפשרית לכאורה כמו אישה חכמה שחזותה החיצונית אינה מהווה שיקול בהכרעת "כדאיות נישואיה". אך פיקחותה של בת שבע מצליחה להתעלות גם מעל  מעמדה המצומצם של האישה באגדות. תבונתה שובה את לבו של שר המחוז ואהבתה, אהבת הרעייה הנאמנה, מביאה אותו להכיר בטעותו המהותית – המשגה השורשי שעוד נותר לבער: החציצה בין תחום עיסוקו של הגבר לתחום עיסוקה של האישה²²

"בין לקוחותיו של בוגל היה גבר צעיר בשם סידרס, שעבד כפקיד במכבסה… יום אחד נכנס מר סידרס לאכול ארוחת ערב… לאחר (ש)גמר עם הדגים שלו, קם על רגליו, כרך את זרועו סביב מותניה של טילדי, נישק אותה במצמוץ ובחוצפה (ו)ויצא לרחוב… בן רגע התקדמה (טילדי) מן המעמד של מעריצה נדכאת וחסרת תקווה והפכה להיות שווה לאיילין, כאחות – חווה שלה. היא עצמה הייתה עכשיו קוסמת גברים, מטרה לחיציו של קופידון, סאבינית… (סידרס) הסיר את לבוש השק של כיעורה, כיבס, ייבש, עמלן וגיהץ אותו, אחר כך השיבו לה בדמות גלימה רקומה וצחורה – גלימתה של ונוס עצמה." ²³

אם בנערת האווזים עמדה בת המלך בהנגדה למשרתת רעת לב ובבת האיכר החכמה ניצבה בת שבע מול בעלה החכם, הרי שבאגדת אח ואחות מוצאים הקוראים, מול דמות הגיבורה, את דמותו של אחיה. כאן אין ציוות שגוי או בחירה מושכלת אלא מצע גנטי משותף, המתבטא בצורה אחרת בכל אחד מבני המשפחה.

האח הקטן הינו, לכאורה, הדמות הפעלתנית בסיפור: הוא שמציע לאחותו להימלט מעינוייה של אמם החורגת. מנגד, הוא גם זה שאינו מסוגל לרסן עצמו מלשתות ממימי המעיין המכושפים (פעמיים הוא נמנע מפני בקשת אחות, אך בפעם השלישית כבר אין ביכולתו להתאפק). האמנם לא הייתה אחותו צמאה כמוהו? האם קרני השמש החמות או תלאותיהם בדרך לא ייבשו גם את גרונה שלה?²⁴

"האח הקטן כרע מייד ושתה מן המים, ואך באו אל שפתותיו הטיפות ראשונות כבר רבץ לו שם כעופר. בכתה האחות הקטנה על האח הקטן המסכן המכושף וישבה לה עצובה לידו… לבסוף אמרה… : "היה שקט עופר קטן ואהוב, הרי לעולם לא אעזוב אותך." היא התירה את הבירית המוזהבת שלה וקשרה לצווארו של העופר הקטן, תלשה עלי אגמון וקלעה מהם חבל רך, קשרה בו את בעל החיים הקטן והוליכה אותו הלאה, והלכה והעמיקה אל תוך היער. כך הלכו זמן רב מאוד, עד שהגיעו לבסוף לבית קטן. הנערה הציצה פנימה, וכיוון שהיה ריק, חשבה: "כאן נוכל להישאר ולגור." היא חיפשה עלווה ואזוב למצע רך למען העופר הקטן ובכל בוקר יצאה ללקט שורשים, תותים ואגוזים, ובשביל העופר הקטן הביאה עשב עדין והאכילה אותו מתוך ידה."²⁵

נמרצותו מתגלה כפזיזות ילדותית, המתבטאת אף בהתנהלותו בעת הציד המלכותי ביער: האח – העופר אינו יכול לרסן עצמו מלצאת ולחזות בהתרחשויות. אחותו ההגיונית והמעשית, זו שסידרה להם בית וחיים נוחים, מנסה להניאו מכך שוב ושוב, מונה את הסכנות ואת חששותיה, אך האח עקשן מכדי להקשיב.

האחות היא הטיפוס האחראי ואילו אחיה הוא מי שיש להשגיח אחריו.
הוא הנפצע והיא החובשת את פצעיו.
הוא הנחפז והיא המרסנת.
הוא קל דעת והיא נותרת שקולה ומיושבת גם מול הצעת הנישואין מרגשת מצד מלך יפה התואר²⁶.

