לא, לא מ-מ-ש חשוב במובן של מציל חיים, אבל חשוב מספיק שאני אתעלם מהעובדה ששוב (שלא לומר שוב ושוב ושוב!) לא ענית לי על שום דוא"ל, ועדיין יבער בי רצון עז לכתוב לך.
כן, עדיין מפעמת בי התקווה.
הפעם הלכתי לספריה, להשאיל ספרים לקראת חופשת הקיץ (של הספרייה, כמובן). והנה אני מחזיקה את עמודי תבל ומ-ש-ו-כ-נ-ע-ת שכבר קראתי אותו, כי הוא נראה לי כל כך מוכר. ואני יודעת שצופית אמרה לי לקרוא את קן פולט, אבל ברשימות שלי כתוב "תהום רבה" וזה כבר עשר דקות אחרי הסגירה והספרנית על סף רתיחה ומגרשת אותנו כמו שהיא "עושה לילדים" (מילים שלה. זה בסדר, היא שכנה שלנו וגם מתייחסת מאוד יפה לילדים) ואני לא מצליחה להחליט – קראתי או לא קראתי? ואני פותחת ומעלעלת ומסתכלת על המילים ועל ההדפסה הצפופה ואומרת לעצמי: "לא, קראתי את זה. על הספר הזה כתבתי לצופית בקיץ שעבר". ואני מחזירה את הספר למדף כמו אזרחית טובה (ואכפתית) אבל הרי צריך לקחת ספר אחר במקומו, כי מה פתאום שלא אנצל את כל מכסת ההשאלה שלי?! אבל אין לי זמן לחפש ספר רביעי לסגור את הרביעייה המותרת והספרנית כבר ממש מטאטאת אותנו החוצה, אז חטפתי מהמדף של הספרים המומלצים / חדשים את "התאום השלישי" של קן פולט (שזכרתי שדיברת עליו, למרות שזכרתי שאמרת "אה, ככה", כי יותר טוב משהו "אה, ככה" מאי ניצול בכרטיס) ואספתי את הרשימות והלכתי הביתה. והנה בבית, בנחת, אני יושבת ובודקת שוב את סימוני הבדיקה שלי ברשימות, מה לקחתי ומה קראתי, ומה אני מגלה?! ש"עמודי תבל" הוא בדיוק הספר שאני צריכה לקרוא! הוא פשוט לא היה מקוטלג ברשימה החדשה, שממוינת לפי שמות הסופרים (משפחה תחילה. נו, מה חשבת? אני בחורה רצינית). הוא הופיע ברשימה הישנה, נטול שם וזהות ביבליוגרפית.
הו, האימה!
הו, החרטה!
הו, ייסורי המצפון!
והנה אני נזכרת שלפני שנה הלכתי להשאיל בדיוק את "עמודי תבל" אבל מישהו אחר השאיל אותו לפני וחשבתי לעצמי – "מי המשוגע הזה שמשאיל את עמודי תבל באמצע השנה ולא לקראת חופשת הקיץ, כשמדובר בכל כך הרבה עמודים?!"
והנה, סופסוף היה לי את הכרך החשוב הזה ביד, שצופית כל כך דיברה עליו (כן, גם בזה נזכרתי) ואני פשוט החזרתי אותו למדף ונתתי לו ללכת?!
הו האשמה!
הו מוסר הכליות!
א-ב-ל
אל פחד!
"אל נא תאמרי נואש" – אמרתי מיד לעצמי ומיד החלטתי לסיים ספר אחד, קצר, וללכת מיד להחליף אותו בעמודי תבל (מאוד מרגיע להיות מעשיים. טוב, הספרניות היו בהשתלמות של ארבעה ימים, זה גם מאוד עזר).
והלכתי. והחלפתי. ולקחתי את עמודי תבל.
וכך קראתי את המסע של פרוונה.
האמת שהייתי קוראת את הספר הזה בלי שום קשר – עובדה שלקחתי אותו הודות להמלצה שלך – אבל תודי שהסיפור הזה הרבה יותר מרגש…
בואי נדלג (שוב) על ההיבטים המפונפנים – ספרותיים – איכותיים – רבי מימדים – שפעם היו כל כך דרושים לספר טוב והיום מבוטלים ונדחים כלאחר יד בפני העלילה, או בפני התיאבון הבלתי נדלה של הוצאות הספרים לפרסם כל מה שהיה אי פעם רב מכר (צורך גרגרני שמרגיל אותנו לפָּחות, לפָחות לפעמים).
ואולי זו ספרות שמבטאת את התקופה שלנו בכלל ואת החיים שלנו בפרט, בארץ שכל כך כמהה לחדשות וכל כך מחוברת לכל מבזק, עד שגם הסיפורים שלה צריכים להיות תיעוד היסטורי, שלא לומר עדכני, שמתחדש כל שעה.
את חושבת שזה בלתי נמנע שנזכרתי ברודף העפיפונים?
אפשר לומר שכספר הוא היה יותר טוב. אבל איך אפשר להשוות סיפור חיים מוכה עצב אחד למשנהו?
המסע של פרוונה הוא משהו אחר – סיפור על התבגרות בתוך, לא על הישרדות למרות.
נכון, ברודף העפיפונים הייתה פיוטיות שאין כאן, וגם הרבה תקווה ותום, שעל אף שהרבה מהם התמסמס – גץ רוחש עדיין נשאר.
אבל אנחנו לא מדברות על רודף העפיפונים עכשיו.
אנחנו מדברות על פרוונה.
