חיים חלומיים – עיון ב"פרי עכבית" לאנטון צ'כוב

חיים חלומיים – עיון בפרי עכבית לאנטון צ'כוב¹

הסרט צחוק הגורל² מעמיד במרכזו גיבור חביב בשם לארי בורוז, המאמין בכל לבו כי העובדה שהחמיץ חבטה גורלית במהלך משחק בייסבול בתיכון ניתבה את חייו אל המסלול הממוצע והבינוני שבו הוא מצוי כעת. הוא מתהלך עם תחושת ההחמצה המתוסכלת הזו עד שהגורל מאפשר לו הזדמנות לראות (ולחוות) מה היה קורה לו הנסיבות היו שונות והוא היה חובט באותו כדור וכובש את המשחק. במציאות כזו לארי בורוז היה מצליחן אדיר, עשיר כקורח, נשוי לאשה מהממת, גר בבית מרהיב עם צי מכוניות יוקרה וצוות משרתים מסור, מנכ"ל של חברה משגשגת שעורך מסיבות פאר לכל חבריו העשירים והמיוחסים.
לארי מוקסם מהשינוי החד והמסנוור ולרגע מרגיש שהוא אכן חי את החיים שנועד לחיות – חיים של הצלחה ושגשוג אין קץ – אך דבר אחד חסר לו: אשתו בחייו "הבינוניים והממוצעים", אלן ג'יין, אינה אשתו בחייו החדשים והנוצצים. בקיעים נוספים מתגלים וצצים, ברוח האמרות "לא כל הנוצץ זהב הוא" ו"מה שרואים מכאן לא רואים משם", אך חסרונה של אלן ג'יין הוא הדבר המרכזי ולארי בורוז מבין שהוא מוכן לעשות הכול, ובעיקר לוותר על הכול – על כל העושר, הפאר וההדר – רק כדי לחיות איתה, את אותם חיים פשוטים ובינונים לכאורה, שוב, כי היא הדבר הנפלא האמיתי שיש לו.

סיפורו של אנטון צ'כוב פרי עכבית מדבר אף הוא על חלום המבקש לממש את החיים באופן נפלא יותר מכפי שהם מתנהלים בפועל. ניקולאי איוואניטש, הגיבור, הוא פקיד במשרד האוצר. כשהוא ואחיו איוואן (המספר את הסיפור על אודותיו) היו ילדים, לאביהם הייתה אחוזה כפרית קטנה שבה היו מבלים "ימים ולילות בשדה, בעיר, [שומרים] על הסוסים, מפצלים פצלות מן העצים, צדים דגים וכל כגון זה… […] מי ששלה, אפילו פעם אחת בחייו, צלופח, או שראה בסתיו קיכלים נודדים, כיצד הם נישאים בימים צוננים, בהירים, סיעות־סיעות, מעל לכפר, לא עוד תושב־עיר הנו, ועד יום מותו יתגעגע למרחב."³

הגיוני מאוד שבעיר קרה, אפורה ומנוכרת, עם שגרה חד־גונית המתנהלת בעצלתיים ללא שום הווה מספק או עתיד מבטיח, יתגעגע ניקולאי איוואניטש לחיים החופשיים והמשוחררים דוגמת אלה שהיו לו פעם, בכפר: מציאות של חירות מוחלטת, של צבע וחיות, ללא מטלות, ללא דרישות, ללא מחויבויות.
כשהעבודה משמימה ומייגעת, חוזרת על עצמה מבלי לחדש או ליצור דבר, ניקולאי ממציא לעצמו מטרות שיעניקו טעם לקיומו נטול הייחוד, חלומות שיישאו אותו הרחק וירוממו אותו להיות האדם המכובד שנועד להיות.

ניקולאי איוואניטש מקדיש לעבודתו את מירב, ואולי גם את מיטב, שעותיו אך הוא אינו נותן לה את אותו משקל, הכרה וחשיבות שהוא מקדיש לחלומותיו על החיים שהיה רוצה לחיות. בתפיסתו, בחיים החלומיים האלה הטוב יתרחש מאליו, התפאורה תשלים את כל מה שחסר והוא עצמו לא יעשה דבר.

