התכוננתי לדוא"ל הזה הרבה זמן.
הרבה מאוד זמן.
אולי זו טעות, האמת. ממשקל האחריות והיקף היריעה האדיר שאני עתידה לכלול כאן (אל תילחצי – הכול דיבורים; בסוף זה יסתיים בחמישים עמודים מ-ק-ס-י-מ-ו-ם), אני כל הזמן מפחדת לגשת אליו…
יש לי עכשיו שני כיווני התחלה מנוגדים.
באחד כבר השתמשתי, אז לא מן הראוי להשתמש בו שוב, אבל הוא כל כך מתאים שחבל לפספס.
מה את חושבת?
(כן, אני מודעת לכך שמיצית את מכסת התגובות שלך לאלף השנים הקרובות. זו הייתה שאלה שלא ציפתה למענה).
אני לא יכולה להתמהמה עם זה יותר:
צופית, התקשרו מהספרייה.
הם רוצים את הספרים שלהם בחזרה.
אף פעם לא התקשרו מהספרייה קודם.
אין זמן להרהורים כבדי משקל ואחריות.
אתחיל כמו שרציתי וזהו.
כנראה שזו ההתחלה הטובה ביותר.
הספר שהכי־הכי מתאים לקרוא אחרי הכול משַנֶה הוא הדרך של קורמאק מקארתי.
אני לא חושבת שנשאר מקום על גבי העטיפה האחורית, לכלול את כל התשבחות והקילוסין שהספר הזה קיבל, אבל בכל זאת חשוב לי לציין שהדרך היה משהו שלא קראתי אף פעם. ללא שימוש במדרג השוואתי ("לא היה כמו" על נטיותיו ונגזרותיו) – לזה לא ציפיתי.
אבל אי אפשר לדבר על הדרך מבלי לדבר על בעל זבוב של ויליאם גולדינג.
כי בעל זבוב של ויליאם גולדינג הוא סיפור על סוף העולם, כמו הדרך של קורמאק מקארתי.
ליתר דיוק, בעל זבוב דומה יותר לסיפור לוט ובנותיו שחשבו שהרס סדום ומפלת עמורה היו סוף העולם והתנהגו בהתאם, בעוד הדרך הוא סוף העולם שאחרי מבול נוח, רק בלי הקשת וההבטחה.
העובדה שבעל זבוב מדמה את "העולם שאחרי החורבן" לגן עדן עוזרת לטשטש את המובן מאליו או בעצם לחדד את הרעיון הבעייתי: נוף מרהיב שמשתמש בדימויים של מפלצות וענקים כדי לשרטט את עצמו בפני הילדים האבודים – ובפנינו. ססגוניות אין־סופית של צמחייה מרהיבה וגוונים מסמאי עין שמכפרים על כיעור אנושי מעוות והתנהגות אנושית מעוותת אף יותר.
בעל זבוב מושתת על העיקרון שגם נערים אבודים צריכים מנהיג. אפילו בגן העדן של ארץ לעולם לא היה את פיטר פן. אבל ילדי האי נראים פחות כמו הילדים האבודים בארץ לעולם לא ויותר כמו הילדים האסופים ברחובותיה המלוכלכים של עיר גדולה ומנוכרת.
תנאים גיאוגרפים שונים לא משנים עובדות כואבות.
מדוע הנערים האבודים באי גן העדן צריכים מנהיג?
כי בלעדיו החיים הם מסכת של בטלה, פריקת עול ושעמום;
בטלה של משחקים נטולי טעם ועקורי עוקץ;
בטלה של שינה, שנסתרת בלילה על ידי ביעותים.
כשאין למה לצפות, דברים מאבדים מטעמם וגרוע מכך – מתחילים להידרדר ולהסלים.אני יודעת שזה אמור להיות משל, וכמשל הוא נכון ומוצדק, אבל הבעיה היא, שהנמשל לא כל־כך מצליח להתבהר לי.
אני מבינה שהסיפור אמור להדגים את האופן שבו אנשים מאבדים צלם אנוש כשהם מתרחקים מחברה מתורבתת, אבל הבעיה היא, שזה לא מה שהוא מדגים בפועל. מפליא אותי כיצד דווקא הרעיון הזה הצליח להשתרש בצורה מנותקת כל־כך מהעלילה עצמה ומהבנה הפשוטה והבסיסית של הדברים.
