קראת פעם את מדריך הנסיעות והטיולים של נשיונל ג'יאוגרפיק?
אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לו "עלון פרסומי" אבל אין ספק שהמקומות אליהם נשלחים הכתבים כדי לחזור ולספר – איי קיימן למשל – נשמעים מופלאים באופן שיצליח לשכנע אפילו את סרבן הטיסות העיקש ביותר.
לא רק מקומות רחוקים ואקזוטיים מככבים שם, חשוב להדגיש: הם מקפידים לספר גם על מקומות בארץ, אירועים ואתרים מיוחדים, אבל תמיד התחושה הכללית היא "העולם גדול, רחב ומופלא. צאו וראו".
זה באמת נשמע, נקרא ונראה מאוד – מאוד משכנע.
חשבתי על גיליון הטיולים והנסיעות הזה, כשקראתי את עד שיום אחד של שמי זרחין. ליתר דיוק, חשבתי על כך שכל העולם הגדול, הרחב והמופלא, שאי אפשר אפילו להתחיל להקיף אותו במילים, מתחיל, נגמר ומסתכם אצל שמי זרחין תמיד במקום אחד: טבריה.
על פניו נראה שהוא מספר תמיד את אותו סיפור:
הגיבור המבשל – האופה – המזין – המכלכל.
האם המכילה, האוהבת, הטורחת על מאכלים שישביעו את קיבותיהם וליבותיהם של כל בני המשפחה תוך שהיא מחפשת אחר אפיק של ביטוי עצמי, כזה שיאפשר לה להיות יותר מסך ההגדרה הכולאת אותה, לפעמים.
הגבר – הבעל הרזה, החלוש, המובס עוד קודם שהמערכה בכלל החלה.
הקרבה הצמודה בין האחים עד טשטוש גבולות וזהות, הדבק השכונתי בססגוניותו.
אבל בראש ובראשונה, לא מעל כולם אבל כדבק מלכד – נמצא תמיד האוכל: שפע של מטעמים שמתבשלים כמו בדרך קסם, מבלי לחזור על עצמם, מבלי לפשל, מבלי לייגע ותמיד באופן מעורר תיאבון. לאור התנופה העסקית המאפיינת סופרים וספרים מסוימים – "סיורים בעקבות" וכו' – אני ממש מתקשה להבין כיצד טרם נמצא מישהו שירים את הכפפה ויכתוב ספר בישול על פי מתכוניו האנינים של שמי זרחין. רק עליהם היה אפשר לפרנס תוכנית בישול טלוויזיונית במשך עונה שלמה ושמי זרחין הוא תסריטאי במאי קולנוע, אז תארי לעצמך, על אחת כמה וכמה.
על פניו נראה ששמי זרחין מספר תמיד את אותו הסיפור, אבל זה לא נכון או לפחות – לא מדויק.
שמי זרחין מספר אולי את אותו הסיפור, אבל הוא מספר אותו כל פעם באופן שונה. במובן מסוים, רק כשקוראים את עד שיום אחד מצליחים להבין את זה. זה ספר "בראשית" שלו. ההתחלה המכוננת של תהליך היצירה האנושי. טבריה מפסיקה להיות "סתם" מקור השראה והופכת למיקום משמעותי הרבה יותר: גן העדן שאחרי הגירוש. המקום שצריך לעבוד ולעמול בו, לשמור ולהגן עליו. מקום קשה, מצמיח קוץ ודרדר. מקום שיש בו אנשים שמעפר באו וכאפר אדם הם חיים. מקום שבזעת אפיים צריך לאכול בו לחם, אבל איזה לחם טעים הוא הלחם הזה, במיוחד כשמספיגים אותו ברוטב חריף – שורף של דגים.
עד שיום אחד הוא ערש הלידה של שמי זרחין.
שלושה עשורים של אלה תולדות.
שמי זרחין מתחפש לפנדורה, פותח את התיבה ומגיר החוצה כל הסודות, הצרות, הקשיים, העוולות והעיוותים אל הנייר, עד שנשארת התקווה לבדה לחתום את הכול ולברוא עולם חדש, אחר, טוב ואנושי יותר.