"שנים עברו, והוא הוסיף לשבת באותו מקום, כותב אותם הניירות, ואך מחשבה אחת בלבו כל הימים, כיצד יגיע לחיים־בכפר. וכמיהה זו שלו הלכה ולבשה, מעט־מעט, דמות של תשוקה ברורה, הייתה לחלום – לקנות לו באיזה מקום חווילה קטנה, על חופו של נהר או אגם.⁴"

הבעיה בחלום מהסוג שניקולאי איוואניטש נאחז בו בהתמדה היא ההתמקדות הצרה והמוגבלת תוך התעלמות מכל מה שנדרש באמת להיות ולעשות כדי לממש אותו הלכה למעשה. האמירה כי הדשא של השכן ירוק יותר לעולם אינה לוקחת בחשבון את העובדה שייתכן וגם חשבון המים של השכן גדול יותר בהתאמה. כדי להשיג מטרה צריך להשקיע בה אלא שעל השקעה כזו לא נעים לחשוב – היא מאומצת מדי, מציאותית מדי ואינה מגשימה את ייעודו הנכון של החלום, שכל מטרתו להתנתק ממה שלא נעים ולפאר את המציאות מבלי לטרוח בעבורה. העניין המשמעותי באמת הוא שהעשייה נחוצה לא רק כדי להשיג את המטרה הנחשקת אלא גם כדי לפתח את האדם החולם אותה, כך שמידותיו הנפשיות והרגשיות יתאימו למציאות החדשה שהוא מנסה להשיג. בלעדי ההתפתחות הזו יהיה קשה עד בלתי אפשרי להכיל באמת את השינוי המיוחל, וודאי שלא להחזיק בו לאורך זמן.

"ספרים בענייני משק חקלאי וכל מיני עצות בנדון זה, המובאות בלוחות השנה, היו לו למקור שמחה, למזונו הרוחני האהוב עליו; הוא אהב לקרוא גם עיתונים, אך היה קורא בהם רק מודעות, כי פה או שם עומדות למכירה כך וכך דאסיאטינות אדמת חריש, ועמהן בית, נהר, טחנה ונחלים שוטפים. והיה רואה בהרהוריו שבילים בגן, פרחים, פירות, קיני־זרזירים, דגי־כרס בנחלים, וכל כגון זה. התמונות הללו שבדמיון היו שונות, הכול לפי לשון המודעות שנזדמנו לפניו, אולם בכל תמונה ותמונה היה רואה משום־מה שיחי־עכבית דווקא. לא יכול לתאר לו בדמיונו שום בית־אחוזה, שום פינה פיוטית, בלי שיימצא שם שיחי־עכבית. הוא היה רושם תוכנית אחוזתו, ובכל פעם היו אותם הפרטים בתוכנית: א) בית אחוזה, ב) בית משרתים, ג) גן ירק, ד) שיחי־עכבית. הם נהג חיים של קמצנות: לא אכל למדי, לא שתה למדי, היה מתלבש איך־שהוא, כעני ממש, והיה קובץ וקובץ ומכניס לבנק. כילי היה להחריד. דואב הייתי למראהו, והייתי מעניק לו משהו, ושולח לו לחגים, אך הוא היה טומן גם זאת […].⁵"

החיים שחי ניקולאי איוואניטש עד להגשמת חלומו אינם חיים של ממש. הם רק המתנה לדבר האמיתי, לאחוזה עם שיחי העכבית שהם, ורק הם, מה ששווה לחיות עבורו. כל מה שיש לו כרגע – ולמען האמת, מדובר במעט מאוד – משועבד לטובת ובשם הרעיון הנאצל הזה, גם על חשבון הזנחה גורפת, שלא לומר נפשעת, של כל ההיבטים האחרים, לרבות אישיותו ונפשו. מה שעורר את חלימת החלום היה דבר חיובי ולניקולאי איוואניטש יש אכן רצון גדול מאוד להגשים אותו, אך כשהוא עובר את הדרך המאתגרת (מבחינתו), שאינה אלא קמצנות חולנית, כדי להגשים את מה שהוא חולם להשיגו, הוא מתעלם במודע מכל הסדקים הקיימים ומהאופן שבו הם מוסיפים להיסדק עוד ועוד: אין לו חברים, אין לו ילדים, אין לו משפחה. כשהוא כבר מתחתן עם מישהי הוא עושה זאת רק בגלל כספה (מבעלה הראשון) וכשהיא מתה, לאחר שהרעיב אותה למוות בגין אותה קמצנות חולנית, שחוסכת הכול בשביל אותה אחוזה עם שיחי עכבית, הוא אפילו לא חושב שזו אשמתו. האופן שבו הוא מכפיף הכול למחשבה שרק באחוזה כזו עם פירות כאלה יוכל לחיות ולהיות מאושר באמת הופך לקיבעון המעקר את העוקץ מכל מה שעובר עליו בדרך אל ההגשמה הזו ולפיכך גם מכל מה שיקרה לו ממנה והלאה.

"אחרי מות האשה […] החל אחי לתור לו אחוזה. אכן, דרכו של עולם הוא, אפילו חמש שנים תהיה תר ובוחן, בסופו של דבר תטעה ותקנה דבר אחר לגמרי, לא כחלום אשר חלמת. בעזרת סוכן קנה אחי ניקולאי, בהעברת משכנתא, מאה ושתיים־עשרה דאסיאטינות עם בית־אחוזה, עם בית־משרתים, עם פארק, אך ללא גן־פירות, ללא עכבית, ללא יאורות וחכות; היה נהר, אך מימיו היו כעין הקפה, כי מעברה האחד של האחוזה היה בית־חרושת ללבנים, ומעברה האחר – בית משרפות־עצמות. אולם ניקולאי איוואניטש […] לא ניתן לב: הוא הזמין עשרים שיחי־עכבית, שתל אותם, והחל בחיים של בעל אחוזה.
אשתקד נסעתי לבקרו. […] הגעתי […] אחרי שעת־הצהריים. היה חם. בכל מקום תעלות, גדרות, משוכות, עצי־אשוחים נטועים בטורים, – ואין אתה יודע, איך להעביר עגלתך לחצר, היכן להעמיד את הסוס. צועד אני לעבר הבית, ולקראתי בא כלב צהוב, שמן, דומה לחזיר. רוצה הוא לנבוח, אולם העצלות גוברת. מן המטבח יצאה הטבחית, חשופת־רגלים, שמנה, אף היא דומה לחזירה, ואמרה כי האדון נח לאחר ארוחת־הצהרים. נכנסתי אל חדרו, והרי הוא ישוב במיטה, הברכיים מכוסות בשמיכה; הזקין, השמין, נסתרבל. הלחיים, האף והשפתיים נמשכים קדימה, – דומה, הנה עוד מעט וישמיע נחרת־חזיר כלפי השמיכה. […] לא עוד היה זה אותו פקיד־מסכן, מצניע־לכת, אלא בעל־אחוזה ממש, פריץ. הוא כבר התערה כאן, הסכין והתענג על רוב טובה; היה אוכל הרבה, מתרחץ בבית־מרחץ, משמין, כבר נכנס במשפטים עם הקהילה ועם שני בתי־החרושת והיה נפגע מאוד, אם האיכרים לא קראו לו "רום מעלתך". גם לנפשו היה דואג ברוב־ערך, כמנהג־אדונים, וגם מעשי־חסד עשה לא בפשטות, אלא בחשיבות. והמעשים הטובים מה הם? מרפא היה את האיכרים מכל המחלות בסודה ובשמן־קיק, וביום־הולדתו היה עורך בלב הכפר תפילת־הודיה, ואחרי כן היה מעמיד הין יי"ש לכיבוד, בהיותו סבור כי כך יאה. […] השינויים לחיים של רווחה, השובע, הבטלה מטפחים באיש הרוסי זחיחות־דעת, שחצנית ביותר. ניקולאי איוואניטש, אשר קודם, בימים ששימש במשרדי־האוצר, חושש היה גם בינו לבין עצמו מפני דעות משלו, היה משמיע עתה רק אמיתות בלבד, ובמין נימה של מיניסטר: "ההשכלה היא צורך הכרחי, אולם העם עדיין לא בגר לכך", "עונשי־גוף יש בהם נזק, בדרך כלל, אולם בכמה מקרים הם מועילים ואין תחליף להם".
אני מכיר את העם ויודע אני איך להתנהג עמו, – היה מדבר. העם אוהב אותי. אין לי אלא להניע אצבע, והעם יעשה בשבילי כל אשר אחפוץ. וכל זה […] דובר בבת־צחוק טובה ונבונה. עשרים פעם חזר ואמר: "אנחנו, האצילים,", "אני, כאציל"; ברור היה, שלא זכר עוד כי סב שלנו היה איכר, ואבינו – חייל; אפילו שם־משפחתנו, צ'ימשה־הימאלאייסקי, שהוא חסר טעם, בעצם, נראה לו עכשיו ערב לאוזן, יחשני ונעים מאוד. […] בערב, כאשר שתינו תה, הגישה הטבחית אל השולחן צלחת מלאה פרי־עכבית. לא היה זה פרי קנוי, אלא משלו עצמו, ונאסף זו הפעם הראשונה מאז נשתלו השיחים. ניקולאי איוואניטש צחק, ורגע אחד הביט אל העכבית, דומם, ודמעות בעיניו – לא יכול לדבר מחמת התרגשות. אחרי־כן נתן גרגר אחד אל פיו, העיף בי מבט בשמחת־נצחון של ילד, שקיבל סוף־סוף את הצעצוע האהוב עליו, ואמר:
כל־כך טעים!
הוא אכל בלהיטות, והיה חוזר עלי הרף:
אה, טעים כל־כך! טעם־נא!
הפרי היה חמוץ ונוקשה, אולם, איך אמר פושקין: "ייקר לי הכזב המרומם את רוחנו מאשר חשכת אמיתות שפלות". ראיתי לפני אדם מאושר, שחלמו הכמוס נתגשם באורח מוחשי כל־כך, אשר השיג את מטרת־חייו, קיבל את אשר נתאווה לו, אדם שמרוצה היה בגורלו, מרוצה מעצמו."⁶