האחות הקטנה אינה בת אצולה, אך מעשיה הראויים ויופייה הרב כמו מכפרים על העדר ייחוסה ומכשירים אותה כמועמדת ראויה למלכות. האם החורגת ובתה הן ההנגדה הברורה לייצוגה החיובי: המכשפה החותרת אך להזיק ובתה המכוערת, שלה רק עין אחת במרכז ראשה, המבקשת לעצמה כתר מלכות שאינה ראויה לו כלל, בדומה מאוד למשרתת רעת הלב בנערת האווזים.

"אך מאחורי המחיצה, השליכה טילדי את עצמה על השולחן… וליבה יצא בבכי – יצא וחזר לאותו מישור אפור, בו נודדים אלה שלהם אף מגושם ושיער בצבע שחת. היא קרעה את הסרט האדום משערה, והשליכה אותו על הרצפה. היא בזה לסידרס בבוז צורב; היא קיבלה את נשיקתו כנשיקה של חלוץ, של נסיך חלומות, שיש בכוחו להפעיל את כל השעונים ולהריץ פיות בארץ האגדות. הייתה זו, מתברר, נשיקת שיכור, אשר ניתנה שלא בכוונה; חצר המלך לא התעוררה למשמע אזעקה כוזבת; נגזר עליה להישאר לנצח היפיפייה הנרדמת."²⁷

סיפורו של או. הנרי מתרחש במציאות של כאן ועכשיו. מציאות אפורה ונטולת אשליות. לתוך השגרה הקשה הזו מבקשת טילדי לצקת קצת מן האגדה הישנה, כדי לרומם מעט גם את עצמה. או. הנרי מבין את המקום ממנו נובעת מצוקתה ואוהד את כאביה, אך בה בעת מסרב לאמץ את תפיסות הערכה הזהות העצמית שלה, שהקצינו בצורה מסוכנת. כשהוא מתאר את רגשותיה נוכח מעריץ אלים שתקף את איילין ("מה מאושרת היא הנערה, הזוכה שגבר יעקוב אחריה וישחיר את עינה בשם האהבה!"²⁸) חשים הקוראים בנימת הביקורת הדקה והמושחזת שהתגנבה לתיאורו. תחושה זו מתחזקת בהמשך, בכמיהתה של טילדי להיות מישהי שמרגישים בקיומה – קצת יותר מדי ("בלבה ניקר פחד מרטיט, אך מתוק, פן יסתער עליה לפתע מר סידרס ויירה בה באקדח. אין זאת, אלא שאוהב הוא אותה עד כלות הנשמה… אפילו איילין לא זכתה שיירו בה באקדח. אכן, קיוותה טילדי שלא יירה בה, כי ידידה נאמנה לאיילין הייתה, ולא חפצה להאפיל עליה."²⁹)

או. הנרי מתאר את הצורך במתיקות ההבטחה האגדתית, בפרט עבור מי שלא התברכה בחזותה המושלמת של נסיכה יפיפייה, אך בד בבד מתריס כנגד ההפרזה השטחית שרואה ביופי לבדו את מהות החיים. הוא מבין כיצד תשומת לב, אפילו מעטה, יכולה לחולל שינוי של ממש בחייו של אדם, אך אינו מניח לחמלה לבלבל את דעתו שעה שנחצה הקו אל עבר המופרך והבלתי הגיוני³⁰.

בעולמו המציאותי של או. הנרי מתקיימות שתי מציאות בעת ובעונה אחת: זו המגבילה את האגדה בתוך מסגרתה האנושית וזו המתמסרת אליה באופן מוגזם.

נערת האווזים מול משרתת רעת לב, בת איכר חכמה מול הוד מלכותו שר המחוז, אחות מחושבת מול אח פזיז: ההנגדה הינה צורך חיוני, הנדרש לשם הדגשת רעיון האישה האמיתית. מכאן עולה כי אגדות הנוטות לעתים להציג היבט חד ממדי בייצוגיהן האנושיים נדרשות גם לשם הבנתן העמוקה של אגדות אחרות, עשירות בהשקפותיהן ובהבנתן הרחבה.

מול כל פעמונית ופיונה ניצבות יסמין ואצבעונית.
מול כל נסיכה שמסרבת לנשק צפרדע נמצאת בת ים קטנה שמוכנה למסור את חייה למען האהבה.
מול כל אגדה שמעמידה במרכזה דמות מסורתית של אישה כנועה ונטולת עומק, תתייצב דמות נגדית, חזקה ומעצימה, אשר תציג בפני הקורא תמונת מצב רחבה, חכמה ואנושית.

 לא רק באגדות של שנות האלפיים.

המאמר פורסם לראשונה בהפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים