מקרה לא נעים.
הוא לא צריך להיות גדול או מצער במיוחד – סתם טעות מביכה עם האדם הלא־נכון. מעידה אישית שנגזרת מקלות דעת או חוסר תשומת לב. משהו שלא היה קורה למישהו אחר בנסיבות אחרות.
ואז באה לאה גולדברג וכתבה את הילד הרע ופתאום זה מרגיש קצת פחות איום, קצת פחות עוקצני וחריף, קצת יותר אנושי ומובן.
יש משהו בגישה התמימה, גם אם לא התמה, שבה ילדים מביטים על העולם. הם מסירים ממנו את כל ההגדרות, הכינויים והתוויות ומסתכלים על המצב כפי שהוא באמת. זה אולי לא הופך אותו לנעים יותר אבל תחת צורת ההתייחסות הזו הוא קצת פחות גרוע, קצת יותר נסבל, הרבה יותר נסלח.
זה העניין בסיפורי ילדים טובים: הם לא מנסים למכור מציאות חיים אחרת. הם פשוט מתייחסים אליה בגישה ברורה, פשוטה ונוחה לעיכול רגשי.
אמא קומי של אלדד כהן הוא למעשה ספר על אסופת אסונות מצטברים: אם חד־הורית שבמצבי לחץ ותסכול נרדמת לתקופות ממושכות שיכולות להימשך גם יומיים; בן שסובל מהתנהגות טורדנית־כפייתית ומגלה לראשונה שאביו, שעד כה נאמר לו שהיה מת, דווקא חי מאוד, נשוי לאשה אחרת ואינו מודע כלל לקיומו; חייל הסובל מהלם קרב לאחר שמרבית חייליו נהרגו במלחמה; פיגוע בירושלים; תאונת דרכים קטלנית; נערה צעירה שאביה סובל ממחלה חשוכת מרפא ולוויה של חבר קרוב. ועדיין, אמא קומי של אלדד כהן הוא אחד הספרים המצחיקים והמשעשעים שקראתי – אולי לאחרונה, אולי בכלל, מה זה באמת משנה.
זו מעשייה עכשווית, מציאותית לחלוטין, כזו שמערבבת הרבה רע עם הרבה טוב והרבה טוב עם הרבה רע כך שהתוצאה הסופית יוצאת תמיד מתוקה יותר מסך חלקיה המרירים.
כמו בנסיך חורשה עבותה וקצת בדומה לגיבור חייה ועם הדהוד חזק ליש ילדים זיגזג – מציאות היום־יום מקבלת רובד אחר, אגדתי, של ראויות.
גיבור הסיפור, יודה, נולד וחי בשוק מחנה יהודה בירושלים. אמא שלו, ורד, היא מורה לחשבון בבית הספר שבו הוא לומד, שאמנם רחוק יותר גיאוגרפית מבית ספר אחר אבל יש להם רכב בשם נסיך קטן, שהגיע להם בירושה יחד עם הדירה שבה הם מתגוררים ממורה לשעבר של ורד, שהוריש לה את כל הרכוש שהיה לו כי לא היו לו מישהו אחר. אין להם הרבה כסף, משפחה קרובה או רחוקה אבל יש להם את עצמם ואת הסרט הערבי בכל יום שישי והרבה אהבה והבנה וכמה שכנים טובים אז הם מצליחים להסתדר.
ורד היא לא מסוג האימהות שאפשר להשתפך בפניהן משום שטווח הסבלנות שלה מוגבל, שלא לומר מצומצם, ובכל זאת אין כמעט דבר שהיא אינה יודעת על יודה, שמצידו עושה כל שביכולתו כדי להימנע מלהכעיס או להרגיז אותה. בכלל, הקיום של ורד מתנהל בתוך סוג של בועה עצמאית ששמה את ורד במרכז – לא מתוך אנוכיות אלא מתוך מודעות ברורה למה שמתאים ולא מתאים לה לעשות. כמו למשל להשמיע את חוליו איגלסיאס לכל השוק, גם אם יש רוכלים שמקבלים את המוזיקה הזו ברוח טובה פחות ממנה; כמו למשל להוכיח את יכולת החזר ההלוואה, שהפקיד בבנק מסרב לתת לה בגין גירעון מתמשך בחשבון, על ידי עידוד יודה לקיים מופע להטוטנות בסניף ככה סתם באמצע היום.