לניקולאי איוואניטש אין חיים אחרים זולת חיי החלום הזה. להוציא את האחוזה והפרות דבר אינו מעניין אותו. על כן הוא מתעלם מהנהר העכור ומהעובדה שביתו, זה שחסך שנים כה רבות כדי לקנותו, שוכן בין שני מפעלים איומים; מתעלם מהצורך לתחזק ולסדר – שהרי לשם מה יש להשקיע: האחוזה ושיחי עכבית כבר שלו ודי לו בכך; מתעלם אפילו מטעם המר של הפירות שכה חשק בהם, אוכל מהם עוד ועוד מתוך אטימות חושים, מרגיש את טעמה של מציאות שאינה קיימת אלא בדמיונו בלבד.

ניקולאי איוואניטש מעולם לא חשב מה יעשה בתור בעל אחוזה ולכן אינו רואה, כפי שמעולם לא ראה, את מצבו הנלעג, הבזוי, המריר. הוא אכן הגשים את חלומו בשלמות, בדיוק כפי שרצה, אך כמה עגום מצב זה וכמה הוא הופך את הגשמת החלום, שהיא משאת נפש של כל בני האדם, לדבר שצריך להרהר על אודותיו ולחשוב עליו לעומק ובתשומת לב רבה, רבה מאוד.

ניקולאי איוואניטש רצה את פרי העכבית – את הכותרת ולא את הטעם המתוק, את התרחבות הלב שבבוסתן ריחני ופורח;
ניקואלי איוואניטש רצה להיות בעל אחוזה אך הוא אינו בעל אחוזה גם אם יש לו אחוזה שהוא רשום כבעליה;
ניקולאי איוואניטש רצה את הערצה העיוורת, את העליונות המעמדית – גם במחיר ריבים, התעלמות והתעמרות עד כדי סכנה של ממש (ב"טיפול" שהוא מגיש ולנזק הנגרם מכך⁷);
ניקולאי איוואניטש רצה להיות חופשי – והפך לאסיר בכלא הנצחי של רצונו הצר.

התעקשותו נובעת ממקום קטן מאוד בנפשו של אדם קטן מאוד.

לא לחינם מביא איוואן אחיו, בהקשר אליו, סיפור קצר על "סוחר […] שלפני מותו ציווה להגיש לו צלחת דבש, והוא אכל את כל כספו ואת שטרות־הערך אשר לו יחד עם הדבש, שלא להותיר דבר לאיש"⁸. איוואן טוען שזה מה שעושה הכסף לאנשים – הופך אותם לתימהונים, אך אין זה הכסף: זו נקודת ההסתכלות המוגבלת, האנוכית, הטיפשה. ניקולאי איוואניטש רואה אך ורק את עצמו – אין לו כל יכולת או רצון להרחיב את נקודת ההסתכלות שלו אל מעבר להיקף קיומו הבודד משום שהוא אינו מכיר בקיום כזה. מסיבה זו חשוב לו כל־כך שיעריצו אותו ויפנו אליו בגינונים ובתיאורים של הוד ומלכות, שאלמלא כן היה נפגע עד עמקי נשמתו. זה כל מה שיש לו: הכבוד שהוא מדמה שרוכשים לו והפירות עם טעם גן עדן שהוא מדמה למצוא בהם.

