חגו של אדם עיוור

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 134
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 134
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

חגו של אדם עיוור¹

אבוי לאדם ולאומן עם נקודת ההשקפה המשתנה! החיים יהיו בלבול דרכים לאחד; הנוף יעלה ויביך את האחר. קחו לדוגמה את המקרה של לוריסון². פעם אחת הוא נראה לעצמו חלש שבטיפשים; במקרה אחר חשב שפעל על פי עקרונות כה נעלים שהעולם טרם היה מוכן לקבלם. במהלך מצב רוח אחד הוא קילל את איוולתו; בהיותו אחוז באחר, הוא נשא עצמו בהוד שליו הקרוב לגדולה: באף לא אחד מהם הוא השיג את נקודת ההשקפה. דורות קודם לכן, השם היה "לארסן"³. גזעו הוריש לו את מזגו העגמומי והמתוח⁴, שומר כך על המאזן בין חסכנות לחריצות.

מנקודת ההשקפה שלו הוא ראה עצמו מנודה מהחברה, לנצח המשתמט המפוקפק לצד הקצה המרופט של המכובדות; תושב שלושה רבעי העולם, אותו כדור סגלגל מגוחך הנח בין העליון לתחתון⁵, שתושביו מקנאים בכל אחד משכניהם וזוכים לבוז משניהם.
הוא דן את עצמו לדעה זו, שכן הוא הגלה את עצמו, דרכה, לעיר הדרומית המוזרה הזו, במרחק של אלף קילומטרים מביתו הקודם. כאן התגורר במשך יותר משנה, מכיר רק מעטים, שומר על עולם פרטי של צללים אליו פלשו לעתים חלקים גדולים וקשים להבנה של מציאויות צורמות. אז הוא התאהב בבחורה שפגש במסעדה זולה וסיפורו מתחיל.

הרו שארטר, בניו אורלינס, הוא רחוב של רוחות רפאים. הוא שוכן ברובע שבו הצרפתי, בשיא ימיו, הציב את גאוותו המתורגמת ותהילתו; שם, גם, האציל ספרדי היהיר התרברב וחלם על זהב ומענקים וכפפות נשים⁶. לכל מרצפת יש את חריציה שנשחקו על ידי צעדים הפוסעים מלכותית אל החיזור והלחימה. בכל בית יש שברון לב נסיכותי; כל פתח הוא מעשייה שלא סופרה על הבטחה אבירית וריקבון איטי.

בלילה הרו שארטר הוא אך נקיק אפל, שממנו הנודד המגשש⁷ רואה, מושלכת אל עבר השמיים, את רקמת הפאר הסבוכה של מרפסות הברזל המוריות. הבתים הישנים של האדון עומדים עדיין, בלתי נכנעים בפני המאה, אך מהותם נעלמה. הרחוב הוא זה של רוחות רפאים לכל מי אשר יכול לראותן.

פעימת לב חלושה של תהילת הרחוב העתיקה עדיין שורדת בפינה המאוכלסת על ידי בית הקפה הרובה המוזהב⁸. פעם גברים התאספו שם כדי לזמום נגד מלכים ולהזהיר נשיאים. הם עושים זאת עדיין אך הם אינם אותו סוג של גברים. כפתור נחושת יפזר את אלו; אלה היו מפנים את פניהם כנגד צבא. מעל הדלת תלוי לוח השלט, עליו תוארה חיה עצומה ממינים לא מוכרים. בפעולת הירי על המפלצת הזו מיוצג אדם לא פולשני מאזן רובה לא פולשני, פעם בצבע של זהב בהיר. כעת האגדה מאחורי התמונה דהתה מעבר לכל השערה; שיוכו של הרובה לכותרת הוא עניין של אמונה; החיה המאיימת, עייפה מכיוונו הממושך של הצייד, הפכה עצמה לכתם חסר צורה.

המקום נודע כ"אנטוניו'וס", כפי שמעיד השם, לבן על שקיפות המוארת באדום וציפוי זהב על החלונות. יש הבטחה ב"אנטוניו"; תקווה מוצדקת לדברים מלוחים בשמן ופלפל ויין, ואולי לחישת מלאך של שום, אבל שאר השם הוא "א'ורליי". אנטוניו א'ורליי!⁹

הרובה המוזהב הוא רוח רפאים משפילה של הרו שארטר. בית הקפה שבו ביינוויל וקונטי סעדו, שבו הנסיך בצע לחם, הפך ל"מסעדה משפחתית"¹⁰. לקוחותיו הם גברים ונשים עובדים, כמעט עד יחידה אחת¹¹. מדי פעם תראו נערות מקהלה מהתיאטראות הזולים יותר, וגברים אשר הולכים אחרי ייעודים הנתונים לעליות ומורדות מהירים; אבל אצל "אנטוניו" – שם עשיר בהבטחה בוהמית, אך מרוסן בהגשמה – גינונים נינוחים ועליזים מופחתים לאמת המידה "המשפחתית". אם תציתו סיגריה, המארח שלי ייגע בכם בזרוע ויזכיר לכם שהנאותות נמצאת בסכנה. "אנטוניו" מפתה ומוליך שולל מאגדה לוהטת בחוץ, אבל "א'ורליי" מלמד הגינות והליכות בפנים.

