חרשתא

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 6
            [name] => עולם התנ"ך
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%aa
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 6
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 22
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 6
            [category_count] => 22
            [category_description] => 
            [cat_name] => עולם התנ"ך
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%aa
            [category_parent] => 2
        )

)

חרשתא

אם יש הצדקה לכתוב מאמר, ולא רשומה או סקירה ספרותית, על חרשתא מאת יהודית קגן, הרי שהיא נעוצה בדמות הראשית שלו, נערה בשירות לאומי (שנה שנייה) בשם אופיר פרל.

סקירות ספרותיות על אודות הספר קיימות בהמוניהן. רבות מהן בוחנות את דמותה של אופיר ביחס לטווחי הגיל, ההתרשמויות ונקודות המפגש שלה עם קהל הקוראים והקוראות, אך הגדילה לעשות ביקורת אחת שהאשימה את אופיר פרל בצדקנות. "צדקנות" היא מילת הוקעה המסתירה מאחוריה גינוי ושמץ התנשאות. במקרה הנדון נראה שהיא טומנת בחובה דבר חמור הרבה יותר: חוסר הבנה תהומי על אודות נבכי הנפש שדמות כמו אופיר פרל מבקשת לייצג בתעוזה עצומה – קול נאמן לעצמו בעולם הדורש ממנו להתבטל ולהתאיין בשם נאמנות אחרת, לא רק מהצד העל־טבעי.

"אופיר שכבה במיטה הזרה בחדר הזר שבעיר הזרה והתחבאה מכל העולם הזר הזה שסביבה. הגוש הצורב של הכישלון התפרק ברגע שהתחבאה ממבטים חיצוניים. התסכול, העלבון וההחמצה זלגו במורד לחייה היישר לתוך הכרית. העולם הזה רימה אותה. היא מילאה את חלקה בעסקה הזאת, היא היתה טובה, היא היתה צודקת. עובדה שאפילו יש לה אישור בכתב מהרב על כל צומת שבו התלבטה, ותמיד בחרה בדרך הנכונה. היא התנדבה, היא הקפידה על ההלכה, היא דאגה לאחרים על חשבונה. […] היא חשבה שהיא עוזרת, שהיא משפיעה. נכון, היא לא בחרה בזה, אבל גיבורים לא בוחרים את הקרבות שלהם. המשמעות עדיין היתה שם […] אבל היא לא הצילה אף אחד. סתם נוצלה ורומתה. העולם לא שיתף פעולה ולא גמל טוב לילדות טובות. […] הלוואי שלא היתה עושה כל כך הרבה טעויות, הלוואי שלא היתה ילדה טובה כל כך. […] עד עכשיו היא השתדלה להיות בסדר והגונה וצודקת ולאן זה הביא אותה?"¹

משהו בתפיסת עולמה של אופיר נסדק כשהיא מתאמצת לעשות את מה שהיא חושבת שנדרש ממנה ונכשלת בקנה מידה הרסני. גם מבוגרים מפוכחים ממנה מחזיקים בתפיסת "עסקה" שכזו מבלי לרדת לעומק החיסרון הגלום בה – לא פשטנות כי אם צמצום של נקודת מבט: אם אחת ועוד אחת יוצרים שתיים, מה קורה כשהתוצאה המתקבלת היא שלוש? או אחת וחצי?
בשבר שכזה יש מי שפונה למרמור וכעס, נוטש או מתעלם.
אופיר חווה מרמור וכעס, מנסה קצת לנטוש, לא מצליחה להתעלם ובסופו של דבר מבינה (כמעט לגמרי לבד²) שהיא זו שצריכה להתבגר כדי לראות את העולם על שני חלקי המשוואה שלו שיוצרים שלם כולל אחד. היא אמנם עושה זאת במסגרת ההכרה ביכולותיה כ"חרשתא", אבל העיקרון הנפשי והאנושי עומד איתן בפני עצמו. בעצם, ועל אף שלכאורה אופיר עונה על הגדרה של מכשפה שאינה מוכנה להיות מכשפה³ (מתאהבת בגיבור אנושי מקסים⁴ ומשתמשת בכישוף כדי להציל את עצמה, חבריה והעולם תוך התמודדות עם דמויות מנוגדות לה כדי להתממש למה שנועדה להיות) אופיר היא לא באמת מכשפה, לפחות לא באופן שבו אופיר תופסת אותה⁵.