החיים על האי מדמים חברה של מאבקי כוחות בין שתי דמויות הרוצות להנהיג:
אחת השואפת לכוח והשנייה המונעת על פי שליחות או אמונה פנימית בצדקת הדרך.
שני המנהיגים, ראלף וג'ק, מקימים ומקיימים מערך חוקים הגיוני לחלוטין, מתוך הבנה פנימית עמוקה שבלעדי חוקים אלה ייהרס האי על תושביו.
העובדה שבני חבורתו של ג'ק הופכים לציידים ומגלים תאווה לבשר החזירים, אותם הם שוחטים בתיאורים מעוררי גועל, היא עובדה שמתרחשת בכל יום, במאות אלפי בתי מטבחיים ברחבי העולם, העולם שלנו. עד כמה שנורא לקרוא את זה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בחלק ממציאות היום־יום של הרבה מאוד אנשים.
הייתי מבינה טוב יותר את מגמת המספר בסוגיה זו, לו היה מדובר בספר המטיף לצמחונות.
אבל כהשוואה לחברה ולמוסר?
בניגוד לרושם שאפף את הספר, הילדים אינם "צמאי דם";
הם רוצים לאכול;
והם רוצים לאכול משהו שהם אכלו תמיד – בשר חזיר.
בעולם שאינו צמחוני, זו מחשבה מקובלת.
הם רוצים להיות ציידים, כי זה נותן להם משהו לעשות – משהו שאפשר לראות וליהנות מהגמול שלו, כאן ועכשיו.
הביצוע פראי ונוראי, משום שהם מחוסרי אמצעים משוכללים להקל על הסבל, אבל בעיני זה לא פחות חמור ממסעות הציד של בית המלוכה האנגלי: ציד חיות תמימות לצורך שעשוע תרבותי והעונג שהם מפיקים במרדף אחרי חיה אומללה, הנמלטת על חייה (דיברתי דווקא על בית המלוכה האנגלי, על אף שאני יודעת שתרבות הציד כבילוי רווחת גם בתרבויות נוספות, משני טעמים: הראשון, שגיבורי הסיפור הינם אנגליים ועל כן ההיקש הוא יותר ממתבקש והשני, משום שהתרבות האנגלית אמורה לייצג את העידון הגבוה והאנין ביותר, והנה היא מוצאת את עצמה מתבוססת בעונג מושחת ופגום כל כך. האם לכך כיוון המספר עצמו בגין טעמים אלה ממש?).
האם תאוות הצייד והבשר היא זו שהובילה את הנערים למעשי הרצח שביצעו?
האם הפראות היא שגרמה להם להשתגע?
זוכרת את ההיסטוריה הסודית של דונה טארט ואת העובדה שהשוו אותה לבעל זבוב בגין אותה תמונה מפורסמת ומכוננת, שבה שתי החבורות בשני הסיפורים רוקדות ריקוד מטורף שבמהלכו הן רוצחות אדם חף מפשע? (בסופו של דבר הן רוצחות שני אנשים, שגם הם משיקים דמיון לא מבוטל ביניהם, אבל לא נתעכב על הנקודה הזו עכשיו).
דווקא התיאור הזה – על אף שדונה טארט התכתבה איתו בצורה ברורה מאוד – חורץ הבדל משמעותי בין שני הספרים:
נערי ההיסטוריה הסודית רצו, במהלך הטקס הרוחני־שיגעוני שניהלו, להתעלות מעבר למציאות היום־יום כדי להתחבר אל עולמות עליונים, והם רצו לעשות זאת משום שהם החשיבו עצמם כישויות נעלות יותר מבני אדם אחרים. גם יחסם אל הרצח השני נבע מאותה סיבה בדיוק: תחושת עליונות בלתי מבוקרת.
בבעל זבוב הטירוף אינו תוצאה של תפיסת גדלות חסרת גבולות; זה פשוט משחק ילדים שיוצא משליטה, כמו משחקים רבים אחרים. אין מחשבה מעמיקה מאחוריו או תפיסה אנושית מיוחדת, רק קוצר רואי והעדר אורך רוח. גם הרצח השני נגרם בגין העדר שליטה – העדר מבוגר אחראי, העדר קול היגיון, העדר חוק וסדר.