זה היה במסעדה הזו שלוריסון ראה לראשונה את הנערה. טיפוס צעקני עם עין של טורף עקב אחריה פנימה, והיה בעל היתרון לאייש את הכיסא האחרון ליד השולחן הקטן שלידו עצרה, אבל לוריסון החליק אל המושב לפניו. ההיכרות ביניהם החלה וגדלה וכעת במשך חודשיים הם ישבו באותו השולחן בכל ערב, לא נפגשים על ידי ביקור שנקבע מראש אלא על ידי סדרת תקריות מקריות ומשמחות. לאחר הסעודה, הם היו נוהגים לטייל יחד באחד מגני העיר הקטנים או בקרב שווקי הנוף שבו היו תצוגות מופעי בידור של קולות וצללים. תמיד בשעה שמונה צעדיהם הובילו אותם לפינת רחוב מסוימת, שבה היא איחלה לו, יפה אך בנחישות, לילה טוב ועזבה אותו.

"אני לא גרה רחוק מכאן," היא אמרה לעתים תכופות, "ואתה חייב להניח לי ללכת את כברת הדרך לבד."

אולם כעת לוריסון גילה שהוא רצה ללכת את שארית הדרך עמה, או שהאושר יסתלק, מותיר אותו בפינה בודדה מאוד של החיים. ובאותו הזמן שגילה את התגלית, סוד סילוקו מחברת הטוב הניח את אצבעו על פניו ואמר לו שאסור שכך יהיה. האדם אנוכי באופן יסודי מדי מכדי שלא להיות גם אנוכי¹². אם הוא אוהב, מושא האהבה ידע זאת. במשך תקופת חיים הוא עשוי להסתיר את הדבר באמצעות מתח, תועלתיות וכבוד, אך הוא יבעבע מבין שפתיו הגוססות, על אף שזה מפריע לשכונה. יחד עם זאת ידוע כי מרבית הגברים אינם ממתינים זמן כה ממושך כדי לחשוף את תשוקותיהם. במקרה של לוריסון, המוסר הפרטני שלו אסר עליו באופן חיובי להצהיר על רגשותיו, אך הוא חייב להשתהות עם העניין ולחזר על ידי רמיזה לכל הפחות. בלילה הזה, לאחר הארוחה הרגילה ברובה המוזהב, הוא טייל עם בת לווייתו במורד הרחוב הישן לכיוון הנהר. הרו שארטר התפוגג באזור הנשק הישן¹³. הקבילדו העתיק¹⁴, שבו צדק ספרדי ירד כמו ברד, מתמודד עם זה, והקתדרלה, רוח רפאים קרתנית נוספת, מתעלמת מזה. מרכזו הוא גן קטן של מסילות ברזל של פרחים ומדרכות חצץ זכות, שבו האזרחים נהנים מאוויר הערבים. ממעמדו הגבוה מעליו, הגנרל יושב על סוסו המכרכר, עם פניו הפונות כאבן במורד הנהר אל הפנייה האנגלית, ממנה לא מגיעים עוד בני בריטניה הקדומה להפציץ את צרורות הכותנה שלו.

לעתים קרובות השניים ישבו בכיכר הזאת אולם הערב לוריסון הוביל אותה מעבר לשער הברזל המדורג ועדיין לכיוון הנהר. בשעה שהלכו הוא חייך לעצמו למחשבה שכל מה שידע עליה – למעט העובדה שהוא אהב אותה – היה שמה, נורה גרייווי¹⁵, ושהיא חיה עם אחיה. הם דיברו על הכול מלבד על עצמם. אולי השתיקה שלה נגרמה בגלל שלו. הם הגיעו, לבסוף, אל הסכר, והתיישבו על קורה עצומה שנמתחה על פני הקרקע. האוויר היה חריף מאבק המסחר. הנהר הגדול החליק בצהוב ליד. מעבר לו שכנה אלג'יר¹⁶, גוש שחור ערוך כנגד הערפל החשמלי הנמרץ שנצנץ עם כוכבים מדויקים.

הנערה הייתה צעירה ובעלת מבנה נאה. עגמומיות בוהקת מסוימת פשטה בה; היא החזיקה ביופי חיוור נטול דופי שנדון לרצות. קולה, כשדיברה, גימד את הרעיון המרכזי שלה. היה זה קול שמסוגל להשקיע נושאים קטנים עם תשואה גדולה. היא ישבה בנוחיות, מעניקה לחצאיות שלה את המגע הנשי הקטן, כמו היה המזח המטונף גן קיץ. לוריסון דקר את הקורות המרקיבות במקלו. הוא התחיל בכך שסיפר לה שהוא היה מאוהב במישהי שעליה לא העז לדבר.