המקרה שלה מזכיר את המעשייה על הבעש"ט ובעל פונדק שהיה מתפלל כמעט במשך כל היום משום שלא ידע להבחין בין התפילות השונות ומועדיהן. הבעש"ט הכין לו פתקאות שארגנו עבורו את הסידור אלא שהסידור נפל והפתקאות התפזרו ובעל הפונדק רץ בעקבות הבעש"ט, שעזב בינתיים, כדי לבקש ממנו לעזור לו בשנית. הבעש"ט, שהספיק כבר להתרחק, הגיע לנהר שוצף שלא הייתה שום דרך לעבור. הוא הביט כה וכה, ראה שאין איש ואז הוציא מכיסו ממחטה, פרש אותה על המים וצעד עליה בבטחה עד לגדה השנייה. בעל הפונדק הגיע, ראה וחיקה: הוציא ממחטה מכיסו, פרש אותה על המים, עלה עליה והגיע בבטחה לצד השני. כשהשיג את הבעש"ט וניסה להסביר לו שכל הפתקאות נפלו והתפזרו, הבעש"ט הסתכל עליו ושאל: איך הגעת לכאן?
בעל הפונדק ענה לו בפשטות: עשיתי מה שעשית, השתמשתי בממחטה שלי כמו שהשתמשת בשלך.
אולי הבעש"ט חייך כשאמר שאין לו שום צורך בפתקאות; שימשיך להתפלל כמו שהוא רגיל ויודע.

אופיר מחקה – את סבתא מרים, את חנוך המקובל (או בעל שם), את ההוראות שמנחות אותה – ויוצקת מעצמה את עצמה אל תוך החיקוי, אבל זה לא הופך אותה למכשפה כמו שבעל הפונדק לא הפך להיות הבעש"ט רק בגלל שדרך על ממחטה על גבי מים סוערים. למילים יש כוח ולמכשפות יש לחשים ובכל זאת נדרשת חולית חיבור מקשרת בין שניהם. בסיפור הילדים אָמוֹרִי אַשִּׂיג אָטוּסָה מאת נורית זרחי למכשפה המתלמדת היו מילים והיו לחשים אבל לא הייתה לה כוונה⁶. גם לאופיר אין; אולי יש לה יכולת, אולי יש לה אפילו כישרון, אבל היא הייתה ויכולה לחזור להיות ילדה רגילה לחלוטין, כאילו הספר כולו היה אירוע חולף שהיה ואיננו. ואולי, בעצם, העולם לא נדרש באמת למכשפות, כפי שסבתא מרים אמרה לה: "לפעמים לא צריך לכתוב כסא אמיתית, לפעמים מספיק שתיתני להם חתיכת נייר עם כמה קשקושים. […] כי הבעיה שלהם היא לא שדים או חסימה של עין הרע, […] הבעיה שלהם היא שהם לא מזיזים את עצמם"⁷.

זה רעיון יפה שמזכיר את תחילת הסרט מגרש השדים בשירות האפיפיור⁸ בהודאה של מגרש השדים עצמו, שמקרים רבים המיוחסים לשדים וכוחות אופל אינם אלא העמדת פנים ותעלולי פסיכולוגיה.
מגרש השדים בשירות האפיפיור גם נפתח בציטוט לפיו אסור להגיד שהשטן לא קיים כי זה מעצבן אותו. כמו הישועה⁹, הנזירה¹⁰ ורבים אחרים, הסרטים האלה מעמידים במרכזם דמות שטנית המתאמצת מאוד להוכיח שהיא חזקה יותר מהכוח העליון שברא אותה¹¹. מלחמה כזו לעולם תהיה מטופשת להפליא ונטולת היגיון¹² אך ההנחה הזו מניחה את היסודות לחרשתא הטוען לקיומם של שדים בכלל ולדמותו של הורמיז בפרט, השד הדחוי השואף להפוך לאשמדאי החדש, הארכי־נבל הנחוץ בכל סיפור של התמרדות ופשע¹³.