זה הרעיון המנחה של בעל זבוב.
והוא נכון, אבל לא מדויק.
לילה בליסבון של אריך מריה רימארק הוא אחד הספרים היותר בלתי מוערכים שיש, מבחינתי כמובן, ורק בזמן שקראתי אותו. כל מכשול בשטף הקריאה נבע אך ורק ממני, לא מהסיפור עצמו, שהיה תמיד וללא יוצא דופן רהוט, קולח ומעניין.
לילה בליסבון הוא סיפורו של אדם אחד, כפי שהוא מגולל באוזני אדם אחר במהלך יממה שלמה, שמתחילה כמובן בלילה, בליסבון.
סיפור על הימלטות וחזרה לגרמניה, טרם הפיכתה לגרמניה הנאצית, ועל הימלטות חוזרת ממנה.
רעיון בלתי נתפס לכל הדעות, שצולח כנגד כל הסיכויים.
העניין הוא, כפי שידוע לכל, שגרמניה הנאצית התבססה במהותה על החוק והסדר, על קול "ההיגיון", על מבוגרים אחראיים שניתבו את כוחות הצבא והעם לשירות תפיסותיהם על אודות האופן שבו צריך העולם להיות.
כל "התכונות השפויות" הנעדרות מג'ק וחבורת הפראים שהוא מנהיג, אשר מובילה לרציחתם של שני נערים ולשריפת אי גן העדן שבו הם שבויים.
במילים אחרות, כל מה שבעל זבוב מייצג קורס נוכח המציאות המתוארת בלילה בליסבון.
שקיעה לטירוף היא סכנה, אבל ג'ק נמשך תמיד לטירוף, להנהגה, לשליטה כוחנית אותה לא ניתן לחלוק במשותף. ג'ק תמיד היה ג'ק כשם שראלף היה תמיד ראלף וכשם שכל יתר הדמויות נותרו נאמנות לעצמן ולמאפיינן באופן עקבי.
אין ספק שבעל זבוב הוא ספר מופת (אחת הסיבות שאני יכולה להכיר בכך נעוצה בתרגומה של אסתר כספי, שהיה לא פחות ממופתי בעצמו, עד כדי כך שלא מרגישים שמדובר בסיפור מתורגם), אבל
אבל המסר שבעל זבוב שאף להעביר לא מועבר בו באמת, אלא דווקא בהדרך של קורמאק מקארתי.
כאן מתואר הרס חברה אמיתי, כזה שלעולם לא ישתקם משום שהפצצה או המבול או התופת נחתו על העולם באמת, ובאופן בלתי הפיך; כאן התאווה לבשר חוצה גבולות היגיון ותרבות אנושית.
משום שאין באמת מה לאכול, אנשים הופכים לגרועים יותר מחיות. חיות לא אוכלות האחת את השנייה כדי לשרוד.
הנערים אינם נמצאים בגן עדן אלא אבודים בעולם אבוד, מנסים לשרוד משום שיצר החיים שבהם חזק יותר מכל דבר – מכל סדר, מכל היגיון, מכל תובנה של מבוגר אחראי.
אלה שנבדלים מהם הם "האנשים הטובים".
אולי אנשים כמו ראלף.
אנשים עם יצר הישרדות חזק אבל עם אנושיות חזקה יותר.
שני "המנהיגים" – האב בהדרך וראלף בבעל זבוב – הם מנהיגים שקטים, מלאי עוצמה ופחד, שמנהיגים בעיקר את עצמם ובן לוויה אחד, נאמן ומסור. אנשים שמנסים לשמור על שפיות כדי להגיע אל הנקודה שממנה עוד אפשר יהיה להינצל. אנשים שמפגינים שיקול דעת נבון והגיוני ושוקלים את צעדיהם; אנשים עם רגישות אנושית בעולם שאיבד אותה מזמן.
צריך לקרוא את הדרך אחרי הכול משַנֶה כי הוא מספר על מה שקורה אחרי שהעולם נחרב.
צריך לקרוא את בעל זבוב אחרי הדרך כדי להבין מה בעל זבוב באמת התכוון להגיד.
