ילדה
ילדה1
באותיות מוזהבות על הזכוכית המחוספסת2 של דלת חדר מספר 962 הופיעו המילים הבאות: "רובינס את הארטלי, סוכני בורסה"3. הפקידים הלכו. השעה הייתה אחרי חמש ועם צעדים כבדים ומיושבים של עדר פרשרונים4 זוכי פרסים, פלשו נשות הקרצוף5 לבניין בן עשרים הקומות שכיפתו בעננים. משב של שיער אדום לוהט מתובל בקליפות לימון, עשן פחם רך ושמן רכבת נכנס דרך החלונות הפתוחים למחצה.
רובינס, בן חמישים, משהו מעין מחזר במשקל עודף ומכור ללילות ראשונים וחדרי דקלים במלונות, העמיד פני מקנא בהנאות נסיעותיו הקבועות של שותפו.
"עומד להיות משהו בנוגע לקו הלחות הלילה," אמר. "אתם הבחורים שמחוץ לעיר תהיו האנשים עם החגבים6 ואור הירח והמשקאות הארוכים ודברים על המרפסת הקדמית שלכם."
הארטלי, בן עשרים ותשע – רציני, רזה, נאה, נרגש – נאנח והזעיף קמעה.
"כן," אמר, "תמיד יש לנו לילות קרים בפלורלהרסט7, בפרט בחורף."
גבר עם הילת מסתורין נכנס בדלת וניגש אל הארטלי.
"מצאתי היכן היא גרה," הכריז בבשורה של חצי לחישה ההופכת את הבלש־בעבודה לישות מסומנת עבור עמיתיו הגברים.
הארטלי שלח בו מבט זועף להביאו לכדי שתיקה שלווה ודרמטית, אך עד אז רובינס קיבל את מקל ההליכה שלו וסידר את סיכת עניבתו לפי טעמו ועם ניד נינוח יצא אל שעשועיו בכרך הגדול.
"הנה הכתובת," אמר הבלש בקול רגיל, לאחר שנשלל ממנו קהל שנדרש לבלבל.
הארטלי לקח את הדף שנקרע מתוך ספר התזכירים הבלשי המלוכלך והאפל. עליו נכתבו בעפרון המילים "ויויאן ארלינגטון, רחוב 341 מזרח, בטיפולה של הגברת מק'קומוס."8
"עברה לשם לפני שבוע," אמר הבלש. "עכשיו, אם תרצה שתבוצע איזו הצללה, מר הארטלי, אני יכול לעשות לך עבודה טובה בקו הזה כמו כל אחד בעיר. זה יהיה רק $7 ליום והוצאות. יכול לשלוח דו"ח מודפס יומי, המכסה…"
"אתה לא צריך להמשיך," קטע אותו הבורסאי. "זה לא מקרה מהסוג הזה. רק רציתי את הכתובת. כמה עלי לשלם לך?"
"עבודה של יום אחד," אמר הבלש. "עשירייה תכסה אותו."
הארטלי שילם לאיש ושיחרר אותו. לאחר מכן עזב את המשרד ועלה על קרונית לברודווי. בעורק הגדול הראשון החוצה את עיר הטיול הוא לקח קרונית מזרחה שהפקידה אותו בשדרה מתפוררת, שמבניה העתיקים הגנו בעבר על גאוותה וגדולתה של העיר.
לאחר שהלך כמה גושי בניינים הגיע אל הבניין שחיפש. היה זה בית דירות חדש, נושא חריטות של שמו המהולל, "הוולמברוזה"9, על שער האבן הזול שלו. יציאות חירום הזדגגו בחזיתו – אלה העמוסות בסחורות ביתיות, בגדים יבשים וילדים צווחים שפונו על ידי חום אמצע הקיץ. פה ושם הציץ צמח גומי חיוור מההמון המגוון, כמו תוהה לאיזו ממלכה השתייך – ירקות, חיות או מלאכותיות.
הארטלי לחץ על כפתור "מק'קומוס". בריח הדלת הקיש בעווית – כעת באופן מסביר פנים, כעת בספקנות, כמו בחרדה באם עשוי הוא להכניס חברים או נושים. הארטלי נכנס והתחיל לטפס במדרגות אחר האופן של אלה המחפשים את חבריהם בבתי דירות בעיר – האופן שבו ילד המטפס על עץ תפוח עוצר בהגיעו למה שרצה.
בקומה הרביעית ראה את ויויאן עומדת בדלת הפתוחה. היא הזמינה אותו פנימה עם ניד וחיוך בהיר, אמיתי. היא הציבה כיסא עבורו קרוב לחלון ומיקמה עצמה בחינניות על קצה אחד מאותם פריטי ריהוט של "ג'קיל והייד", מכוסים ומוסווים באופן מסתורי, גושים בלתי ניתנים לזיהוי באור יום ומתלי עינוי חקירתיים בלילה.
