חוות דעת ספרותית היא עניין פשוט ברוב המקרים: כשמדובר בספר טוב או רע ההוכחות מדברות בעד עצמן. המורכבות מתחילה כשמדובר ביציר כלאיים של בינוניות לא מוגדרת, ספר שהוא לא ממש ראוי אבל גם לא ממש גרוע.
את הביקורת הבאה התכוונתי לכתוב בעילום שם – לא שלי כמובן, אלא של הספר ומחברתו – אך נמלכתי בדעתי, בעיקר בגלל ד"ר שי רודין.
בשנת 2009 פרסם שי רודין, אז דוקטורנט בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, חוקר ספרות נשים ישראלית מזווית פמיניסטית רדיקלית, מאמר מקיף שכותרתו: אלימות ספרותית נגד נשים סופרות – על התקבלותה של הכתיבה הנשית בביקורת הישראלית.
נתקלתי במאמר בעבר אך לא מצאתי עיתוי מתאים להתייחס אליו עד שקראתי את פולשת – נובלה בלשית מאת ארנה קזין. את הספר הזה בחרתי לקרוא במכוון דווקא בגלל קזין, במיוחד לאחר הכול מתחיל בבית שערכה לשולמית דוידוביץ', אך היו אלה הדברים שכתב ד"ר רודין שסייעו לי למקם את הספר הזה בהקשר שונה ועמוק הרבה יותר.
וכך כתב ד"ר רודין:
"מימי ראשית היווצרותה, נשלטה הספרות העברית החדשה על ידי יוצרים וחוקרים ממין זכר. אלה הכתיבו אלו תֵמות תעלנה לסדר היום הספרותי מזה, ואלו יוצרים ישתייכו לקאנון מזה. שנים רבות ניצחו על המחקר הספרותי חוקרים ומבקרי ספרות, ולא נשקפה כל סכנה להגמוניה הגברית מצדה של חוקרת־אישה. […] המִפנה במפה הספרותית הגברית ניתן לאיתור באמצע שנות השמונים של המאה ה־20. בשנים אלו הופכת היצירה הנשית למרכזית, וזאת לאור חלחולו של הדין הפמיניסטי האירופאי והאמריקני לישראל, וכן לאור נהירתם של קוראים וקוראות אחר סיפורת הנשים החדשה. בעידן הקפיטליסטי, הצלחתן המסחרית של סופרות שכנעה מוציאים לאור לפרסם יותר יצירות הנמנות על "ספרות הנשים" ולהעניק להן מקום ממשי על מדף ספרות המקור. במקביל, התחזוקתם של לימודי המגדר והפמיניזם הובילו לתחילתו של מחקר פמיניסטי שיטתי, שהתמקד הן בחקר יוצרות זנוחות, שהממסד האקדמי הגברי לא דן ביצירותיהן, והן בחקר הספרות הנשית המתהווה […]. טרם התגבשותה של משמרת נשית זו, סופרות שונות […] זכו אמנם להערכת הממסד הספרותי, אך מרבית המחקרים השיטתיים [על] אודותיהן פורסמו למן שנות השמונים, ולא מיד עם תחילת עבודתן הספרותית, כחלק מגל המחקר הפמיניסטי שהסיט את הזרקור לעבר חקר יצירתן של סופרות. […] בחינה מדוקדקת של הביקורות הספרותיות הנכתבות על ידי גברים, [על] אודות יצירותיהן של סופרות ישראליות, חושפת מציאות פטריארכאלית ואלימה: מבקרים שונים משתלחים ביוצרות, ולמעשה, מנסים לבצע דה־לגיטימציה שתעצור בעד כניסתן לקאנון הספרות העברית. בהתאמה, מחקרים של חוקרות מן האקדמיה הישראלית זוכים לשורה של תגובות עוינות, מתוך מטרה מקבילה, למנוע מחוקרת להפוך לאוטוריטה ספרותית, מקום שהיה שמור עד עתה לחוקרים בלבד. […] מרבית הביקורות אינן עוסקות בפואטיקה ובתמטיקה של היוצרות, או במתודות המחקריות של החוקרות, אלא בתחושות סובייקטיביות של מבקרים, הסולדים ממושא הביקורת – יצירה או מחקר, ושוללים אותו מבלי להעלות הנמקות אקדמיות או מדעיות." (שי רודין, "אלימות ספרותית נגד נשים סופרות – על התקבלותה של הכתיבה הנשית בביקורת הישראלית", כיוונים חדשים, 20, תמוז – אב תשס"ט, עמ' 223 – 224).