אחרי הסיפור של ולטינו ב – מהו המה משהו השתנה אצלי.
בעיקר ההבנה שהסיפור של ולטינו ושל פרוונה לא באמת נגמר.
זו אולי העוצמה האמיתית של היצירה הזו. שהיא לא מוותרת לקורא ועוטפת הכול בסרט יפה וכל כך נחוץ, כמו ש"רודף העפיפונים" עושה (הספר, לא הסרט. יש הבדל). היא משאירה את פרוונה במקום שממנו ולטינו ברח ושאליו "רודף העפיפונים" לא ממש הגיע: בחוסר ודאות קיומי.
מישהי שהכרתי פעם הייתה בדיכאון. משהו קיומי נסיבתי כזה. אמרתי לה – אל תדאגי, יהיה בסדר. והיא אמרה לי – מאיפה את יודעת? אולי לא יהיה בסדר?
אני שונאת את המשפט הזה. ואני קצת מקפידה לא לדבר איתה אחרי שהיא זרקה אותו לחלל העולם.
אבל פרוונה באמת לא יודעת אם יהיה בסדר. הסיפור לא נותן לנו הסתכלות לעתיד שלה. אין בו מפגש בפריז במגדל אייפל מקץ עשרים שנה (מי עוד חושב או. הנרי שירים את היד?). יש בו רק את העכשיו.
בעכשיו הזה יש רגע שבו כל כך נמאס לפרוונה לקטר במכתבי היומן האישי שלה, שהיא מחליטה לברוא לעצמה את העמק הירוק של גן העדן ובאמת מגיעה לשם.
כשקראתי את החלום הזה אמרתי לעצמי – כן, בטח.
אבל באמת כן, בטח.
זה קרה. לפחות למשך זמן.
אז אולי פרוונה צריכה להמשיך לחשוב חיובי.
ואולי היא תחשוב, וזה יסתדר.
או שאולי המוות של ליליה היה קצת יותר מדי ברשימה ארוכה מדי של דברים שימנעו ממנה את היכולת להמשיך לרצות להאמין, שיש סיכוי לאמונה.
אני מסתכלת על הסיפור הזה, שהוא מאוד מרענן בכך שהוא מציע ומציג גיבורה שהיא הכי אנושית והכי קרובה למציאות שנתקלתי בה מזה זמן רב. מישהי שהיא לא דמות נשגבת, אלא באמת ילדה בת 11, שמתרגזת כמו ילדה בת 11 ומדמיינת כמו ילדה בת 11 ולוקחת אחריות כמו ילדה בת 11, הילדה הגדולה בין חבורה של ילדים אחרים.
אני מסתכלת על אסיף, הילד קטוע הרגליים, ואיך שהם רבים ומתקוטטים ביניהם והמחשבה שלי נודדת כמו מאליה לניחוש שוודאי יצמח כאן סיפור אהבה, ולרגע זה אפילו נרמז אבל איזה מזל שזה לא נופל לתבנית הזו, כמו בכל הסיפורים, כי הפעם, אהבה היא לא הסיפור המרכזי.
אני מסתכלת על האופן שבו פרוונה דואגת לחסן בכזו מסירות ואימהות טבעית לצד הרגעים הכול כך מנוגדים ואנושיים שבהם היא חסרת סבלנות כלפיו וכלפי ליליה.
אני מסתכלת על אסיף, שכל כך מקניט ומעצבן ומשחק את התפקיד השחוק של הילד הכועס שמחפש קירבה ומגלה חום כל כך גדול, שמבטיח שמתחת לחזותו המתכעסת, שהוא עוד יצמח להיות גבר גדול, אם הוא רק יצליח לחיות עוד קצת כדי להתבגר.
אני מסתכלת על הסיפור הזה ולא מצליחה להבין איך הוא מתרחש עכשיו, ברגעים אלו, ממש.
שכל מה שמתואר שם הוא אמיתי וממשי.
וקורה.
זה בלתי נתפס שאנשים חיים ככה – נמלטים על חייהם מתוך אינסוף של הרס. רעבים וצמאים ועל סף מוות.
ומלחמות.
כל הזמן מלחמות.
ואיסורים כאלה, וטאליבן, והבורקה והטירוף הקיצוני באצטדיונים.
והרג.
וזה קורה עכשיו. או לא לפני כל כך הרבה זמן.
במקום אחר, לא ממש רחוק מכאן.
באותו כדור הארץ. באותו עולם.
אפשר להסתכל על הרבה דברים בעולם ולהגיד את זה. זה אולי הכי כואב. שגם בהרבה מקומות אחרים יש סיפורים קשים לא פחות.
אין דברים טובים שאפשר להגיד על המסע של פרוונה.
אולי זה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו.
יש פרוונות בעולם. ואסיף וחסן ונוריה ומרים.
לפעמים אפשר לספר את הסיפור שלהם.
כדי שנשמע. ונדע. ואולי גם נעשה עם זה משהו. אם נוכל. לפעמים ספר יכול לחולל שינוי של ממש. הנה, קראתי על אישה שהקימה מפעל חיים של פעילות צדקה בגלל כתבה של חמש דקות בטלוויזיה. אז לכי תדעי. מה אנחנו יודעות בכלל, בעצם?
טוב…
אני כנראה אתקשר אליך.
בכל זאת, זה לא יומן רשת וירטואלי.
מתישהו את תצטרכי ליטול חלק בדיאלוג הזה.
אני מניחה ששוב, זה יהיה בגללי…