"ומדוע לא?" היא שאלה, מקבלת במהירות את ההצגה הטיפשית שלו על אדם שלישי מקש.

"מקומי בעולם," הוא ענה, "הוא לא כזה שאפשר לבקש מאשה לחלוק. אני מנודה מאנשים הגונים; אני מואשם שלא כצדק בפשע אחד, ואשם, אני מאמין, באחר."

משם הוא צלל לסיפור התפטרותו מהחברה. הסיפור, גזום מהגותו המוסרית, אינו ראוי ליותר ממגע קל. זו לא מעשייה חדשה, זאת על נטייתו של מהמר. במהלך ישיבה של ערב אחד הוא הפסיד ואז העמיד בסכנה סכום מסוים מכספי מעסיקו, אותו נשא עמו בטעות. הוא המשיך להפסיד עד להימור האחרון, ולאחר מכן התחיל להרוויח, עוזב את המשחק מנצח בסכום מדהים למדי.

באותו לילה נשדדה כספתו של מעסיקו. חיפוש נערך; כספי זכייתו של לוריסון נמצאו בחדרו, הסכום הכולל יוצר קרבה מאשימה לסכום שנגנב. הוא נלקח, נשפט ושוחרר בגין ראיות חלקיות, מושחת עם החובה המרושעת של חבר מושבעים חלוק בדעתו.

"לא בהאשמה הלא־מוצדקת," הוא אמר לנערה, "מוטל העול שלי, אלא בידיעה שלמן הרגע שבו הימרתי על הדולר הראשון מכספי החברה הייתי פושע – לא משנה אם הפסדתי או ניצחתי. את מבינה מדוע זה בלתי אפשרי עבורי לדבר על אהבה אליה."

"זה דבר עצוב," נורה אמרה לאחר הפסקה קלה, "לחשוב כמה מעט מאוד אנשים טובים ישנם בעולם."

"טובים?" לוריסון שאל.

"חשבתי על האדם הנעלה שאתה אומר שאתה אוהב. היא צריכה בוודאי להיות בריה עלובה מאוד."

"אני לא מבין."

"כמעט," היא המשיכה, "יצור עלוב כמוך."

"את לא מבינה," לוריסון אמר, מסיר את כובעו ומסיט לאחור את שערו הבהיר, הנאה. "נניח שהיא הייתה אוהבת אותי בתמורה, והייתה מוכנה להינשא לי. חשבי, אם תוכלי, מה יקרה לאחר כך. לא יחלוף יום מבלי שהיא תיזכר בהקרבתה. הייתי קורא התנשאות בחיוכה, רחמים אפילו בחיבתה, שהיו מוציאים אותי מדעתי. לא. הדבר יעמוד בינינו לנצח. רק שווים צריכים להינשא. לעולם לא הייתי יכול לבקש ממנה לרדת למישור הנמוך יותר שלי."

אור מקושת זהר קלושות על פניו של לוריסון. הארה מפנים סיפקה אותו גם. הנערה ראתה את המבט השקוע, הנזירי. היו אלה פניו או של סר גילהד או אדון טיפשות¹⁷.

"די דומה לאור כוכבים," היא אמרה, "המלאך הבלתי נגיש הזה. באמת גבוה מדי מכדי שניתן יהיה לתפוס אותו."

"על ידי, כן."

היא פנתה אליו בפתאומיות.

"חברי היקר, האם תעדיף את הכוכב שלך נופל?"

לוריסון החווה תנועה רחבה.

"דחפת  אותי לעובדה הסתומה," הוא הצהיר; "את לא אוהדת את הטיעון שלי, אבל אענה לך כך. אם הייתי יכול להגיע לכוכב המסוים שלי, כדי לגרור אותו מטה, לא הייתי עושה זאת; אבל אם הוא היה נופל, הייתי מרים אותו ומודה לשמיים על הזכות."

הם שתקו במשך מספר דקות. נורה רעדה ותחבה את ידיה עמוק אל תוך כיסי מקטורנה. לוריסון השמיע קריאה מלאת חרטה.

"לא קר לי," היא אמרה. "רק חשבתי. אני צריכה להגיד לך משהו. בחרת אשת סוד מוזרה, אבל אתה לא יכול לצפות ממכר אקראי, שנאסף במסעדה מפוקפקת, להיות מלאך."

"נורה!" לוריסון קרא.

"תן לי להמשיך. סיפרת לי על עצמך. היינו חברים טובים כל־כך. עלי לספר לך עכשיו את מה שמעולם לא רציתי שתדע. אני גרועה ממך. הייתי על הבמה… שרתי במקהלה… הייתי גרועה למדי, אני מניחה… גנבתי יהלומים מהשחקנית הראשית… הם עצרו אותי… מסרתי את רובם והם נתנו לי ללכת… שתיתי יין כל ערב… כמות גדולה מאוד… הייתי מרושעת מאוד אבל…"

לוריסון כרע ברך במהירות לצדה ונטל את ידיה.

