לא, תודה.
לא, תודה.
אנשים טובים רוצים לעזור.
אולי לא ניתן להכליל ולומר כי כל האנשים הינם טובים, אך ללא ספק – כל האנשים הטובים רוצים לעזור.
עזרה לזולת היא דבר נהדר, מבורך, חשוב אלא שלעתים אנשים – גם כאלה שאוהבים לעזור – נוטים לבלבל אותה עם משהו אחר, כזה שאינו קשור בהכרח לעשייה נחוצה ונדרשת.
יש בעזרה למען הזולת הרבה מתחושת הערך עצמי: עשיית מעשים טובים ומועילים – לפחות מהצד הפועל, המחשיב אותם לכאלה – מביאה לכדי התרוממות רוח; הסייען חש שבפועלו תרם תרומה ממשית וחיונית למי שחסר את היכולת לעשות כן בכוחות עצמו.
ברם, כשהושטת עזרה נובעת מהרצון להקנות ולהשריש תחושה משמעותית של ערך עצמי – להלן להעצים את החשיבות האישית (גם אם לא במודע) באמצעות הדאגה לרווחתו או לצרכיו של גורם אחר – לא ניתן לראות בה תמיכה נזקקת אלא ניסיון למלא את החלל שנפער בחייו של "הסייען המסור" בגין סיבה כזו או אחרת (שעמום, חוסר הצלחה או כישלון).
אי־עשייה מצד אחד ורצון שמדגדג, נואש לבוא לידי ביטוי מן הצד האחד – כך הופכת המגרעת למנוע הדוחף קדימה: העוזר מנסה להצליח אצל ודרך מישהו אחר, להציל את כבודו ואת הידע והניסיון שרכש.
הושטת עזרה כשלא נדרשים לכך מעידה על חוסר פנימי, הנעדר כוונה כנה ואמיתית לסייע.
רוב הסיכויים הם שהתוצאה הסופית תוביל למפלה של ממש.
אלסיי בניו יורק, סיפורו של או. הנרי, ממחיש זאת היטב.
פתיחת הסיפור נקראת כהצהרה חיובית על ההגנה שמספקים אנשי הכרך הגדול לבריות תמימות וחסרות ניסיון:
"דרכיה של מנהטן מכותרות במכשולים ומצודות המיועדים בעיקר לרגלי הנעורים של ההולכים והשבים. אך שומריהם האזרחיים של הצעירים לימדו עצמם להכיר בפחי מלכודתם של הרשעים וסוכניהם. המסיירים במרבית השבילים המסוכנים, מחפשים להרחיק את התועים מהסכנה המרחפת עליהם כאיום."1
הצגת המספר מציירת את שומרים אלה כמגנים המצילים נשמות צעירות, תועות, ומובילים אותן נאמנה אל חוף מבטחים, כפי שאולי לא היה מתרחש אלמלא עזרתם הנזקקת, אך הצהרה זו היא הכרזה שקרית, עוקצנית ומתעתעת, מלאה בתחושת ייאוש, זעם ותוכחה רושפת.
השימוש ב"מכשולים ומצודות"2 מתכתב עם שירו של עומר כיאם3 –
"הו אתה, שעשית במכשולים ומצודות,
כיתרת את הדרך שהייתי לנדוד בה,
האם לא תסוב עם פרדסטינציה שטנית
תלכוד אותי ותתלה את נפילתי לחטא?"4
פרדסטינציה הינה תפיסה נוצרית לפיה האל הוא שחורץ את גורל הנפש האנושית לגן עדן או לגיהינום, ללא התייחסות למעשיה. אזכור זה הולם היטב את משמעות הסיפור, המגולל את נפילתה הבלתי נמנעת של גיבורתו בגין התערבותם הכפייתית של "שומרי הנצרות ודרך המוסר" – משגיחים מטעם עצמם, המקדשים ערכי שווא וכך דנים את קורבנם לגיהינום מציאותי ומייסר כתופת.
הבנה זו מתחדדת בפסקה העוקבת, באזכור הנראה על פניו כבלתי קשור למהלך הענייניים: "אביה של אלסיי […] היה איש זקן, עם הילוך איטי וצולע, כך שנהג חדש וחסר מעצורים דרס אותו יום אחד, בהעדר יעד נמרץ יותר בנמצא."5
התאונה האיומה היא דוגמה קטנה אך זוועתית לתוצאה מחרידה של מעשה הנובע מגחמנותם של המחפשים אפיק להתלהבותם הנסערת, לא משנה על חשבונם וכאבם של מי הוא בא לידי ביטוי.