הארטלי הטיל בה מבט מהיר, שיפוטי, מלא הערכה, קודם שדיבר ואמר לעצמו שטעמו בבחירה היה נטול רבב.
ויויאן הייתה בערך בת עשרים ואחת. היא הייתה מסוג הסקסון10 הטהור ביותר. שיערה היה אדמוני־זהוב, כל חוט־להט של שפעת השיער המסודרת מבהיק בזוהר משלו ובדירוג מעודן של צבע. גוון השנהב הבהיר שלה ועיניה הכחולות בגוון הים שהביטו על העולם בשלווה תמימה של בת ים או פיית נהר הרים שטרם התגלה היו בתואם מושלם. מסגרתה הייתה חזקה ועם זאת בעלת חן של טבעיות מוחלטת. ואף על פי כן עם כל צלילותה הצפונית וכנות הקו והצבע, נראה שיש בה משהו מן האזורים הטרופיים – משהו של רפיון בשפיפות עמידתה, של אהבת הקלות בשאננותה המחוכמת של שביעות רצון ונוחות בעצם פעולת הנשימה – משהו שנראה שתבע עבורה זכות, כעבודה מושלמת של הטבע, להתקיים ולהיות נערצת במידה שווה עם פרח נדיר או יונה יפיפייה, לבנה כחלב בקרב ידידים בעלי גוון מפוכח.
היא הייתה לבושה במותנייה לבנה וחצאית כהה – אותו נשף מסכות חשאי של נערת אווזים ודוכסית.
"ויויאן," אמר הארטלי, מביט בה בתחינה, "לא השבת על מכתבי האחרון. היה זה קרוב לשבוע חיפושים עד שמצאתי להיכן עברת. מדוע החזקת אותי במתח כאשר ידעת כמה חרד הייתי כשחיכיתי לראות אותך ולשמוע ממך?"
הנערה הביטה מהחלון בחולמניות.
"מר הארטלי," אמרה בהיסוס, "אני בקושי יודעת מה לומר לך. אני מבינה את כל היתרונות של הצעתך, ולפעמים אני מרגישה בטוחה שהייתי יכולה להיות מרוצה איתך. אבל, שוב, אני ספקנית. נולדתי נערת עיר ואני חוששת לקשור עצמי לחיי פרברים שקטים."
"נערתי היקרה," אמר הארטלי בלהט, "האם לא סיפרתי לך שיהיה לך כל דבר שליבך יכול לרצות ושבכוחי לתת לך? תבואי לעיר לתיאטראות ולקניות ולבקר את חבריך לעתים קרובות ככל שתרצי. את יכולה לבטוח בי, לא כן?"
"באופן מוחלט," אמרה, מפנה את עיניה הכנות אליו עם חיוך. "אני יודעת שאתה הסוג הטוב ביותר של האנשים ושהנערה שתשיג תהיה ברת־מזל. למדתי הכול על אודותיך כאשר הייתי אצל מונטגומרי."11
"אה!" קרא הארטלי, עם אור רך, מעורר זיכרונותיו בעינו; "אני זוכר היטב את הערב שבו ראיתי אותך לראשונה אצל מונטגומרי. הגברת מונטגומרי השמיעה את שבחיך בפני כל הערב. והיא בקושי עשתה עמך צדק. לעולם לא אשכח את אותה ארוחת ערב. בואי, ויויאן, הבטיחי לי. אני רוצה אותך. את לעולם לא תתחרטי שבאת עמי. אף אחד אחר לעולם לא ייתן לך בית כה נעים."
הנערה נאנחה והביטה מטה אל ידיה המקופלות.
חשד פתאומי אחז בהארטלי.
"אמרי לי, ויויאן," שאל, מתייחס אליה בחדות, "האם יש אחר… האם יש מישהו אחר?"
סומק ורוד הזדחל באיטיות על צווארה ולחייה היפות.
"אל לך לשאול זאת, הארטלי," אמרה בבלבול מה. "אך אומר לך. יש מישהו אחר… אבל אין לו שום זכות… לא הבטחתי לו דבר."
"שמו?" דרש הארטלי בחומרה.
"טאוסנד."
"ראפורד טאוסנד!12" קרא הארטלי עם הידוק עגום של לסתו. "כיצד האיש הזה הכיר אותך? אחרי כל מה שעשיתי למענו…"
"המכונית שלו בדיוק עצרה למטה," אמרה ויויאן, רוכנת מעבר לאדן החלון. "הוא מגיע בשביל תשובתו. הו! אני לא יודעת מה לעשות!"
הפעמון בדירת המטבח זמזם. ויויאן מיהרה ללחוץ על כפתור הבריח.