"נורה היקרה!" הוא אמר בהתרגשות. "זו את, זו את שאני אוהב! מעולם לא ניחשת זאת, נכון? אל'ך התכוונתי כל הזמן. עכשיו אני יכול לדבר. תני לי לגרום לך לשכוח את העבר. שנינו סבלנו; בואי נסגור את העולם ונחיה האחד בשביל השנייה. נורה, האם את שומעת אותי אומר "אני אוהב אותך"?"

"על אף…"

"עדיף לומר בגלל זה. יצאת מעברך אצילית וטובה. ליבך הוא של מלאך. תני אותו לי."

"לפני מעט זמן חששת כל־כך מהעתיד אפילו מכדי לדבר."

"אבל עבורך, לא עבור עצמי. האם תוכלי לאהוב אותי?"

היא השליכה את עצמה, מתייפחת בפראות, על חזהו.

"טוב יותר מהחיים – מהאמת עצמה – מהכול."

"והעבר שלי," לוריסון אמר בנימת דאגה והשתוקקות, "האם תוכלי לסלוח ו…?"

"עניתי לך על כך," היא לחשה, "כשאמרתי לך שאני אוהבת אותך." היא התרחקה והתבוננה בו מהורהרת. "אם לא הייתי מספרת לך על עצמי, האם היית… האם אתה…"

"לא," הוא קטע אותה; "לעולם לא הייתי מניח לך לדעת שאני אוהב אותך. לעולם לא הייתי שואל אותך את הדבר הזה… נורה, האם תהיי אשתי?"

היא התייפחה שוב.

"הו, תאמין לי; אני טובה עכשיו – אני לא מרושעת יותר! אני אהיה הרעייה הטובה ביותר בעולם. אל תחשוב שאני רעה עוד. אם תחשוב, אני אמות. אני אמות!"

בזמן שהוא ניחם אותה, היא התבהרה, נלהבת וקצרת רוח.

"האם תתחתן איתי הערב?" היא אמרה. "האם תוכיח את זה כך? יש לי סיבה שאני רוצה שזה יהיה הערב. האם תסכים?"

כנות מעבר לכל דמיון הייתה התוצאה של אחד מבין שני דברים: חוצפה תובענית או תמימות מוחלטת. נקודת ההשקפה של האוהבים מכילה רק אחד.

"ככל שזה יהיה מוקדם יותר," לוריסון אמר, "כך אהיה מאושר יותר."

"מה יש לעשות?" היא שאלה. "מה אתה צריך להשיג? בוא! אתה צריך לדעת."

האנרגיה שלה הניעה את החולם לפעולה.

"מדריך עירוני בראשונה," הוא קרא בעליזות, "לגלות היכן מתגורר האיש שמעניק רישיונות לאושר. נלך יחד ונחשוף אותו. מוניות, מכוניות, שוטרים, טלפונים ושרים יסייעו לנו."

"האב רוגן¹⁸ ישיא אותנו," הנערה אמרה בלהט. "אקח אותך אליו."

שעה מאוחר יותר השניים עמדו במסדרון פתוח של בניין לבנים עצום ועגמומי ברחוב צר ובודד. הרישיון היה אחוז בחוזקה בידה של נורה.

"חכה כאן רגע," היא אמרה, "עד שאמצא את האב רוגן."

היא צללה אל המסדרון השחור והנאהב נותר לעמוד, כפי שזה היה, על רגל אחת, בחוץ. על חוסר סבלנותו לא הוטל מס גדול. מביט בסקרנות אל תוך מה שנראה כמסדרון אל ארבוס¹⁹, הוא נרגע לעת עתה על ידי קרן אור שחצתה²⁰ את החשכה, הרחק במורד הפרוזדור. לאחר מכן הוא שמע את קריאתה, ורפרף לכיוון המנורה, כמו העש. היא אותתה לו דרך הפתח אל החדר מהמקום ממנו בקע האור. החדר היה חשוף כמעט מכל דבר למעט ספרים, אשר שיעבדו את כל חללו. פה ושם חלקים קטנים של שטח נכבשו מחדש. גבר מבוגר וקירח, עם עין רגועה מרוחקת מהסוג הנעלה ביותר, עמד ליד שולחן עם ספר בידו, אצבעו עדיין מסמנת עמוד. תלבושתו הייתה קודרת והשתייכה לסדר דתי. עינו ציינה היכרות עם נקודת ההשקפה.

"האב רוגן," נורה אמרה, "זה הוא."

"שניכם," האב רוגן אמר, "רוצים להתחתן?"