ורד היא לא טיפוס מתחנף או מתחנחן והיא לא אחת שמצייתת למוסכמות (יודה נולד ממערכת יחסים שניהלה עם פסיכולוג ילדים נשוי וכעת היא מנהלת מערכת יחסים עם מנהל בית ספר נשוי עד שתעבור ממנו הלאה): אשה שמתנהלת בטקסים קבועים של צפייה בשוק המתעורר והנרדם על המרפסת עם סיגריה וארוחת בוקר של אכילת ביצים משותפת וריקודים ככה סתם על הבוקר; אשה שמסורה לבנה עד אין קץ אבל גם יודעת למתוח גבולות ברורים שאחרים אינם רשאים לעבור; אשה שמסוגלת לחשוף את שקרי האחר כשהוא בוחר (בטיפשותו, בתמימותו) לנסות ולרמות אותה אבל גם מפגינה חמלה יוצאת דופן כלפי אלה הזקוקים לה; אשה שהייתה יכולה להצטייר כקשה ובלתי מתפשרת אבל מתגלה גם כרכה, אימהית, נשית וסוחפת. האשה היפה ביותר והגבוהה ביותר בשוק שאי אפשר וכדאי מאוד לא להסתבך איתה.
יודה מעריץ אותה כשם שהוא מפחד ממנה משום שהוא מכיר כל פינה נפשית בה וקורא בה ברגישות ובפיקחות שרק אדם רגיש ופיקח יכול להפגין.
בכלל, יודה רואה את המציאות בצורה תכליתית וברורה הרבה יותר מכפי שמבוגרים נוהגים לראות אותה. הוא לא נותן הגדרות – בין אם הוא יודע שיש הגדרות ובין אם לאו – לתופעות ולאירועים בחייו ובחיי קרוביו, אלא מסביר אותם בהסבר שמתיישב עם ההבנה שלו, שמתגלה כמו ההסבר המדויק והנכון מכולם. הוא לא מייפה את המציאות או מסתיר חלקים ממנה – להיפך: הכול גלוי, על השולחן, החיובי לצד השלילי, המתוסבך לצד הנהדר.
חייו אינם פשוטים אבל אלדד כהן מצייר אותם כמעין קרקס צבעוני ומרהיב. הדירה בשוק, שהייתה יכולה להיות רועשת, סואנת וצפופה, מתוארת כמגורים במקום החברותי והחווייתי ביותר בעולם: כולם מכירים את יודה, כולם אוהבים אותו והכול זמין לרשותו – פירות, ירקות, פיצוחים, בשרים, עוגות ועוגיות, ואפילו חנות מיוחדת למרקים מופלאים (גם כאלה שמכינים מממתקים) שהיא כמו הבית הטעים של המכשפה במעשיית עמי ותמי – רק בלי המכשפה ובלי עמי ותמי. ויש להטוטני רחוב צרפתיים שבבוקר מתנדבים בחפירות בעיר העתיקה ואחר הצוהריים רוכבים על חד־אופן ומלהטטים במוטות בוערים, והופעות רחוב של יודה בעצמו עם כובעים מתעופפים שנוחתים בדיוק על הראש הנכון, והופעה חד־פעמית (תרתי משמע) של אותו חוליו איגלסיאס, שהופכת לסיפור סינדרלה והיפיפייה הנרדמת בעת ובעונה אחת כשורד מככבת כמובן בתפקיד הראשי, וחיפושי אוהבים אבודים בכל יום שישי בטליתא קומי – והכל מעשי והגיוני ומופרך ומשעשע להקסים.
ההישג הגדול של אמא קומי הוא שימור חווית הילדות כפי שהיא ראויה להיות, גם אם היא לא מתקיימת בהכרח בפועל. יש בו מין תפיסה מושלמת שמתייחסת אל הקושי בתמימות שוות נפש, ללא שיפוטיות או תבניתיות. מהסיבה הזו, למרות שהפחדים של יודה גדולים ומבוססים והאימה שמשתררת מדי פעם בחייו מכסה עליהם בשמיכה שחורה של צער, יש משהו מרענן וקליל מאוד בסיפור שלו. הוא לא מכביד אף פעם, גם לא ברגעים הקשים.