אלסיי, גיבורת הסיפור, היא צעירה יפה ותמימה עד כאב. חוסר ידיעותיה על אודות העולם ואורחותיו אינו בחזקת "בורות משעשעת" אלא סכנה של ממש: "היא שמעה ששוטרים, כאשר פונים אליהם בנימוס, או מעני אגודלים של ועדות חקירה, ימסרו מידע וכתובות"6 – על סמך מידע זה היא יוצאת אל הדרך, בטוחה שתמצא עד מהרה את המקום אחריו היא מחפשת.
מעני אגודלים7 כשם כן הם – מענים המשתמשים במכשיר עינויים כדי לחלץ מקורבנותיהם את המידע שהם מבקשים לגלות.
המחשבה ששני אפיונים מנוגדים כל־כך8 נתפסים בעיני אלסיי כשני דגמים זהים מאותו פס ייצור מעידה על רמת בטחונה המוחלט בכל אדם, גם כזה שאינו ראוי לכך, ולפיכך על הסיכונים הגדולים שהיא לוקחת על עצמה באמון תמים זה. יותר ויותר היא מצטיירת כאב־טיפוס לאותם צעירים וצעירות שאינם יודעים מימינם ומשמאלם9, ועלולים (כיוון שכך) ליפול בפח שטומנים להם אנשיה המפוקפקים של העיר הגדולה, יהיו אשר היו.
"איש צעיר צרוב שמש ובעל פנים נעימים, חבוש כובע בעל שוליים רכים, חלף בסמוך לאלסיי בדרכו אל תחנת הרכבת המרכזית. היה זה האנק רוז מחוות החמנייה באיידהו בדרכו הביתה מביקור במזרח. ליבו של האנק היה כבד, שכן חוות החמנייה הייתה מקום בודד, החסר את נוכחותה של אשה. הוא קיווה למצוא אחת במהלך הביקור, אחת שתוכל לחלוק בחביבות את עושרו וביתו, אך נערותיה של גוטהם לא ענו על דרישותיו. ברם, שעה שחלף בסמוך, הבחין, עם ניתור בדופק ליבו, בפניה המתוקים והתמימים של אלסיי ותנוחת הספק והבדידות שלה. עם דחף מערבי אמיתי וכן הוא אמר לעצמו שכאן הייתה בת זוגו. הוא יכול לאהוב אותה, ידע; והוא יקיף אותה בכל־כך הרבה נוחות ויוקיר אותה בזהירות כה רבה עד שהיא תהיה מאושרת ותגדל שני צמחי חמנייה בחווה שבעבר צמח בה אך צמח אחד.
האנק פנה וחזר אליה. מגובה בכנות כוונתו שמעולם לא הוטל בה ספק, ניגש אל הנערה והסיר את כובעו רך השוליים. לאלסיי היה זמן אך לאמוד את פניו הכנים הנאים במבט ביישני אחד של הערצה צנועה כאשר שוטר חסון הטיל עצמו על איש החווה, אחז בו בצווארנו ומשך אותו לאחור כנגד הקיר. במרחק שני גושי בניינים משם יצא פורץ מבית דירות עם שק כלי כסף על כתפו; אבל זה לא לכאן ולא לכאן.
"ממשיך עם התרגילים ש'ך ממש מול הפרצוף ש'י, הא?" צעק השוטר. "אני ילמד אות'ך לדבר לגבירות במקוף שלי שאתה לא מכיר. בוא, בוא."
אלסיי פנתה משם עם אנחה שעה שאיש החווה נגרר הלאה. היא אהבה את עיניו הכחולות הבהירות כנגד גוון עורו השזוף."10
דמותו המלבבת של הצעיר הדרומי11, הכבוד שהוא מבקש לרכוש לרעייתו העתידית, הנדרשת להיות אחרת מהתבנית שמצא בבנות הכרך הגדול וכמובן – ההתאהבות המיידית שלו באלסיי ושלה בו, כל אלה רוקמים הבטחה כמעט בלתי אפשרית בעיר עמוסה ורועשת, מלאת זרים, אכזבות ולבבות רכים ושבעי אכזבות שכבר החלו להתקשח בגין חספוס החיים.