טענותיו של ד"ר רודין הציבו לפתחי שאלה מעניינת: האם עלי לכתוב על פולשת רק משום שנכתב על ידי אשה או שמא עלי לציית לקול מצפוני ולהימנע ממתיחת ביקורת גלויה על ספר שאיני שלמה עם תוצאתו הסופית? ובאם אכתוב ביקורת שאינה אוהדת, האם אצטייר כמי שמשתלחת ביוצרת וחמור מכך – כמי שמנסה לבצע "דה־לגיטימציה שתעצור בעד כניסתה לקאנון הספרות העברית", זאת על אף שאיני חוקרת ממין זכר ואין לי כל כוונה או רצון להנציח שום הגמוניה, גברית ונשית כאחד, אלא לעמוד אך ורק על טיבה האיכותי של היצירה הספרותית שלפני?
אני יודעת שאין זה מתפקידם של מבקרי ומבקרות ספרות לקחת נתונים שכאלה בחשבון, אך משום שבמקרה הנדון הדיון חשוב מהמצע עליו הוא מסתמך, הרשיתי לעצמי להניח לו להתרחב אף יותר ופניתי לארנה קזין בעצמה – לא באופן אישי כמובן, אלא ליומן הרשת שהיא מפרסמת במסגרת אתר הבית שלה. וכך כתבה קזין במסגרת הרשומה איך לקרוא ביקורת על ספרות (שאין בה רק התפעלות!) שפורסמה ב־13 בדצמבר 2015:
"אני מנסה לחשוב עכשיו ברצינות: מה בעצם אנחנו רוצים, כשאנחנו כותבים ומפרסמים? הצלחה במכירות? הכרה? מה ייחשב בעינינו כהצלחה, או כתוצר בעל ערך של הכתיבה ופרסומה?
אעיד על עצמי: נדמה לי שמה שאני רוצה הוא לכתוב – אני מנחשת שזהו רצון משותף לסופרות ולסופרים רבים. אני רוצה לכתוב ואני רוצה שיקראו את אשר אני כותבת. כלומר, אני רוצה שתתקיים שיחה על מה שכתבתי. לכתוב בלי השיחה הפומבית הזו – זה טוב אבל הרבה פחות טוב.
אני רוצה לכתוב – ולהתפתח בכתיבה. והכתיבה וההתפתחות בה דורשות תנאים כלכליים ותרבותיים מסוימים. הצלחה במכירות יכולה לתרום לתנאים הכלכליים, הדרושים לכל הפחות כדי לפנות זמן לכתיבה – אבל אינה ערך לעצמה. ביקורת ספרותית יכולה לתרום לתנאים התרבותיים – של שיחה, של הענקת ערך לכתיבה. כשאין ביקורת ספרותית שעשויה היטב, כתובה באכפתיות ובמקצועיות, מידלדל מאוד ההקשר התרבותי של הכתיבה.
לכתוב בחלל ריק, בלי שיחה, בדממה, זו חוויה לא קלה."
אני מעריכה את הכנות ומצדיקה את שיקול הדעת הענייני־מעשי של קזין, זה ששם לו למטרה לחתור קדימה ומבין שביקורת חיצונית היא אחת הדרכים לעשות זאת, אלא שבאותה נשימה מהדהדות באוזניי מילותיו המתרות של ד"ר רודין, לפיהן "שורה של ביקורות בלתי מחקריות ואף אלימות [… מונעות את כינונו של] מחקר סדור ואנליטי [והופכות] ל"סדנת כתיבה", במהלכה מלמד המבקר את הסופרת כיצד הייתה יכולה לכתוב את יצירתה טוב יותר" (ד"ר רודין, עמ' 227).
האם הצבעה על כשלים בכתיבה, עיצוב חסר וחד־מדדי של דמויות ופשטנות יתר של מצבים מורכבים־עד־נפיצים נופלים תחת ההגדרה של "סדנת כתיבה", או "ביקורת טיפּית, החושפת ראייה מתנשאת כלפי יצירות הנכתבות על ידי נשים וגוררת מתן "טיפים" הבאים על חשבון מחקר ספרותי" (שם)?