הם לא הכחישו זאת. הוא השיא אותם. הטקס בוצע במהירות. מי שהיה יכול להיות עד לו, וחש את טווחו, היה עשוי לרעוד נוכח אי־הכשירות האיומה שלו להתעלות אל כבוד שרשרת תוצאותיו הבלתי נגמרת. לאחר מכן הכומר דיבר בקצרה, כמו מתוך שגרה, על כמה תוספות אזרחיות וחוקיות אחרות שהיו עשויות או עלולות, בזמן אחר, להגביל²¹ את הטקס. לוריסון הציע²² שכר טרחה, אשר נדחה, ולפני שהדלת נסגרה אחר הזוג העוזב, ספרו של האב רוגן נפתח שוב במקום שבו אצבעו סימנה אותו.

באולם האפל נורה הסתחררה ונצמדה לבן לווייתה, דומעת.

"האם לעולם, לעולם לא תצטער?"

לבסוף היא נרגעה וחששותיה התפוגגו. הם הגיעו לרחוב באור הראשון. היא שאלה לזמן, בדיוק כפי שעשתה בכל ערב. לוריסון הביט בשעונו. שמונה וחצי. לוריסון חשב שהיה זה מתוך הרגל שהיא הובילה את צעדיהם אל הפינה שבה נפרדו תמיד אולם בהגיעם לשם היא היססה ואז שיחררה את זרועו. בית מרקחת עמד בפינה; אורו הבהיר, הרך, האיר עליהם.

"בבקשה השאר אותי כאן כרגיל הערב," נורה אמרה במתיקות. "אני חייבת… אני מעדיפה שתשאיר. אתה לא תתנגד? בשש בערב מחר אפגוש אותך אצל "אנטוניו". אני רוצה לשבת איתך שם פעם אחת נוספת. ואז – אלך לאן שתאמר."

היא העניקה לו חיוך בהיר, מבלבל והלכה במהירות הלאה. ללא ספק הדבר הצריך את כל כוח קסמה לשאת התנהגות מדהימה שכזו. לא היה זה חוסר אמון לחוזק דעתו של לוריסון שראשו החל להסתחרר. מכניס את ידיו לכיסיו, הוא טייל בריקנות אל חלון בית המרקחת והחל להציף בשקידה את כל שמות תרופות המרשם שהוצבו שם לתצוגה. ברגע שבו חזר לעשתונותיו, המשיך במורד הרחוב באופן חסר כוונה. לאחר שנסחף במשך שתיים או שלוש כיכרות, הוא התעופף אל עבר מעבר יומרני יותר, דרך שפקד רבות בשיטוטיו הבודדים, שכן כאן הייתה שורה של חנויות המוקדשות לתנועה בסחורות מטווח הבחירה הרחב ביותר – אומנויות מלאכת יד, מיומנות ומהודרות, תוצרים של טבע ומלאכה מכל אזור. כאן, למשך זמן, שוטט באפס מעשה בין החלונות הבולטים, שבהם הודגש, על ידי פרצי אור דחוסים, השלל הערמומי ביותר של החדרים הפנימיים. היו כמה עוברים ושבים ועל כך לוריסון שמח. הוא לא היה איש העולם. במשך זמן רב הוא נגע בחברו האדם רק בתמסורת המאוזנת של גלגל שיניים – בזוויות ישרות ועל צירים שונים. הוא צנח למסלול חדש במובהק. התקף של מזל רע פעל עליו, כפעולה, כמו מהלומה שניחתה על פסגת צעצוע גאוני מסוים; פסגה מוזיקלית, אשר, כאשר הולמים בה בזמן שהיא מסתובבת, מפיקה, עם תנועה איטית בקושי, שינוי מוחלט של מפתח וסולם. בטיולו לאורך השדרה השקטה הוא חווה רוגע חד־פעמי, על־טבעי, מלווה על ידי פעילות לא רגילה של מוח. מהרהר על האירועים האחרונים, הוא הרגיע את עצמו באושרו בכך שזכה לכלה בזו שחשק בעוצמה כה גדולה, אך הוא תהה במתינות על מחסורו ברגש פעיל. התנהגותה המוזרה בנטישתה אותו ללא תירוץ תקף בערב כלולותיו עוררה בו רק השערה סקרנית מעורפלת. שוב מצא עצמו מהרהר, בשלווה נינוחה, בתקריות של הקריירה הערנית שלה.

נראה כי נקודת ההשקפה שלו הוסטה באופן מוזר. בשעה שעמד בפני חלון ליד פינה, אוזניו הותקפו על ידי רעש מחאה המונית ומהומה²³. הוא עמד קרוב לחלון כדי לאפשר מעבר לסיבת ההמולה – תהלוכת בני אדם, אשר עקפה את הפינה וצעדה בכיוונו. הוא תפס ראש חץ בגוון כחול וניצוץ של נחושת בנוגע לדמות מרכזית של לבן מסחרר וכסף, ושובל ממורט של דמויות משטרתיות, שחורות²⁴.