את האפשרות הזו מסכל השוטר במקום פשעים אמיתיים; מבטו נודד לכיוון הלא־נכון שעה שהוא משוכנע כי הוא מציל את העולם ואת נערותיו הצעירות ממלתעותיהם של מחזרים מפוקפקים.
על אף חוסר ידיעותיה המובהקות, תחושת הערך העצמי של אלסיי שרירה וקיימת: היא אינה נזקקת ובעיקר אינה רוצה להזדקק לעזרתם של אחרים. אביה "הוריש" לה מכתב המלצה, בו הוא פונה למקום עבודתו הקודם ומבקש ממעסיקיו לדאוג לתעסוקתה של בתו, אך אלסיי חרוצה ועצמאית מספיק כדי לכלכל את עצמה בכוחות עצמה, הודות לכישורים שהרוויחה ביושר. אלא שאחרים, כך נדמה, נחושים בדעתם למנוע ממנה לעשות את המעשה הנכון ולהתפרנס מיגע כפיה בצורה הגונה ומיושבת. רצונה ומניעיה הטובים אינם עומדים בראש מעיניהם – מקום זה אויש כבר על ידי תפיסות אחרות:
אלסיי ראתה שלט "סוכנות תעסוקה" ונכנסה פנימה. […] גברת מבוגרת בעלת שיער לבן ופנים טובי לב במשי שחור מרשרש חשה אל אלסיי.
"יקירתי," אמרה בקול מתוק ועדין, "האם את מחפשת עבודה? אני אוהבת מאוד את פניך והופעתך. אני רוצה בנערה צעירה שתהיה לי חצי עוזרת וחצי בת לוויה. יהיה לך בית טוב ואני אשלם לך $30 לחודש."
לפני שהתאפשר לאלסיי לגמגם את הסכמתה מוקירת התודה, אישה צעירה עם משקפי זהב על אפה הגרום, שהחזיקה את ידיה בכיס מקטורנה, אחזה בזרועה ומשכה אותה הצידה.
"אני העלמה טיקלבאום" אמרה, "מאגודת מניעת עבודות שנכפות על נערות עובדות המחפשות עבודה. בשבוע שעבר מנענו מ־47 נערות מלהבטיח לעצמן משרה. אני כאן כדי להגן עליך. היזהרי מפני כל אחד שמציע לך עבודה. כיצד תדעי שאישה זו אינה רוצה לגרום לך לעבוד בפיצוח פחם במכרה או שלא תרצח אותך כדי להשיג את שיניך? אם תקבלי עבודה מכל סוג שהוא ללא רשות מטעם אגודתנו, תעצרי על ידי אחת מהסוכנות שלנו."
"אך מה עלי לעשות?" שאלה אלסיי. "אין לי לא בית ולא כסף. אני חייבת לעשות משהו. מדוע איני רשאית לקבל את הצעתה של האשה הנדיבה הזו?"
"איני יודעת," אמרה העלמה טיקלבאום. "זהו עניינה של הועדה לביטול העובדים. חובתי היא בפשטות לוודא שלא תקבלי עבודה. את תמסרי לי את שמך וכתובתך ותדווחי למזכירתנו בכל יום חמישי. יש לנו 600 נערות ברשימת המתנה שבמשך הזמן יורשו לאייש משרות כשיתפנה מקום ברשימת העובדים המוסמכים, אשר כעת כוללת עשרים ושבעה שמות. בבית התפילה שלנו יש תפילה, מוזיקה ולימונדה בכל יום ראשון השלישי של כל חודש."12
השם טיקלבאום13 הוא שילוב של המילה דגדוג (Tickle) והשם באום (Baum), כשמו של ליימון פרנק באום, מחברו של הקוסם מארץ עוץ14 – סיפור מסעה של צעירה בשם דורותי בעולם חדש ולא מוכר, מלווה בשלושה חברים: איש הפח, הדחליל והאריה.