בשונה מסרטי אימה, בחרשתא לא השדים הם שמשנים את העולם ומוציאים אותו מאיזון.
אופיר עושה את כל זה, כמעט לגמרי לבדה.

היא לא מתכוונת, כמובן, היא פשוט רוצה לחזור למי שהייתה לפני שמישהי כפתה עליה את היכולת לראות מציאות שמעולם לא ידעה שהיא קיימת. בשונה ממי שהיה לו זמן להסתגל, להתמודד, להכיל, אצל אופיר זה קרה בבת אחת, ללא ידיעתה או הסכמתה, והיא מסרבת להשלים עם המצב. חוסר ההשלמה שלה הוא שמוליד את הבעיות ואת תפקודה כחרשתא.
אולי מהסיבה הזו אין בחרשתא התמודדות אמיתית של שדים מול בורא העולם: הוא מוזכר מדי פעם, מרחף תדיר ברקע אבל אף פעם "לא מתערב". אחרי הכול, זה לא עובד ככה. התמודדות כזו היא התמודדות פנימית, מצד אופיר ורגשותיה, והיא מעניינת ומשמעותית הרבה יותר משדים אכזריים עם תאוות הרג בלתי מרוסנת (ובלתי מובנת), המחקים את בני האדם וסולדים מהם בעת ובעונה אחת.
אפשר וזה הרעיון העומד מאחורי אזכורה של תיאמת, המפלצת הקדמונית המתוארת ככלואה מתחת לירושלים במעין מחולל אנרגיה קדמוני שהיא מייצרת (ואולי יש סמליות רבה לכך שדווקא לילית, "האם השדה הראשונה", היא זו שמובילה את הדרך אליה…)¹⁴:

"השביל נמשך פנימה עוד כמה מטרים, ואז התפורר מעל למחילה עמוקה שירדה ישירות אל ליבה של הארץ. למעט השערים שמאחוריהם, הכול היה מים שחורים מסתחררים במהירות, ובועות ואדים עולים מהם. אופיר חשה כעומדת בלב סופת טורנדו, כאשר הכול סביבם נע במהירות. החום הדביק את שערה לפניה, הריח הדגי והמשונה לא איפשר לה לנשום, וכאשר ניסתה לנשום דרך פיה בלבד, נשמה רק אדים. […] אופיר הפנתה את עיניה מן הצללית העמומה של יצור דמוי לטאה ארוכת סנפירים, שהסתמנה במעורפל מבעד למעורבלת של המים השחורים […]. ההבדל בין יצורי בראשית אלה לשדים האנושיים […] מעולם לא היה לה ברור יותר […]. קולות התהום השתנו לאיטם, כמו מכונה עצומה שהאטה מתנועתה ואז שינתה את כיוונה. הקולות שלה הפסיקו לשאוב והחלו לעלות, מטפסים לאוקטבות גבוהות יותר. התהום שרה, על גבול התדר שכבר לא נשמע לאוזניים אנושיות, וכעת היא לא הסתובבה אלא פעמה, במקצב לליבו העצום של העולם כולו. השלוליות, הזרזיפים על השער, הכול פעם יחד איתה. אופיר ידעה שלמרות יופייה של השירה הזאת, זו אזעקה שמסגירה את נוכחותם."¹⁵

התיאור הזה מזכיר במשהו את הסרט בקתת הפחד¹⁶ על אלים קדמוניים המאפשרים לעולם מעליהם להתקיים כל עוד הם ניזונים ממנו (דוגמת קורבנות אדם המועלים קורבן למינוטאור במיתולוגיה היוונית) וכן את הקומדיה של דנטה, כשתיאמת מייצגת את התופת, לצד הכור המצרף שהוא העולם ואזכור ממד גן העדן, המקביל לשרפים ומלאכים (שעל אף רצונו הנחוש של הורמיז, לעולם לא ישתפו פעולה עם השדים, ולא רק בגין זכרו לדיראון עולם של הלל בן שחר¹⁷).