"הישארי כאן," אמר הארטלי. "אפגוש אותו במסדרון."
טאוסנד, נראה כאציל ספרדי במכנסי הטוויד הקלים שלו, כובע פנמה ושפם שחור מסולסל, עלה במדרגות שלוש בכל פעם. הוא עצר למראה הארטלי ונראה מטופש.
"חזור אחורה," אמר הארטלי בתקיפות, מצביע מטה עם אצבע המורה שלו.
"הולו!" אמר טאוסנד, מעמיד פני מופתע. "מה קורה? מה אתה עושה כאן, קשישא?"
"חזור אחורה," שב ואמר הארטלי בחוסר גמישות. "חוק הג'ונגל. אתה רוצה שהלהקה תקרע אותך לגזרים? ההרג הוא שלי."
"באתי הנה כדי לראות שרברב בנוגע לקשרי אמבטיה," אמר טאוסנד באומץ.
"בסדר גמור," אמר הארטלי. "יהיה לך את טיח השקר שיידבק בנשמתך הבוגדנית. אבל, חזור אחורה." טאוסנד ירד אל הקומה התחתונה, מותיר מילה מרירה מרחפת על רוח הפרצים של גרם המדרגות. הארטלי שב לחיזוריו.
"ויויאן," אמר במומחיות. "אני חייב לקבל אותך. לא אקבל שום סירוב או דחיות13."
"מתי אתה רוצה אותי?" שאלה.
"עכשיו. ברגע שתהיי מוכנה."
היא עמדה בשלווה לפניו והביטה בעיניו.
"האם אתה חושב לרגע אחד," אמרה, "שאכנס לביתך בזמן שאלואיז14 שם?"
הארטלי התכווץ כמו מפני מהלומה בלתי צפויה. הוא קיפל את זרועותיו והלך כה וכה על השטיח פעם או פעמיים.
"היא תלך," הכריז בעגמומיות. טיפות עמדו על מצחו. "מדוע שארשה לאשה הזו להפוך את חיי לאומללים? מעולם לא ראיתי יום אחד של חופש מצרה מאז שהכרתי אותה. את צודקת, ויויאן. אלואיז חייבת להישלח לפני שאקח אותך הביתה. אבל היא תלך. החלטתי. אפנה אותה מדלתותיי15."
"מתי תעשה זאת?" שאלה הנערה.
הארטלי הצמיד את שיניו וכופף את גבותיו יחד.
"הערב," אמר בהחלטיות. "אשלח אותה הערב."
"אם כן," אמרה ויויאן, "תשובתי היא 'כן'. בוא אלי כשתבוא."
היא הסתכלה אל תוך עיניו עם אור מתוק וכן משל עצמה. הארטלי היה יכול בקושי להאמין שכניעתה הייתה אמיתית, היא הייתה כה מהירה ומלאה.
"הבטיחי לי," אמר ברגש, "על מילתך וכבודך."
"על מילתי וכבודי," חזרה ויויאן ברכות.
בדלת הוא פנה והביט בה באושר אולם עדיין כאחד שבקושי סומך על יסודות אושרו.
"מחר," אמר עם אצבע מורמת לתזכורת.
"מחר," היא חזרה עם חיוך של אמת וכנות.
בתוך שעה וארבעים דקות ירד הארטלי מן הרכבת בפלורלהרסט. הליכה נמרצת של עשר דקות הביאה אותו לשער של בית נאה בן שתי קומות שהוצב על מדשאה רחבה ומטופחת. בחצי הדרך לבית הוא פגש אשה עם שיער קלוע, שחור כזפת, ושמלת קיץ לבנה מתנופפת, שחנקה אותו למחצה ללא סיבה נראית לעין.
כשנכנסו פנימה אל אולם הכניסה אמרה:
"אמא כאן. המכונית מגיעה עבורה בעוד חצי שעה. היא הגיעה לארוחת ערב אבל אין ארוחת ערב."
"יש לי משהו לספר לך," אמר הארטלי. "חשבתי לבשר לך את זה בעדינות, אבל מאחר שאמך כאן אנחנו יכולים כבר לגמור עם זה."
הוא עצר ולחש משהו באוזנה.
רעייתו צרחה. אמה הגיעה בריצה אל אולם הכניסה. האשה בעלת השיער הכהה צרחה שוב – הצרחה העליזה של אשה מפונקת ואהובה מאוד.
"הו, מאמא!" היא קראה בהתלהבות, "מה את חושבת? ויויאן חוזרת לבשל עבורנו! היא זו שנשארה עם המונטגומרים שנה שלמה. ועכשיו, בילי, יקירי," סיכמה, "אתה חייב לרדת ישר אל המטבח ולפטר את אלואיז. היא שתתה שוב במשך כל היום."