קזין כותבת עוד: "אני אוהבת לחשוב על ספר שמתפרסם – לא כעל "היצירה", בה"א הידיעה, שנידונה לשבט או לחסד, אלא כחוליה ביצירה גדולה יותר, תמיד־בהתהוות, שקדמו לה ספרים קודמים, ולפניה ספרים נוספים. ולכן, ההערות שבביקורת חיוניות מאין כמותן, וערכן עולה לפעמים על המחמאות. הן יוצאות מההנחה שהיצירה עוד לפנינו. שיהיו עוד ספרים בסדרה הזאת, וספרים בכלל, ושיש עוד עבודה."
אחת הבעיות הגדולות של פולשת היא העובדה שהוא לוקח בחשבון שעוד יהיו ספרים רבים, נוספים, מלבדו. כיוון שכך הוא משליך כדורים רבים מדי לאוויר וטורח לתפוס רק כמה מהם, אם בכלל.
ספרות בלשית היא לעולם אינה רק ספרות בלשית: עולמו הפנימי המסוכסך של הגיבור הפועל הוא מגדלור המאפשר להולכים אחריו להסתכל על המציאות בעין אחרת, שהרי עצם מעורבותו בתמונה כבר מעידה שמשהו שגוי התרחש כאן – שיבוש, עיוות, שקר או תרמית. המתח, במובן הזה, חותר תחת מציאות שהתרגלנו להכיר כדי להציג בפנינו מציאות שיש לקחת בחשבון. פולשת אכן מנסה לחתור אל ומתחת כמה וכמה כיוונים בעת ובעונה אחת, אך ההתפרשות הזו, שלא לומר השאיפה, מסתכמת לפעמים בפשטנות יתר של פתרונות קלים הנחוצים כדי להתקדם ומפספסת את הליבה של הסיפור הזה, ללא כל שייכות לכל אלה שעתידים (או לא) לבוא אחריו.
במרכז הסיפור נמצא דימוי הפולשת שכמו מסביר את עצמו מעצם היותו: גורם א' משתלט על מקום החיות של גורם ב' בצורה בלתי אלימה אך עדיין מטרידה ומאיימת.
ההסבר מסופק כבר למן ההתחלה, גם אם בצורה אגבית המתחמקת מלהיות מיטפנית, במטרה לנעוץ את משמעותו בתודעת הקוראים עוד בראשית הדרך, אלא שעיון שני בדימוי חושף את כשליו הרעיוניים ואת ארעיות המבנה המחשבתי עליו הוא מסתמך:
האם ההשתלטות מתייחסת לאליאנה דוידוב, הגיבורה הראשית הגולשת למחוזות לא לה, נישאת על גלי התיווך של מישהו אחר בדרכה אל עולם חדש ולא ברור?
האם היא מתייחסת לעולמן של הדמויות האחרות, המנכסות לעצמן, בנחישות לא־אלימה־אך־בהחלט־מאיימת, דריסת רגל בשטח שאינו שייך להן – גבר הפולש (לכאורה) לעולמה של אשה או אשה הפולשת לעולמו של גבר כדי לעשות בו כבשלה?
ואולי יש כאן קריאה אחרת, חברתית־פוליטית־מחאתית, על פלישתה של מדינה לחייהם ולשטח מחייתם של אנשים שהפכו לקבלני משנה בעולם שפעם היה שלהם וכעת, לא רק שהם מודרים מתוכו, הם גם נהרגים בשעה שהם בונים אותו עבור מישהו אחר? האם חוסר זהירות משווע הוא ההסבר להתאפשרותה של הפלישה המסוכנת מלכתחילה?
כל פרשנות כזו מעניקה מימד אחר, נוסף, לסיפור – פסיכולוגי, מגדרי, פוליטי – שעה שהעלילה מתעקשת להישאר בתחומי הבילוש ולא לגלוש למסה הגותית כבדה ומסורבלת וטוב שכך, אלא שאליאנה דוידוב מבקשת (מהקוראים ומעצמה) להטיל ספק בכל כיוון מחשבה או גילוי שבו היא נתקלת. שוב ושוב נשברות האמיתות שליקטה ונחשפות כפי שהן באמת – תעתוע חמקני וחסר ודאות.
האם עובדה זו, הספקנית לנצח, אינה חותרת למעשה תחת עצם הרעיון / רעיונות אותם ביקשה הכותבת לקדם? כשהיא מודה (בתבוסתנות? בהכנעה?) כי נקודת ההסתכלות שלה נגועה ברצון לראות אך ורק את מה שהיא מבקשת למצוא, האם אין היא מערערת בכך גם על אמונות היסוד שעליהן נבנה המסע העלילתי הזה מעיקרא?