אלסיי, בת דמותה של דורותי, יוצאת למסע בעולם חדש ולא־מוכר (העיר ניו יורק) לאחר שאיבדה את ביתה. הגברת טיקלבאום היא "החברה" השנייה הנקרית בדרכה. גם היא, כמו השוטר שקדם לה, הגברת המכובדת והכומר שיופיעו לאחריה, תוביל את אלסיי אל הקוסם הגדול – ההבטחה שתחלץ אותה מחיים של עוני ומחסור ותעניק לה פרנסה וקורת גג.
אלא שהקוסם האמיתי נקרה בדרכה כבר קודם: האנק רוז עם חוות החמנייה שלו והגברת הנדיבה בלשכת התעסוקה.
הקוסם שאליה דוחפים "החברים" את אלסיי הוא מקסם שווא של קוסם מתחזה – רודף נשים נכלולי ומסוכן, מסוכן עד מאוד לנשים צעירות ותמימות.
"קוסם" זה לעולם לא יושיע את אלסיי.
אחריו לא תהיה לה כל אפשרות לישועה.
"אלסיי מיהרה הלאה [… ו]ראתה שלט "דרושה קופאית," בחלון חנות מִגְדָּנוֹת. פנימה נכנסה והגישה מועמדות לתפקיד, לאחר שהטילה מבט מהיר מעבר לכתפה והרגיעה עצמה שמונעת העבודה לא הייתה בעקבותיה.
בעל החנות היה זקן מדיף ניחוח מנתה שהחליט, לאחר שתחקר את אלסיי באופן די מעמיק, כי הייתה זו בדיוק הנערה שרצה. שירותיה נדרשו באחת, כך שאלסיי, עם ליבה אסיר התודה, הסירה את מעיל הבז' והתכוונה לעלות על כיסא הקופאית. אך לפני שיכולה הייתה לעשות זאת, גברת כחושה וקודרת, מרכיבה משקפי מתכת ועטויה כפפות עמדה מולה, עם אצבע ארוכה מושטת, וצעקה: "אישה צעירה, הססי!"
אלסיי היססה.
"האם את יודעת," אמרה הגברת בשחור ובמתכת, "שבקבלת משרה זו את עשויה לגרום יום אחד לאובדן מאות חיים בעינויים גופניים מייסרים ולשלוח את מאות נשמותיהם לגיהינום?"
"מה, לא," אמרה אלסיי בנעימת קול מפוחדת. "כיצד אוכל לעשות זאת?"
"הרס," אמרה הגברת – "שד הרום. האם את יודעת מדוע חיים רבים כל־כך אובדים כאשר התיאטרון עולה בלהבות? כדורי ברנדי15. שד הרום אורב בכדורי ברנדי. נשות האגודה שלנו, בעודן בתיאטראות, יושבות שיכורות עד גועל מאכילת אותם ממתקים הממולאים בברנדי. כאשר האש השטנית יורדת עליהן, אין בכוחן להימלט. חנויות הממתקים הן המזקקות של השטן. אם תסייעי בהפצת רקיחות ערמומיות אלו, תסייעי בהרס גופותיהם ונשמותיהם של חבריך בני התמותה, ובמילוי בתי הכלא, בתי המשוגעים ובתי המחסה שלנו. חשבי, ילדה, קודם שתגעי בכסף שעבורו נמכרים כדורי הברנדי."
"אוי לי," אמרה אלסיי, מבולבלת. "לא ידעתי שיש רום בכדורי ברנדי. אבל אני חייבת להתקיים באמצעים כלשהם. מה אעשה?"
"דחי את המשרה," אמרה הגברת, "ובואי איתי. אני אומר לך מה לעשות."
לאחר שאמרה אלסיי לבעל חנות המגדנות שהיא שינתה את דעתה בנוגע למשרת הקופאית, היא לבשה את מעילה ויצאה בעקבותיה של הגברת אל המדרכה, שם המתינה כרכרת ויקטוריה הדורה.
"חפשי עבודה אחרת," אמרה הגברת במתכת ושחור, "וסייעי במחיצת ראש ההידרה של שד הרום" והיא נכנסה אל תוך הויקטוריה ונסעה משם.
"אני מניחה שזה מחזיר אותי למר אוטר שוב," אמרה אלסיי בצער, פונה במורד הרחוב. "ואני מצטערת, גם, שכן הייתי מעדיפה הרבה יותר להסתדר בלעדי עזרה."