הגישה הזו לעולמו של ילד ולמקומה של הילדות היא הדבר המעניין במיוחד באמא קומי. בדרך כלל סיפורים על תקופת הילדות או גיל ההתבגרות נוגעים במשברים, במתח בין הרצוי לבין המצוי, בין עולם פנימי מתפתח לעולם חיצוני תובעני. ילד, בעיקר בטווח הגילאים האלה, יכול להרגיש לא מובן, מנוכר כלפי אלה שלא קולטים, שלא רואים עין בעין את הרגשות שבוערים בו בפנים. מכאן קצרה הדרך לניכור, תסכול, כעס וזעם.
לא אצל יודה.
יודה חי והעולם חי איתו. לא מקל עליו, לא משתנה כדי להתאים את עצמו לילד הזה ולבעיותיו אבל גם לא מכשיל את צעדיו ומערים עליו קשיים שקשה להכיל. הם מתפתחים יחד, יודה והמציאות, מתמודדים באומץ עם מה שבא בעזרת האהבה והחברים והלב הפתוח של יודה שפשוט אוהב את כולם בצורה אנושית ומקבלת כי הוא ילד כזה; ילד שממציא לעצמו התנהגויות כפייתיות (הרגלים הוא קורא להם) כדי ליצור לעצמו עוגן של יציבות שיגן עליו ועל העולם מפני סכנות ואי־ידיעה; ילד שמקיים קשרי חברות אמיצים עם סרן בן 34 שמתייצב כל יום לשמור על השוק למרות ששנים הוא כבר לא בצבא. גם מבלי לנקוב בהגדרות, יודה מבין בדיוק את מצבו הנפשי של הסרן אבל הוא מקבל אותו במלאות. לא אכפת לו המסביב – אכפת לו הלב ואכפת לו האדם. יש לו לב גדול, ליודה, ואולי אין לו חברים בגילו (למעט רונית, החברה שלו) אבל החברים שכן יש לו הם חברים טובים בלב ובנפש. כל העולם מתגייס לעזור ליודה כי יודה הוא ילד כזה שכל־כולו טוב ואכפתיות ואהבה.
הוא ההפך הגמור מהפינוק, הילדותיות והאנוכיות שתובעות לעצמן מקום ויחס של הכרה וחשיבות.
הוא לעולם אינו מעמיד את עצמו או את רגשותיו במרכז, לעולם לא מתעלם מהתמונה הגדולה, הרחבה, ולא משמיט ממנה את המשתנים הנוספים – גם כשהכול סוער וטעון הוא זוכר ומשמר את מה שאמיתי וחשוב.
הוא מכיר באחרים, בצרכיהם, בקווים האדומים שלהם ומכבד את כל המערך הזה. הוא יודע מה ניתן לעשות ומה לא ולא מבקש לפרוץ גבולות או להפר דברים למען תועלתו וטובתו האישית. גם כשהוא רוצה דברים לעצמו – הוא נזהר מאוד וחושש מאוד שהם לא יפגעו בכל האנשים שמקיפים אותו סביב.
הציפייה (המופרכת כשלעצמה) שתקופת הילדות ואולי גם הבגרות תהיה מושלמת, חפה מכל שיבוש ו"אירועים לא נעימים" הופכת באמא קומי לבלתי נחוצה בעליל.
אירועים לא נעימים קיימים. אירועים קשים בהרבה קיימים אף הם, אבל כשיש כל־כך הרבה אהבה (אהבת אם לבנה ואהבת הבן לאם; אהבת החבר והחברה והחברים והרוכלים בשוק ואפילו אהבת נהגי אוטובוס זרים) ויש כל־כך הרבה יחד, הקיום מצליח להתעלות לכדי חוויה עשירה וססגונית ומפעימה באמת.
הסיפור של יודה ושל כל הדמויות העוטפות אותו הוא מעשייה שנופך של קסם הובזק עליה.
סיפור הרפתקאות והתבגרות מלבב שלא יודע שהוא כזה.
כל טוב,
גתית