ההצגה המרובה, העמוסה והטעונה כל־כך של "אוצרות פנדורה" הייתה בלתי נסבלת ובלתי מתקבלת על הדעת לו הייתה מתבצעת בסרט. גם בספר היא טעונה וקשה לעיכול, אך במסגרת הזו זה לפחות קצת יותר אפשרי.
(אני זוכרת ראיון עם שמי זרחין כשיצא הספר לאור. הוא סיפר שפנו אליו מהוצאת הספרים ושילמו לו שיכתוב. אני גם זוכרת שהדבר היחיד שהתמיה אותי, במהלך דברים שנשמעו משכילים ביותר, הייתה הכרזתו שספר טוב הרבה יותר מתסריט משום שתסריט יכול לשכב שנים במגירה ולעולם לא לראות אור בעוד שספר יגיע תמיד לקהל קוראים. סתם לשם העניין שבדבר, אני מציעה לו לסור פעם להוצאת ספרים כזו או אחרת כדי לחזות במו עיניו בכל הררי כתבי היד שיישלחו חזרה לבעליהם ויאפסנו במגירה, נטולי אור או כל תאורה כלשהי).
עלילת הסיפור הייתה יכולה לפרנס עשרה תסריטים לפחות, אבל בספר האירועים נשזרים זה בזה ומסבירים זה את זה בשניות חוזרת, גם אם לא גורלית: כל דמות מתמודדת אחרת עם המציאות הניקרת בדרכה, בוחרת או לא בוחרת ליטול אחריות על מה שאירע לה ועל מה שביכולתה או ברצונה לעשות בנידון.
נכון, ניתן למצוא נקודות השראה לאלף שנים של בדידות אבל זו התאמצות שולית ומיותרת.
טבריה של שמי זרחין היא לא מַקוֹנדוֹ.
היא טבריה.
היא מצטיירת כמו גן עדן, בעיני זכרון ילדות אוהבות המתרפקות על בליל טעמים, צבעים, ריחות, רוחות ותחושות. היא – היא טבורו של עולם. לא תל אביב, לא חיפה, לא ירושלים. כל מקום אחר מחוויר לעומתה. האוויר שאינו בה הוא אוויר חנוק, דליל, מצחין.
אך האומנם טבריה היא גן עדן? האם זו הסיבה מדוע אנשים ממאנים לעזוב אותה או עוזבים, מנהלים חיים דלוחים, דהויים, נטולי מהות במקום אחר – כל מקום אחר – ואז חוזרים אליה, כמו קשורים אליה בעבותות, בחבל בנג'י ארוך ובלתי נראה?
ואם טבריה היא גן העדן, מדוע שלומי חווה את ילדותו (ואת ילדות כל בני כיתתו) כגיהינום?
ובאמת, איזה מקום מתאים יותר לתיאורי החום של העיר הסמיכה והלוהטת, שבה אנשים מתהלכים בכבדות כמו אמודאים על קרקעית הים מפאת משקל האוויר ורוח הכבשנים הסוערת של יום רביעי. גם הגנתן של רוחמה ו-ורדינה – הסבתא / הדודה הגדולה / השכנה / הסוכנת והאכילה שהרעיפו עליו ושמילאה את עולמו (ומאוחר יותר, גם אם לרגעים, היו שותפים בה גם אחיו, יחיאל / חיליק החדש, ואביו רוברט שלמד לבשל בתל אביב כדי לא לגווע ברעב) יכולה לטשטש את רישומי בבל של עדות שונות, מוצאים רבים ומצוקות אין־ספור בשפה אחת שמכבידה בדיוק אותו הדבר.
שמי זרחין כתב סיפור של הרבה זיכרונות.
אולי כולם פרי דמיונו, כפי שמצוין בעמוד הפנימי הראשון. אולי חלק הם שברירי עבר אמיתיים.
אולי הם בעצם רק ייצוג לחיים סדוקים שהשתקמו אחרי קרע ממושך, לצד אנדרטאות המציינות את אלה שלא הצליחו לאסוף את השברים.
זה סיפור על משפחה ועל שכונה ועל עיר ועל עולם.
סיפור על זוג בשם רוברט ורוחמה שנולדו להם שני בנים בשם שלומי וחיליק. היו יכולים להיות להם יותר ילדים ולשלומי וחיליק יותר אחים, אבל בהיריון השלישי רוחמה חטפה אגרוף בבטן ובזה נגמר הסיפור.