סמוך לרחוב ארבעה־עשר ראתה אלסיי כרזה נעוצה בצד הדלת שהכריזה: "חמישים נערות, סורגות יעילות, דרושות במיידי לתלבושות תיאטרון. שכר טוב." היא התכוונה כבר להיכנס, כאשר גבר מכובד למראה, לבוש כולו בשחור, הניח את ידו על זרועו.
"נערתי היקרה," אמר, "אני מפציר בך שלא להיכנס לחדר ההלבשה של השטן."
"בחיי!" קראה אלסיי עם מעט חוסר סבלנות. "נראה שלשטן יש שליטה על כל העסקים בניו יורק. מה לא בסדר עם המקום הזה?"
"במקום הזה" אמר האיש הרציני, "מיוצרות מחלצות השטן – במילים אחרות, התלבושות שנלבשות על הבמה. הבמה היא דרך להרס וחורבן. האם תסכני את נפשך כאשר תשאילי את ידיך לעבודה התומכת בה? האם יודעת את, נערתי היקרה, למה מוביל התיאטרון? האם יודעת את להיכן שחקנים ושחקניות הולכים לאחר שהמסך של בית הבובות נופל עליהם בפעם האחרונה?"
"בטח," אמרה אלסיי. "לוודביל. אבל אתה חושב שזה יהיה מרושע מצידי להרוויח מעט כסף לחיות באמצעות תפירה? אני חייבת למצוא משהו לעשות בהקדם."
"סירי הבשר של מצרים16," צעק הכומר המכובד, מרים את ידיו. "אני מפציר בך, ילדתי, לפנות הלאה ממקום זה של חטא ואי־צדק."
"אך מה אעשה למחייתי?" שאלה אלסיי. "לא אכפת לי לתפור למחזה המבדח המוזיקלי הזה, אם הוא מבחיל כפי שאתה אומר שהוא; אבל אני חייבת להשיג עבודה."
"האל יספק," אמר האיש המכובד. "יש שיעור תנ"ך חופשי בכל צהרי יום ראשון במרתף של חנות הסיגרים ליד הכנסייה. יהי השלום עמך. אמן. להתראות.""17
אלסיי היא בחורה תמימה, על סף הנבערת, אך השוטר, העלמה טיקלבאום, הגברת המכובדת והכומר טיפשים ונבערים הרבה יותר ממנה. את מה שהם מבקשים "ללמד" אותה על אודות העיר הגדולה היא אינה באמת צריכה לדעת, אך הם כופים עליה, שוב ושוב, את רעיונותיהם האוויליים ואת תפיסותיהם הילדותיות ומסיטים אותה מהכיוון הנכון שבו ביקשה ושבו אמורה הייתה ללכת:
"אלסיי עמדה בפני מראה באורך מלא עם לחיים ורודות ונשימה מהירה. עיניה זהרו כמו כוכבים עמומים. היא הייתה יפיפייה.
אבוי! היא הייתה יפיפייה.
הייתי רוצה לעצור את הסיפור הזה כאן. לעזאזל! אני אפסיק. לא; הוא חייב להגיע אל סיומו. לא המצאתי אותו. אני רק חוזר עליו.
הייתי רוצה להשליך זרי פרחים על השוטר החכם, והגברת שמצילה נערות מעבודות, ואוסרת השימוש על שתיית משקאות חריפים שמנסה למחוץ כדורי ברנדי, ולכומר הצבאי שמתנגד לתלבושות עבור אנשי הבמה (ישנם אחרים), וכל מאות האנשים הטובים שבעבודתם מגנים על אנשים צעירים מחסרונותיה של עיר גדולה; ואז אסכם כשאראה כיצד היו הם האמצעים שאפשרו לאלסיי להגיע אל הנדבן של אביה וחברה הטוב ומגנה מפני העוני. זה יעשה סיפור אלסיי מצוין מהסוג הישן. הייתי רוצה לעשות זאת; אך יש רק מילה אחת או שתיים להמשיך.
בעוד אלסיי העריצה עצמה במראה, הלך מר אוטר אל תא הטלפון וחייג איזה מספר. אל תשאלו אותי מה הוא היה.