וצריך לקרוא את לילה בליסבון אחרי בעל זבוב כדי לדייק את ההבנה הזו.
אני לא מבינה למה אנשים מתעסקים בסיפורים על סוף העולם.
אין לי מושג למה אנשים רוצים לקרוא ספרים נוראים שמספרים דברים איומים על העולם, כנראה מפחד להגיע אל אותו סוף נוראי.
זו אחת הביקורות שהייתה לי נגד בעל זבוב, העובדה שהוא מטיל דופי במהות האנושית; הטענה שהוא מעלה, לפיה יצר האדם רע מנעוריו ושבסופו של דבר המצאנו את החוקים כי אחרת איש את אחיו חיים בולעו.
למרות שיש אמת בשתי המימרות הנ"ל ולמרות שהעולם מספק את ההוכחות לכך, אני לא מבינה את הטעם בלצייר יצירה שמבליטה את כל מה שרע במין האנושי.
אני חושבת שאנשים עושים זאת בצורה אכזרית מספיק בפני עצמם.
האם סיפור כזה, שמעמיד מראה אל מול פניהם־פנינו יגרום למישהו להיטיב את דרכיו?
להזדעזע עד כדי כך שירצה להפסיק?
הלוא לכל סיפור יש מטרה; לא מסר, שזו נקודה אחרת ויש כאלה שמתייראים ממנה כמו מאש, אלא מטרה. מישהו כותב משהו כדי לספר סיפור; יש לו רצון ברור וכוונה מוגדרת, שגרמו לו לדמיין, לתכנן ואז להעלות את הדברים על הדף, למחוק אותם שוב ושוב, לערוך אותם ללא הפוגה ולהתפלל שמישהו יקרא אותם כשהם יוצאים לבסוף לאוויר העולם.
אבל מה המטרה כאן?
לחדד את מה שאנחנו כבר יודעים?
כדי שנדע?
ואז מה?
השפעה ספרותית היא עניין מסוכן. פרופסור גרגורי קורי כבר טען שאם נקבל את העובדה שספר משפיע לחיוב נהיה חייבים לקבל את העובדה שהוא משפיע גם לשלילה (וכאן אנו עלולים להיכנס למחשבה מסוכנת של משטרת מוחות ומשטרת מוחות היא עניין מסוכן, שאין לי כל עניין להיכנס אליו עכשיו, בפרט כשהתכוונתי להתעסק בעניין אחר לגמרי).
אני לא חושבת שמישהו קרא בבעל זבוב לפני: הדפים היו עדיין דבוקים אחד לשני.
ואני חושבת שזה לא בסדר.
צריך לקרוא את בעל זבוב כי הוא חשוב, אבל צריך לקרוא אותו עם "תרופת נגד", עם משהו שמאפשר לעשות משהו כדי שבעל זבוב – ולו על אלפית האלפית שהוא מייצג – לא יתממש לעולם.
משהו כמו:
כי בסופו של דבר, זה מה שבאמת שנשאר.
אולי זה פשטני נורא, להביא את דרושה חברה לסוף העולם אחרי תותחים כבדים כמו הדרך ובעל זבוב, אבל אולי בעצם דווקא כאן טמונה התשובה.
יצר החיים חזק יותר מכל, אבל השואה (דרך לילה בליסבון) הוכיחה לנו גם ברגעים של אפלה מוחלטת שיצר החיים נאבק קשות על קיומו מבלי לשנות את מהותו. אפילו במחשכים כאלה עדיין קיימת ומפעמת אנושיות שאין כמוה, הבלחות של עוצמות טוהר שאין בהיר או זוהר ממנו.
אם הדרך ובעל זבוב מזהירים אותנו לאן לא ללכת, עדיין דרוש לנו משהו שיזכיר לנו לאן כן צריך להגיע ומדוע.
אי אפשר רק לצייר את החסרונות;
חייבים למלא את החללים שהם פוערים לנו בלב.
אם בעל זבוב הוא סיפור לוט ובנותיו והדרך הוא מבול נוח, צריך לזכור שאחרי המבול הגיעה הקשת ואת הקשת הזאת אנחנו צריכים גם עכשיו.
כי לא זה רק האופן שבו האדם מת;
לפעמים יותר חשוב איך הוא חי.
כל טוב,
גתית