שני שוטרים כבדי משקל הובילו ביניהם אשה לבושה כמו לבמה, בחצאית סטאן לבנה, קצרה, המגיעה עד לברכיים, גרביים ורודים, וסוג של לסוטה חסרת שרוולים בוהקת עם שריון מצוחצח דמוי קשקשים. על שערה הבהיר המתולתל ישבה, בזווית נטולת דאגה, קסדת פח מבהיקה. ניתן לזהות בקלות את התלבושת באחת כאחת מאותם מושגים מדהימים של איזו תחרות שהחרידה את ממציאי הבלט המרהיב. אחד מהשוטרים נשא גלימה ארוכה על זרועו אשר, ללא ספק, נועדה להסתיר את מוקדי המשיכה הכנים של אסירתם הזוהרת, אך מסיבה כל שהיא לא נקראה לשימוש, לשמחתו הצעקנית של זנב התהלוכה.

בגין תנועה פתאומית ונמרצת של האשה, המצעד היה חייב להיעצר לפני החלון שלידו עמד לוריסון. הוא ראה שהייתה צעירה, ובמבט ראשון הלך שולל על ידי היופי המתוחכם של פניה, שדעך קודם בדיקה שקולה יותר. מראה היה נועז ופזיז, ועל ארשת פניה, במקום שבו שרדו עדיין קווי המתאר של הנעורים, היו סימני האצבעות של השליח המוסמך של גיל הזקנה – שעות מאוחרות.

הנערה הצעירה קיבעה את מבטה הלא־מתכווץ בלוריסון וקראה לו בקול של הגיבורה הלא־נכונה במצוקה: "תגיד! אתה נראה כמו בחור טוב; בוא ותשלם את כספי הערבות, אתה מוכן? לא עשיתי שום דבר שיעצרו אותי בשבילו²⁵. זה הכול טעות. תראה איך הם מתנהגים אלי! אתה לא תצטער, אם תוציא אותי מזה. תחשוב על אחותך או על הבחורה שלך שנגררת ברחובות בצורה כזו! אני אומרת, בוא עכשיו, כמו בחור טוב."

ייתכן שלוריסון, על אף ההמוניות הבלתי משכנעת של הפנייה הזו, הציג פנים אוהדות, שכן אחד השוטרים עזב את צידה של האשה וניגש אליו.

"הכול בסדר, אדוני," הוא אמר בנימה צרודה, סמכותית; "היא הצד הנכון²⁶. לקחנו אותה אחרי המערכה הראשונה בתיאטרון האור הירוק בגלל מברק ממפקד המשטרה של שיקגו. זה רק רובע אחד או שניים לתחנה. הלבוש שלה די גרוע, אבל היא סירבה להחליף בגדים, או בעצם," הוסיף השוטר עם חיוך, "ללבוש כמה. חשבתי שאסביר לך את העניינים כדי שלא תחשוב שהיא הסתבכה שלא באשמתה."

"מה האישום?" לוריסון שאל.

"גניבה גדולה. יהלומים. בעלה יהלומן בשיקגו. היא ניקתה את ארגז התצוגה שלו מהנוצצים והתחמקה עם להקת האופרה הקומית."

השוטר, מבחין כי עיקר העניין של קבוצת הסקרנים התרכז בו ובלוריסון – התייעצותם נחשבה כסיבוך אפשרי חדש – היה מעוניין להאריך את המצב, ששיקף את חשיבותו שלו, באמצעות קטע קצר נוסף של הערה הגותית.

"ג'נטלמן כמוך, אדוני," הוא המשיך בחביבות, "לעולם לא יבחין בכך, אבל עלה בדעתי לבחון את כמות הצרות העצומה שנוצרה משילוב שכזה – אני מתכוון לבמה, יהלומים ונשים קלות דעת שאינן שבעות רצון מבתים טובים. אני אומר לך, אדוני, גבר בימים ובלילות האלה רוצה לדעת במה חבורת הנשים שלו מעורבת²⁷."

השוטר חייך לילה טוב וחזר לצידה של הנאשמת שלו, שצפתה בריכוז בפניו של לוריסון במהלך השיחה, ללא ספק בעבור איזו רמיזה על כוונתו להגיש סיוע. כעת, עם כישלון הסימן, ועם התנועה שנעשתה כדי להמשיך את ההתקדמות המחפירה, היא זנחה תקווה ופנתה אליו, כך, בחדות: "מפסידן עם פני גיר אומלל שכמותך! חשבת להושיט לי יד אבל נתת לשוטר לשכנע אותך לצאת מזה במילה הראשונה. אתה טיפוס גנדרן להיקשר אליו. תגיד, אם אי־פעם תשיג בחורה, היא תעשה חיים. היא תעביד אותך לטעם המלכה! הו, בחיי!"²⁸

היא סיכמה עם צחוק מלגלג צווחני ששייף את לוריסון כמו מסור. השוטר דחק בה קדימה; הרכבת השמחה של העוקבים פעורי הפה נסגרה מאחור, והאמזונה השבויה, משלימה עם גורלה, הרחיבה את טווח הקללות שלה כך שנראה שזלזלה בכל מי שנמצא בטווח שמיעה²⁹.