קזין כותבת הרבה (גם אם לא בהרחבה) על יחסי הורות, אמהות וילדים. העבר המעורפל לגבי עזיבת אמה של אליאנה נמצא תמיד ברקע, מכתיב את יחסיה עם בנות זוגה ועם עצמה בחלל שהיא חולקת עם פוחלצי הציפורים שלה – אלה שלעולם לא יעזבו אותה לאחר שהמיתה אותן במו ידיה והציבה אותן על שולחן העבודה שלה. מערכת היחסים הלא־שגרתית אך המאוד חסרה שמנהלת בת הזוג לפרקים של אליאנה, ענת שרהבי, עם ילד שאינו שלה, בן לאם בלתי מתפקדת בעליל, היא נדבך נוסף במארג הזה; גם מערכת היחסים שמפתחת אליאנה עם דנה גבריאלי, הלקוחה השוכרת את שירותיה, מתאפיינת בסממנים אימהיים ומרגיעים מצידה של אליאנה כלפי האשה הצעירה והמבוהלת (מה שגורם לה לתהות, מבלי להבין, מדוע היא אינה נמשכת אליה כלל, אלא רק בסיום הסיפור, כאשר ניתק הקשר האימהי ביניהן). על האמהות החמה, הדואגת והמופגנת של גיטה ודיטה, מנהלות הבר הביתי הקבוע של אליאנה בדרום תל אביב, אין כמעט טעם להרחיב: השתיים מהוות, כחטיבה אחת, את התגלמותה השלמה והמוחלטת של "אמא אדמה" – זו שמאכילה ומזינה, מנחמת, מסדרת, משגיחה ואפילו נוזפת באליאנה, תמיד מתוך דאגה ואהבה גדולה.
אליאנה עוקבת אחרי הגוזלים הנזקקים לאמהותיהם רק לתקופה קצרה, עד שהם עוזבים את הקן לעולם שאין בו אמהות, כי האמהות הציפורית שאולה רק לרגע קט, תחום בזמן.
אלא שאליאנה היא לא ציפור – היא חוקרת ציפורים (על אף המידע המעניין שעיסוקה זה מספק מפעם לפעם, לא באמת ברור מה הוא מעניק לה ואיזה חלל או מקום הוא תופס בחייה, ברמה האישית־רגשית) ובהקבלה מנוגדת לכך – אליאנה אינה רק בלשית חובבת המנסה לפתור תעלומות של נשים אקראיות: אליאנה היא חוקרת המנסה לחקור את תעלומת חייה של האשה המשמעותית מכולן.
ויחד עם זאת, ועל אף היותה אשה, הספרות שארנה קזין כותבת אינה לחלוטין "ספרות נשית". יש בה מאמץ מודע להתרחק מכל סממן "נשי" – עד כדי כך שהיא יוצרת סיפור גברי לכל דבר ועניין:
הבלשית השותה מחליפה את הבלש השותה (שתייה לשוכרה שאינה מדרדרת לשכרות של ממש);
הבלשית שנחרדת למצוא עצמה כבולה לזוגיות מחליפה את הבלש שאינו מרשה לעצמו להיות מעורב במערכת יחסים (שניהם מסיבותיהם הרגשיות והמוצדקות, ההולכות ומתבררות לאיטן במרוצת הסיפור);
הבלשית שמציגה לראווה את כל מאגר הסוגה השחוק, החל מהמרצה שמנהל מערכת יחסים עם תלמידותיו הצעירות והחתיכות דרך אפיוני הלבוש "המקצועיים" וכלה בבילויים (הלא תמיד מהנים) עד שעות הלילה המאוחרות, נראית ומתנהגת בדיוק כמו בלש בכל סיפור בלשי אפל.
האם אשה לא יכולה להתאפיין בתכונות או בעיצובים השייכים רק לה?
האם לא נכון לצפות למצוא יצירה מקורית – גברית ונשית כאחד – שאינה חיקוי או תמונת ראי לייצוג השגרתי, הנדוש והמקובל?