לרוברט יש אחות שהוא לא פוגש כמעט בכלל בגלל סיפור שקרה ביניהם ואסור היה שיקרה. יש לו דוד בארגנטינה שהוא לא מכיר ושאחותו, תהילה, שונאת. יש לו מאהבת בשם חנה, ניצולת שואה שעברה לגור בבית ממול עם בעלה שמואל ובתה אלה. אלה, האהבה הגדולה של שלומי.
לרוחמה יש אחיות שהיא לא סובלת כי הן לא סובלות אותה, ממשיכות את הקו המקניט – מעליב שהתחילה בו אימה ומוסיפות עליו קרטוב של קנאה וצרות עין משל עצמן. יש לה שכנה קרובה בשם ורדינה, שהיא התחליף הגדול לכל משפחה שיכולה הייתה להיות חסרה לה. אישה כבדת משקל שתמיד מסדרת לכל אחד את החיים בדיוק כמו שהוא צריך.
בין כולם יש מורים וחברים לכיתה ותושבים וקרובים רחוקים ולקוחות וספקים וקיבוצניקים ומה לא. ערב רב של פנים ושמות.
מעניין שעל אף העוצמות הרגשיות והמצבים הטעונים, אין רגשות סוערים אצל הדמויות המאכלסות את עד שיום אחד. אין שנאה יוקדת או חרון אף מנפץ כלים ומרעיד חלונות. הכל כבוש, עצור, מדוכא. הדיכוי הזה הוא הביטוי העמוק והמצער ביותר בסיפור: דיכוי שאין ממנו יציאה או בריחה. דיכוי שעוטף את שלומי בשמיכה כבדה מאוד של דיכאון, כזו שמרדימה אותו לשנים. בתחילה הוא חושב שזה בגלל אלה, הילדה שמגיעה מבחוץ אבל מרגישה כאילו נלקחה הישר מבפנים, כמו חוה שנבנתה מהצלע, רק שהיא, אלה, נבנתה מהלב. בסוף, ברגע של התגלות התקווה, הוא מבין שזה לא נכון. שזה הוא עצמו. מעשיו. מחשבותיו. הוא. רק הוא. לא שום דבר או אף אחד אחר.
שלומי התעטף בכסות כבדה מאוד של עצבות אשר בודדה אותו מן העולם, מתוך מחשבה שאין לו מקום אחר או אפשרות אחרת לקיום בלעדי אלה. היא המשלימה אותו. למען האמת, הם לא ממש מסתדרים, לא ממש מתחברים, לא ממש מרפאים זה את זה. אם כבר, אז להיפך.
בסופו של דבר הבין שלומי כי ההסתגרות בדל"ת אמות של חדרי נשמתו נולדה מתוך מחשבה כי בסיומו של בידוד זה, יימשך כמה שיימשך, הוא יגיח מתוכו כפרפר. הגולם ישלים את גלגולו (תקופת עגמומיות השינה) וייוולד לחיים חדשים. אבל זה לא קרה ושלומי הבין שלא זו הדרך שבה הדבר הזה יקרה – שבה החיים יקרו – ויצא מהחדר.
זה הדבר היחיד שהיה באמת חסר בחייו של שלומי: אחריות.
אחריותו של שלומי על חייו טרם התבררה, טרם הוכרעה, טרם התממשה עד שהגיע הרגע שבו הוא נדרש לקחת אחריות על חיים שיצר הוא בעצמו ועל חיים שיצר אביו וכמו השליך מאחור, פעמיים.