ניקולאי איוואניטש נשאר תקוע, מבחירה ומרצון, בתפיסת חזות החלום, מתבשם ממעמד שלא היה באמת ראוי לו, שלא הרוויח ביושר, שלא טרח ועמל והתייגע להשיג. הוא משקיע אך ורק במה שהוא חושב שיניב פירות עבורו אך כשם שמאמצו עקר כך פירות עמלו מרים, חמוצים, מוחמצים.

הסרט חתונה על תנאי⁹ מציג תמונת מוצא הפוכה מזו של צחוק הגורל: הגיבור, ג'ק פלטשר, דווקא "חבט בכדור" ועלה על המסלול הישיר להצלחה משגשגת שהביאה לו את משרת המנכ"ל עם הדירה המושלמת, הבגדים האיכותיים ומכוניות היוקרה במחיר אובדן ארוסתו ואהבת חייו. גם כאן, כמו בצחוק הגורל, היקום מתערב ומאפשר לו הצצה אל מציאות של "מה היה קורה אילו". ההצצה, בתחילה, אינה עולה יפה: ג'ק רואה את כל מה שנעדר ביחס למה שהורגל אליו ומתמרמר. השגרה הנוכחית שבה הוא נאלץ לקום מוקדם, ללכת לעבודה שאינו רוצה בה, לחזור הביתה, לטפל בילדים, ללכת לישון ולהתחיל הכול מההתחלה נראית לו בלתי נסבלת. לאט־לאט הוא מתחיל לראות את החלופה – חיים של בית, משפחה ואהבה – ולהשוות אותה לכל מה שהיה לו רק כדי לגלות שבין כל החפצים והרכוש התפרשה בדידות גדולה, שעד כה לא הרגיש בה ולא כאב את נוכחותה כי חזות המעמד והכסף מילאו את החסר.
אחוזה עם שיחי עכבית בתוכה.

יותר מכל, ג'ק קמפבל מגלה שדווקא המציאות הזו, של שגרה קטנה ועבודה קטנה וחיים קטנים לכאורה, הופכת אותו לאדם טוב יותר. האנשים האהובים והרגעים שממלאים את חייו במשמעות, הרחיבו את נקודת ההסתכלות שלו הרבה מעבר לגבולות ההישגים החומריים שהציב לעצמו, מתוך אמונה שרק לכאן ראוי וכדי להגיע. הכלים בהם מדד את חייו הקודמים היו צרים מלהכיל את היקף היריעה האמיתי של החיים. נדרשים כלים אחרים, משקפים אחרים, לב אחר – רחב וגדול ובעיקר קשוב ואנושי – כדי להבין מהי ההצלחה הנכונה ולפעול בכל הכוח כדי להשיג אותה.

העבודה, השגרה, המחויבות, שמבקשים תמיד לברוח מהן ולא טורחים למצוא בהן את היופי והעוצמה, הן שבונות אופי, נפש, בני אדם.
ניקולאי איוואניטש לא הבין את הרעיון הזה ולא קיים אותו.
הוא לא ביקש לחיות אלא לשבות, לשבת, להתבטל.
כמו חזיר.
משימה הושלמה בהצלחה.

חלום אינו דבר רע – נהפוך הוא: לצד שאיפות ומטרות ויעדים, הוא נחוץ עד מאוד. ההתמודדות עם הגשמת הרצון העז חושפת, בונה ומעצבת אישיות ולכן היא חשובה לא פחות מההגשמה בפועל. ללא מימושה עלול החלום להיות עקר מכל ערך ואף להתמסמס עד מהרה.
אם מתייחסים לחיים עד להגשמת החלום ומהגשמת החלום ואילך כמו מטלה שצריך לעבור – הם יהיו וייראו כמו החמצה אחת גדולה; אך אם מתייחסים לחיים עד הגשמת החלום ומהגשמת החלום ואילך כמכובדים בדיוק באותה מידה, אזי הכול הופך משמעותי וחשוב.
ההגשמה, קשה ובלתי אפשרית ככל שהיא עשויה להיות, היא אך יריית הפתיחה לדבר האמיתי: חיים שיעלו בקנה אחד עם ההקרבה התובענית שבמאמציה נקנו. גם חלום שהופך למציאות צריך לתחזק, באותה עבודה שבמקום אחר נחשבה שגרתית, איומה ומייגעת והולידה רצון להמיר אותה לטובת מציאות נשגבה וראויה יותר. בלעדיה וללא שימור, תחזוקה, טיפוח ומעל לכל – מודעות, הכרה והכרת תודה, לא יהיה חלום ומה שיהיה יהיה רע, רע לתפארת.

לחיים מגיע יותר מכך.
גם לחולמים.