גם דנה גבריאלי, הלקוחה / קורבן, מוצגת (או מציגה עצמה לפחות) כאשה מקצועית, נחושה, ממולחת וחדורת מטרה, אך הצגה זו מרגישה מוצלחת מדי, כמעט חד־ממדית במלוטשות המהוקצעת שלה, המתאמצת לשכנע את מה שאמור להיות בלתי ניתן לערעור, וודאי בהשוואה למנהל המוצלח והשבור שעומד מצידו האחר של הייצוג המגדרי. הצגה־מושלמת־מדי זו גורמת לאליאנה להטיל ספק בגבריאלי ובכוונותיה, ובצדק: כדמות, גבריאלי לא עושה שום פעולה שמאששת את הרושם שקזין מנסה ליצור לה. אם כבר, הענייניות, החדות והמיקוד המאפיינים את פעולותיה גורמים לה להיראות אשמה יותר מאשר צודקת ובשני המקרים מאוד לא מציאותית או אמינה.
אף האופן שבו פניהן של ענת, רות, גיטה ודיטה מאירות תמיד נוכח הופעתה של אליאנה גובל בהצגה מגמתית מאוד, בלתי מאוזנת. נהיר שהוא משתדל ליצור רושם חד־משמעי על מידת "ראויותה" כאשה, כחברה, כמישהי נאהבת, אך אין בהצגה זו גוונים או רבדים, אפשרות התרשמות עצמית ללא עזרת מתווכחת. מסיבה זו, ועל אף היותה הדמות הראשית והמרכזית, גם אליאנה, כמו כל יתר הדמויות, מצטיירת פעמים רבות מדי כדמות שטוחה, חרף ההתחבטויות הגדולות שנפשה השברירית מתחבטת בהן, כמו כנפיה העדינות של ציפור על קירות חדרי הלב.
הסרט הצרפתי אני לא איש קל מציג עולם שבו הנשים שולטות והגברים חלשים, נקודת מבט המערערת על היסודות המוכרים ומבקשת לעורר מחשבה על גבולות עולמנו והאופן שבו אנו תופסים את המובן מאליו (על אף שאינו בהכרח כזה). ספרה של קזין אולי מנסה להשיג את אותה המטרה, אך במקום להיחלץ מהקלישאה ולברוא משהו אחר, הוא צולל־נופל עמוק־עמוק פנימה.
במקום אחר ביומן הרשת שלה מצטטת קזין את סימון דה בובאר בקביעתה כי "הגבר מייצג בו־בזמן את החיובי ואת הנייטרלי, עד כדי כך שבצרפתית אומרים Les Hommes כאשר מתכונים לכל בני־האנוש […]. האשה נתפסת כשלילית עד כדי כך שכל הגדרה מיוחסת לה כמגבלה, בלי כל הדדיות […]. האשה נראית לזכר כיצור מיני […] זוהי מהותה המוחלטת. היא נקבעת ונבדלת יחסית לגבר, ולא הוא יחסית אליה; היא הלא מהותי לנוכח המהותי. הוא הסובייקט, הוא המוחלט; היא 'האחר' ( דה־בובאר, 2001)" ומוסיפה: "כל כמה שאהיה ההורה, הסובייקט, המכוננת בביתי פנימה, לא אוכל לבטל את האופן שבו אני האובייקט, המושא, האחר בעולם שבחוץ – ברחוב, בתרבות, בלשון. לא אוכל לכבות את המבט של הסובייקט הגברי המתבונן בי, והמאיים עלי, או למחוק את המקום המוחלט – זה שאינו יחסי, אלא הוא הדבר עצמו – של הגבריות הארכיטיפים בשפה ובתרבות. לא אוכל להשיג [… את התחושה] שאתה אדון העולם, שאתה אחד איתו, שאתה שולט בו ומעצב אותו, שאתה המחבר שלו."
קשה לי מאוד להבין את עמדתה של קזין: האם הגבר "טוב" יותר משום שהוא משוחרר יותר? משום שאין לו את "הכבלים הנשיים" שמכבידים עליו כמשקולת? האם זו הדרך היחידה, החכמה או הנכונה לבחון את מהות הנשיות או אופי האישיות – בהנגדה או במדידה למימדים של אדם אחר?
כדי להיות אשה צריך להיות אשה, לא חיקוי.
צריך להאמין בזכות העמידה העצמאית, ב"אני" כשהוא לעצמו, לא ב"אני" דרך עיניו של "האחר".