כל האנשים שחייהם השתבשו בעד שיום אחד לא נטלו אחריות על מה שקרה להם. הם פשוט בחרו שלא להיסחף עם הזרם, להיתקע במקום, להתעקש על כל מה שיכול היה להיות ועכשיו איננו. הזיכרונות, האפשרויות המוחמצות – הכול מתקיים ביניהם, מצבת זיכרון תמידית מול העיניים: רוחמה, שיכולה הייתה לעשות משהו עם כל הספרים שקראה והמשקפים עם המסגרת המכוערת ביותר כי במה שלא צריך לחסוך לא חוסכים. רוברט, עם הידיים המוכשרות שלו, מתקשה למצוא במה באמת הוא יכול להצליח וגם כשהוא מצליח הוא בעצם נכשל. תהילה, שאפילו אם יבוא לה עוג מלך הבשן לא תוכל לשכוח את רוברט אחיה והיא בורחת לקיבוץ ואחר כך עד ירושלים כדי לנסות ולתעל את מצוקתה לעשייה מחאתית למען האחר. ורדינה, שמחצית מחייה טיפלה באימה ומחצית מחייה ברוחמה. הרופא המומחה המאוהב ברוחמה ואשר עובר לדרום בגין לב שבור על היעדר אהבתה. הדוד מארגנטינה שרצה ילד ורשל, אשתו, שהתחתנה עם גבר שמעולם לא היה באמת בעלה.
חיה, אבק אדם מהמחנות, קוברת את בעלה שמואל ובוראת חיים משלומי. ילד חדש המכונה שמואל, כמו בנה של חנה העקרה. חיה – חנה – חווה. אבל אז היא מתה. ניצחה את בתה, אלה – ישראלה, שכל חייה חיפשה את הדרך למות וסירבה להניח למישהו לעזור לה להציל את עצמה מעצמה.
חיליק הוא יוצא הדופן היחיד. הוא שביקש להיות הכריכה, לכרוך את כל המילים של משפחתו ביחד. לא להיות מישהו כשלעצמו אלא משהו בשביל אחרים. במובן מסוים זה בדיוק מה שהוא עושה – בחייו ולאחר מותו. הוא כורך יחד את שלומי ואת יחיאל / חיליק החדש ואת שמואל / שלומי החדש, יוצר משפחה במקום שבעבר היה בלתי אפשרי. הוא, הילד החולה שרצה לחזק את גופו וביקש לבלוע את החיים, משקם את חייהם של שלושה אנשים אחרים רק בעצם עובדת קיומו.
על אף ששלומי היה מבוגר וגבוה יותר, חיליק היה תמיד האח הבכור, הגדול, האחראי. לכן, רק עם מותו – עצוב באופן תהומי כפי שהיה – יכול שלומי ליטול את מקומו כראש המשפחה החדש.
מעניין ששלומי אינו תופס את מקומו של רוברט האב אלא של אחיו. שום סיפור מיתי לא מתקיים כאן – שום חריגה, בעיטה או התנערות. התעוררותו של שלומי ונטילת אחריותו הבוגרת על חייו היא שיבתו אל גן העדן, שיבתו אל טבריה – עדיין טבריה, תמיד טבריה כאילו שאי־פעם יכול היה להיות מקום אחר.
טבריה היא – היא החיים הממשיים. חיים של משפחה, עם אח ובן ועם שלומית, בת כיתתו לשעבר של שלומי, מקבילתו הנשית בתחום האפייה. שלומי ושלומית. השף והאופה. זו שאחיה הוכרז כנעדר כשהיו בבית הספר היסודי. זו שישנה בכיתה ולא בבית, כי שם לא ניתן היה אפשר לישון. כמו שלומי, שישן בכל מקום שרק אפשר. זו שגרה בבניין של אלה וחנה, בדירתה של המורה המפחידה לחשבון. ממנה ואיתה תצמח ההתחלה החדשה. מתוך הדמיון וההכרה והזהות המשותפת. מתוך העיניים הטובות והריחות הטובים שהיא מפיצה סביבה.
עד שיום אחד הוא לא סיפור שמח או קליל. הוא אפילו לא סיפור נוסטלגי. הוא סיפור על כל הצרות האפשריות שיכולות להתרחש בחייו של כל אדם ועל האסונות שהאדם ממיט על עצמו במו ידיו.
רק הסיום מעניק אווירה של משהו פתיר. מציאות שאפשר להתמודד איתה, אולי משום שלראשונה יש כאן החלטה להתמודד, ולא לברוח.
להישאר בטבריה ולהפוך את הגיהינום לגן עדן.
אחרי דבר כזה קשה להאמין שנשאר לשמי זרחין עוד משהו לכתוב.
מצד אחר לא אופתע אם יתברר שטעיתי.
הסיפורים של טבריה ועל טבריה לא נגמרים.
תמיד יש עוד משהו לספר.
כל טוב,
גתית