"אוסקר," אמר הוא, "אני רוצה שתשמור לי את אותו השולחן עבורי הערב… מה? נו, השולחן בחדר האפריקאי משמאל לשיחים… כן; שניים… כן, הסוג הרגיל; וג'והנסבורגר 85 עם הצלי. אם הוא לא יהיה בטמפרטורה הנכונה אשבור את צווארך… לא; לא היא… לא, אכן… חדשה – אפרסקית, אוסקר, אפרסקית!"
קורא ייגע ומְיַגֵּעַ, אסכם, ברשותך, […]. אבוד, הוד מעלתך. אבודים, אגודות וחבורות. אבודים, כומר צודק וכומר טועה של כל מסדר. אבודים, מתקנים ומחוקקים, נולדתם עם חמלה שמימית בלבבכם, ויראת כבוד לכסף בנפשותיכם. ואבודים כך סביבנו בכל יום."18.
אמנות שגויות עשויות להיות הרסניות, ללא ספק, אך גיבוריו של או. הנרי אינם סובלים "רק" מתפיסות שווא על אודות ערכיה "הנכונים" של מציאות "תקינה": גיבורים אלה מקדישים את מרצם ותשומת ליבם למטרה הלא־נכונה בצורה שיטתית ועקרונית. התעסקות זו גורמת להם לחוש כבעלי ערך, כאנשים שקיומם חשוב ונחוץ לעולם.
אך לגישה זו קיים מימד נוסף, מטריד הרבה יותר;
לעתים מאמצים לא נושאים פרי, לא משנה כמה כנות הכוונות או עמוקות ההשתדלויות. אפשר בהחלט שהשוטר רצה בכל מעודו להיות נציג חוק מצטיין כשם שייתכן שמובילת ההתנגדות לכדורי הברנדי ניסתה להניא את חברותיה מן החטא הנורא.
שניהם, יש להניח, כשלו כישלון נחרץ וצורב.
כך ולכן, בסופו של יום, ממאבק עיקש להצליח נותר מצבור של רצון טוב ללא כל יישום. את המשאב הזה צריך להפנות למקום כל שהוא – שהרי הוא אינו יכול פשוט להישאר "שם", "ככה". מי שהשקיע אותו, טיפח והאמין בו, מי שנכשל בניסיונותיו להצליח בעצמו, חייב להעביר אותו הלאה ולגרום למישהו אחר להצליח, בזכותו.
הדבר בוער בעצמותיו, או לפחות מדגדג מאוד.
לכן הוא עוזר, מייעץ, מסייע ובכך, בעצם, משקר לעצמו שחייו אינם כה גרועים, משמימיים, חד־גוניים כפי שהפכו להיות.
מי שדוחף את עצמו לעזור לזולת מבלי שנתבקש ומבלי להפגין רגישות מספקת למצבו של העומד מולו, עושה זאת כדי לגאול את עצמו משעמום ומשיממון אכזבותיו וכישלונותיו האישיים.
כל מחשבה אחרת היא בחזקת הטעייה והונאה – מעשה קר של אכזריות.
לאנשים עסוקים "אין פנאי" לעזור, אך כשהם נדרשים לעשות זאת, הם מוצאים את הזמן.
גיבורי סיפורו של או. הנרי אינם אנשים עסוקים – ההפך הוא הנכון: יש להם יותר מדי זמן; יותר מדי זמן להטיף, יותר מדי זמן להפגין, יותר מדי זמן לבלות בעגלות פאר ובאופרה ובנשפים.
השוטר, העלמה טיקלבאום, הגברת המכובדת במתכת ושחור והכומר מנסים לעזור משום שחייהם ריקים מכל עשייה אחרת.
את "העצות" שהם ממהרים להשיא נדרש היה שלא לומר, אפילו שהלהט לחלק אותן כמעט מכניע אותם מעודף משקלו.
זו לא באמת הארה שהם חולקים עם מי שאינו רואה את הדברים כמוהם, לא ערך שראוי להקדיש לו תשומת לב אלא טיפשות מזהרת, תפיסות שקר לא נחוצות, לא הכרחיות ופוגעניות בהכרח.
אפשר ואפילו רצוי להסתדר בלעדיהן.
אפשר וכדאי שלא לעשות דבר, העיקר לא להוביל את קורבנם האומלל הישר לפתחו המציאותי מאוד של הגיהינום.