ההדהודים האלה אינם נחרצים כמו היסודות המובהקים עליהם נשענת יהודית קגן – אופיר היא הארץ ממנה הביאו עבדי שלמה את הזהב לארץ ישראל¹⁸ וכמה הולם, כפי שהספר עצמו מעיד, שהילדה ששמה זהב תהיה קשורה לאיסור המוטל על שדים שלא לגעת בו. מכאן ברורה גם הזיקה לחותם ולכיסא שלמה¹⁹, לקשר בין אופיר לדניאל, הלוא הוא דניאל בגוב האריות, ולחנוך העוצמתי²⁰ – אך הם מעשירים את הסיפור, לצד רעיונות אחרים המעלים חיוך סלחני²¹.

ברם, לצד כל העושר הזה, דבר מהותי מאוד אינו מתקיים כאן: הלמה²².
למה שדים שונאים את בני האדם?
למה הם מנסים לחקות אותם?
למה הם רוצים לאכול אותם?
ומעל לכל, למה להמציא סיפור שלם על שדים שמתנהגים בדיוק כמו בני אדם או שמתיימרים להתנהג כמו בני אדם ולא כמו שדים?

נכון: ספרות בדיון מהסוג שחרשתא נמנה עליו מעוררת הקבלות על ידי הליכה לצד השני ומתיחתו עד קצה הגבול. במציאות כזו, קצה נפגש בקצה וההבנה מתבהרת.
כאן זה "סתם" אנושי²³.

בליל המכשפות²⁴ למשל יש הסבר על בריאת השדים ומהותם.
כאן אין, כמו מדובר בדבר מובן מאליו.

"עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה:"²⁵

המשנה באבות מונה יצירות חד־פעמיות²⁶ שנבראו כדי להתמודד עם מציאויות שונות שהגיעו לאחר בריאתן:
פי הארץ "התנגדה" לפיותיהם של קורח ועדתו, שצרו על משה ואהרון בתביעותיהם התוקפניות;
פי הבאר "התנגדה" לצמא שהיה לפניה²⁷;
הקשת באה כהנגדה לחורבן;
האייל הוקרב בניגוד ליצחק שנשאר בחיים;
המן, כמזון המלאכים²⁸, היה מנוגד לכל מאכל שבני ישראל הכירו לפניו;
המטה, כמו באגדת ארתור, התנגד לכל מי שאינו משה וכן לחרטומי מצרים²⁹;
השמיר התנגד לכל אבן וביקע אותה³⁰.

הדברים שנבראו בערב שבת היו הפתרון או המענה למצב שעתיד היה להשתבש.
לפי המשוואה הזו, בשם איזה פתרון נבראו המזיקים?

אפשר לנסות להבין את חשיבותם של השדים בסיפורה של אופיר כשפונים לבריאתה של חיה אחת בשירותו של בעל כוחות גדול – אתונו של בלעם:

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְהוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא."³¹

האתון שואלת את בלעם שאלות נוקבות שהוא אינו יכול להתחמק מהן: אתה רואה אותי? לא סתם רואה אלא מבין – את המסירות, את ההקרבה? ואם אתה רואה, על מה מתרעם? איך מהר כל־כך אתה משליך הרבה כל־כך? למה אתה לא מקשיב לי? למה אתה לא מקשיב לעצמך?

כמה אנשים היו מסוגלים להעלות את השאלות האמיצות שהאתון מעלה?
בלעם לא נמנה על סוג האנשים האלה.
הוא לא שאל, לא תהה, לא זיהה דקויות, לא הבין את המסר שמתחת לטיעונים. האתון מעולם לא הרעה לו ולכן לא יעלה על הדעת שהוא ירשה לעצמו לנהוג בה כפי שנהג אבל בלעם היה נחוש להעניש אותה על שהסיטה אותו מן הדרך³² בשעה שכל מה שביקשה לעשות היה להשאיר אותו בחיים.
אופיר מנסה לנהוג כמוהו – להתנער, לברוח, להתעלם, משום היא מרגישה שהיכולת לראות שדים, כמו האתון שראתה את המלאך, היא לדידה עונש עצום, כאשר בפועל היא פותחת עבורה צוהר לעולם שלעולם לא היה עולה על דעתה לגלות.

בלי האתון ובלי המזיקים בלעם ואופיר לא היו רואים – לא רק את המציאות אלא גם (ובראש ובראשונה) את עצמם.