לא הבנתי ואיני מבינה מדוע קזין חשה כי אינה יכולה להשיג את התחושה שהיא גברת לעצמה, גברת בעולם, בפרט כשהיא מתעסקת בכתיבה, בבריאת עולמות ועיצובם לפי ראות עיניה ורצונה. זו אותה התחושה שעיצבה את הספר כסיפור שמתיימר לכתוב על נשים אך בפועל משכפל נוסחה גברית קיימת ומנסה לצקת את עצמו לתוכה.
הסתירה הפנימית הזו – בין הניסיון להעדר המימוש – מובילה את פולשת למבוי סתום.
למען הסר ספק ומתוך זהירות גדולה ומודעת לדבריו של ד"ר רודין אבהיר כי איני "מצפה" מקזין לבנות דמות נשית על פי מתאר כזה או אחר. יחד עם זאת אני בהחלט מצפה לקבל דמות נשית שעומדת כדמות לעצמה, ולא כתעתיק (חבוט, רפוי, מסוכסך) לדמויות אחרות. לא משום ש"כך" צריך לכתוב, אלא מפני שאם כבר מישהו כותב – מעניין יותר לשמוע אותו ולא את האופן שבו הוא מהדהד בתגובה למשהו או מישהו שהיו שם קודם, לפניו.
הכותבת כותבת על עולמה המוכר באהדה ובאהבה רבה. הכול נגיש, ידוע, לא נצרך להסברים. תחקיר אישי לא נדרש כאן, אבל גם הפירוט המדוקדק של מוצרי צריכה לא באמת משיג את המטרה ויוצר יקום נהיר, שרחובותיו, מרכזיו ומותגיו מסבירים אותו טוב יותר מכפי שהוא יכול להסביר אותם. במקום זאת, הפירוט מרגיש כמו רשימת מצרכים הכרחית, כזו שנדרש להשתמש בה כדי להשיג את הרושם הנכון "בכוח", כמעט בכפייה; כאילו שאחרת, לבד, זה פשוט לא יחליק מספיק קל בגרון.
עולם המיניות של קזין נופל אף הוא בכלל זה: אהרון לפידות כתב כי "המתח האמיתי שנוצר כאן הוא דווקא מתח מיני, שכן נטיותיה המיניות והרומנטיות של הגיבורה הן מנוע משמעותי מאוד בחייה והיא משתפת אותנו בערגונה ובכמיהותיה, המלוות בתיאורים מיניים עדינים ורגישים, במיוחד לרב פקד ענת שהרבני". אני חולקת נחרצות על דעתו: תיאור מערכת היחסים בין אליאנה לענת הצטייר בעיני לפרקים כאונס (עד כדי כך) ולפרקים פשוט כסאדו־מאזו גרוע: בעלות וכניעה, כוחניות והחלשה, מאבקי שליטה וכוח המשוללים כל גוון של ארוטיקה. את מקומה של זו תפסו האלימות, המכות (לרבות בעיטות באמצע הרחוב), הכאב וההתעללויות. אני לא בטוחה שהתיאורים האלה היו עוברים "בשלום" לו הכותב היה גבר. ספק גדול אם מישהו היה מכנה אותם "מעוררים מינית".
ארנה קזין אינה הסופרת הראשונה הכותבת על נשים בלשיות בעברית; קדמו לה רבות וטובות ומן הסתם רבות וטובות גם תופענה אחריה. בספר שלה, כשהוא לעצמו, אין שום בשורה או ייחוד, לא יותר מהפוגה מעניינת לשעות אחר הצהריים או לחופשה חסרת משמעות.
ד"ר רודין טוען כי "מציאת עניין ביצירה כזו או אחרת היא עניין סובייקטיבי, ומבקר רשאי בהחלט לתייג יצירה כ"מייגעת". עם זאת, המבקר אינו רואה ב"משטורם" של הפרטים העלילתיים אות המעיד על מיומנותה של המחברת, כי אם כזה המצביע על הבוסריות העולה מן היצירה" (ד"ר רודין, עמ' 227). כתיבתה של ארנה קזין אינה בוסרית – אולי לא מתחייבת. המחויבות שאולי יזמה את הכתיבה לא נשארה שם, לא עיצבה ובנתה דבר בדמותה. מדוע?
אני לוקחת על עצמי את העניין האישי שהצביע עליו ד"ר רודין:
השאלה לאן תפנה אליאנה דוידוב מכאן היא שאלה מעניינת.
השאלה אם אבחר אצטרף אליה במסעה הבא מעניינת אותי לא פחות.
כל טוב,
גתית