לאחר מכן נחת על לוריסון שינוי פתאומי מדהים בנקודת ההשקפה שלו. ייתכן שהוא היה בשל לכך, שמצב המודעות הלא־תקין שבו התקיים במשך זמן כה רב היה כבר מוכן להתהפך לאיזונו; אף על פי כן, יש וודאות בכך שאירועי הדקות האחרונות ריהטו באופן וודאי את האפיק, אם לא את הדחף, לשינוי. ההשפעה הראשונית ההחלטית הייתה דבר כה קטן כעובדה והאופן שבו השוטר פנה אליו. הנציג, על פי סגנון פנייתו, החזיר את המשוטט־ללא־מטרה למקומו הקודם בחברה. כהרף עין הוא הפך מנווד מעופש במידת־מה לאורך הרחובות הצדדיים המפוקפקים של הנימוסים לג'נטלמן מהוגן, עמו אפילו שומר גא שכזה של השלום עשוי להסכים להחליף מחמאות. זה, אז, שבר לראשונה את הכישוף, ושילח בו ערגה מרוגשת שהתעוררה לחיים עם חברת בני מינו ולתגמול הטוב. לאיזו מטרה, הוא שאל עצמו בעוז, הייתה האשמה העצמית המוזרה הזו, הוויתור הריק הזה, הפגיעות המוסרית הזו שבאמצעותה הובל לנטוש את מורשתו בחיים, ולא מעבר לישימוניו³⁰?

טכנית, הוא לא הורשע; נקודת האשמה היחידה שלו הייתה במחשבה ולא במעשה, וההכרה בכך לא שותפה עם אחרים. בשם איזה טוב, מוסרי או רגשני, הוא מצמץ, נסוג כמו הקיפוד מהצל של עצמו, הלוך ושוב בבוהמיה המעופשת הזאת, שחסרה אפילו את הציורי? אך הדבר שכה בלב העניין וגרם לו להשתולל היה התפקיד שמילאה האסירה האמזונית. למקבילתה של אותה לוחמת יוצאת דופן – זהה לפחות, בדרך החוויה – הייתה אחת, שעל פי הודאתה שלה, נפלה באותו האופן, ואשר עמה, אך שלוש שעות קודם, אוחד בברית הנישואין. כמה נחשק וטבעי זה נראה לו אז, וכמה מפלצתי זה נראה עכשיו! מילותיה של גנבת היהלומים מספר שתיים בערו עדיין באוזניו: "אם אי־פעם תהיה לך בחורה, היא תעשה חיים." מה יכולה הייתה להיות המשמעות מלבד שהאשה הזו זיהתה בחוש שהוא מישהו שניתן לרמות? עדיין, שוב הדהדה תרומתו "החכמה" של השוטר לייסוריו: "גבר בימים ובלילות האלה רוצה לדעת במה חבורת הנשים שלו מעורבת."

אה, כן, הוא היה טיפש; הוא הסתכל על הדברים מנקודת המבט לא־נכונה.

אבל התו הפרוע ביותר בכל ההמולה נשמע על ידי האצבע המורה של כאב – קנאה. עכשיו, לפחות, הוא הרגיש את העוקץ החריף ביותר – אהבה הולכת וגוברת שהוענקה בצורה לא־ראויה. תהיה אשר תהיה, הוא אהב אותה; הוא נשא בחזהו את אבדונו. טעם קומי צורם למצב הביש הקודם שלו היכה בו פתאום, והוא צחק צחוק חורק, כשהתנדנד על המדרכה המהדהדת שלו. תשוקה פזיזה לפעול, להיאבק בגורלו, אחזה בו. הוא עצר על עקבו וחבט בכפות ידיו זו בזו בניצחון. אשתו הייתה – איפה? אבל היה קשר מוחשי; מוצא ניתן לניווט, פחות או יותר, שדרכו ספינת הנישואין הנטושה שלו עוד עשויה להיגרר בבטחה – הכומר!

כמו כל האנשים שניחנו בדמיון ובאופי גמיש, לוריסון היה מסוגל, כשנוער ביסודיות, להפוך סוער. בזעם גבוה ועיקש, הוא שב על עקבותיו אל הרחוב המצטלב שממנו בא. במורדו מיהר לפינה שבה נפרד – עוויתות מכווצות צבעו את המחשבה – מאשתו. מכאן, עדיין לאחור, הוא חזר לעבר, עוקב דרך מחוז לא מוכר אחר זיכרונותיו המגורים על הדרך שבה הגיעו מהחתונה המגוחכת ההיא. פעמים רבות הוא סטה אל החוץ ופילס את דרכו חזרה אל השביל, זועם. לבסוף, כשהגיע לבניין החשוך והרה האסון שבו שיגעונו הגיע לשיאו ומצא את הפרוזדור השחור, הוא מיהר לאורכו, לא מבחין באור או בצליל אבל הוא הרים את קולו, רועם; חסר אחריות בנוגע לכל דבר פרט לכך שעליו למצוא את מעורר התעלולים הזקן עם העיניים שהביטו רחוק מדי מכדי לראות את האסון שחולל. הדלת נפתחה, ובזרם האור עמד האב רוגן, ספרו בידו, כשאצבעו מסמנת את המקום.