שמשות הוא מצב ביניים – יום שהוא לא יום, לילה שהוא לא לילה; עוד לא קודש, כבר לא חול. בתפר הזה אפשר לראות שני גבולות, שני תחומים, שני עולמות שונים אך קשורים ואולי דומים, דומים מאוד, זה לזה.
האתון היא המתווכחת בין שני העולמות. פיה שנברא בערב שבת בין השמשות הוא הפתח להבין את המציאות בצורה שבה האתון מבינה אותה. מי שרואה בראייה שלה ראייה פשוטה – מפשט את כל מה שיש למציאות להציע.
גם המזיקים הם יצורי כלאיים בין העולם הנמוך לעולם העליון, וגם כאן, זו הנמיכות שלהם שמעלה את אופיר לרובד הגבוה האמיתי שמסתתר בה. אם אופיר היא מה שהיא מתיימרת להיות, מה שמצופה ממנה להתממש, היא לא יכולה לבחור אחרת; אין לה אפשרות להתעלם (בתוך תוכה היא גם לא רוצה, למרות שעל פניו זה בדיוק מה שהיא מבקשת לעשות).

הדמות שלה היא דמות יוצאת דופן מבחינת עומק המחויבות והזהות היהודית שמאפיינת אותה. יהודית קגן מצליחה לתאר את הזהות הזו באמינות גדולה³³ מבלי ליפול לתבניות שקל או מתבקש ליפול אליהן. האגביות הקלילה שבה היא כותבת מתעתעת; אם לא שמים אליה לב – היא עלולה להתפספס, כפי שאכן קרה אצל קוראים וקוראות שחושבים שאופיר היא "בלתי".

היא לא.

אופיר יודעת מה היא ("היא שמחה שהוא לא נישק אותה על המרפסת. הוא נתן לה את מה שבאמת ביקשה. היא רצתה שיהיה מישהו שיראה אותה, ואת הטוב שבה. היא לא רצתה שינשק אותה, היא רצתה שהוא ירצה לנשק אותה."³⁴) ומי היא לא רוצה להיות ("אופיר הביטה בפנים היפהפיות בצורה מטרידה, וחשבה על כל הדברים שסבתא מרים לימדה אותה ואפשרה לה לעשות. "אני באמת אהפוך למישהי כמוך?"
"אין לך סיכוי, יקרה."
אופיר נשמה לרווחה. "יופי."³⁵).
ההבנה המוצקה הזו המלווה בהתמדה הנחושה שלה היא הישג מרשים הרבה יותר מכישוף (אולי ההישג המרשים ביותר של הספר).

אופיר חיה בהתאם לאמונה שלה, לא מעגלת פינות כשנוח לה או כשמתעצל לה³⁶ ולכן מתבקש כל־כך לסלוד ממנה ולכנות אותה "טרחנית" (במקום טורחת): אף פעם לא נחה, כל הזמן דרוכה, כל הזמן "בתפקיד".

זה לא הופך אותה "לצדקנית";
זה הופך אותה לצודקת.

אכן, אופיר נמצאת בחתירה תמידית להצטיינות. לא זו המוכרת, ההישגית, כזו שאפשר להצמיד אליה ציון, גביע או התקבלות למסלול יוקרתי ונחשק; אופיר רוצה להיות טובה יותר משום שהיא חיה בתוך מערכת ערכים שמבינה מה נדרש מאדם יהודי להיות רק מעצם העובדה שהוא קיים³⁷.

אם אופיר הייתה מתאמנת לאולימפיאדה ושומרת על תזונה קפדנית כדי לזכות בזהב, היו מצדיעים לנחישות שלה.
אם אופיר הייתה מסתגרת בחדר כדי ללמוד למבחני הסמכה לרפואה, ראיית חשבון, עריכת דין או כל מקצוע אחר, היו מקנאים בה על ההתמדה והמסירות.
אם אופיר הייתה הראשונה לבוא והאחרונה לצאת, מגישה עבודות ללא דופי ומבצעת את המוטל עליה במושלמות שמעבר למצופה, היא הייתה עובדת השבוע, החודש, השנה.

אופיר לא עושה דבר מבין הדוגמאות המפוארות האלה.
זה פשוט האופן שבו היא חיה.