"אה!" לוריסון קרא. "הנה הגבר שאני רוצה. הייתה לי אשה ממך לפני כמה שעות. לא הייתי מטריד אותך, אבל שכחתי לציין איך זה נעשה. האם תעשה לי טובה ותיידע אותי האם העסק חסר תקנה?"

"כנס פנימה," הכומר אמר; "יש דיירים אחרים בבית, שאולי יעדיפו שינה אפילו על פני סקרנות מסופקת."

לוריסון נכנס לחדר והתיישב על הכיסא שהוצע לו. עיניו של הכומר הביעו שאילתה מנומסת³¹.

"אני חייב להתנצל שוב," הגבר הצעיר אמר, "על כך שפלשתי אליך מהר כל־כך עם חוסר האושר הנישואי שלי, אבל, מכיוון שאשתי שכחה לספק לי את כתובתה, נשללת ממני האפשרות המוצדקת של סכסוך משפחתי."

"אני אדם פשוט למדי," האב רוגן אמר בנועם; "אבל אני לא מבין איך אני צריך לשאול אותך שאלות³²."

"סליחה על חוסר הישירות שלי," לוריסון אמר; "אבל אני אשאל אחת. בחדר הזה הלילה הכרזת עלי כבעל. לאחר מכן דיברת על זכויות או מופעים נוספים שצריכים או יכולים להתבצע. הקדשתי תשומת לב מועטה למילותיך אז, אבל אני רעב לשמוע אותן מושמעות כעת. במצב העניינים הנוכחי, האם אני נשוי מעבר לכל תקנה?"

"אתה מחויב באופן חוקי והחלטי," הכומר אמר, "כאילו זה נעשה בקתדרלה, בנוכחות אלפים. ההקפדות הנוספות שהתייחסתי אליהן אינן נחוצות לחוקיות המחמירה ביותר של המעשה, אלא הומלצו כאמצעי זהירות לעתיד, לנוחות ההוכחה במצבים אפשריים³³ כגון צוואות, ירושות וכדומה."

לוריסון צחק בנוקשות.

"תודות רבות," הוא אמר. "אז אין טעות, ואני הנשוי הטרי המאושר. אני מניח שאני צריך ללכת לעמוד בפינת הכלות, וכשאשתי תעבור בהליכתה ברחובות היא תחפש אותי³⁴."

האב רוגן הסתכל עליו בשלווה.

"בני", הוא אמר, "כשגבר ואישה באים אליי כדי להתחתן אני תמיד מחתן איתם. אני עושה זאת למען אנשים אחרים שאתם הם היו עלולים להתחתן אם הם לא יתחתנו זה עם זה. כפי שאתה מבין, אני לא מחפש את אמונך, אבל המקרה שלך נראה לי לא לגמרי נטול עניין. מעט מאוד נישואין שהגיעו לידיעתי הביאו חרטה שבוטאה כה יפה תוך זמן כה קצר. אסתכן בשאלה אחת: האם לא היית תחת הרושם שאהבת את האשה שהתחתנת איתה, בזמן שעשית זאת?"

"אהבתי אותה!" לוריסון קרא בפראות. "אף פעם לא כל ־כך כמו עכשיו, למרות שהיא אמרה לי שהיא רימתה וחטאה וגנבה. אף פעם לא יותר מאשר עכשיו, כאשר, אולי, היא צוחקת על הטיפש שהיא שידלה ועזבה, בקושי עם מילה, לחזור לאלוהים רק יודע איזה קו מסוים של האיוולת הקודמת שלה."

האב רואן לא ענה דבר. במהלך הדממה שהשתררה, הוא ישב כשציפייה שקטה קורנת בעינו המלאה והבוטה.

"אם היית מקשיב…" לוריסון התחיל.

הכומר הרים את ידו.

"כפי שקיוויתי", הוא אמר. "חשבתי שתסמוך עלי. חכה רק רגע." הוא הביא מקטרת חרס ארוכה, מילא והצית אותה.

"עכשיו, בני," הוא אמר. לוריסון שפך לאוזנו של האב רוגן אמון מצטבר של שניים־עשר חודשים. הוא סיפר הכול, לא חס על עצמו ולא משמיט את עובדות עברו, את אירועי הלילה או את השערותיו ופחדיו המטרידים.

"הנקודה העיקרית," הכומר אמר כשסיכם, "נראית לי כזאת – האם אתה בטוח באופן סביר שאתה אוהב את האשה הזאת שאיתה התחתנת?"

"למה," קרא לוריסון ונעמד בדחף על רגליו – "למה שאכחיש את זה? אבל תסתכל עלי – האם אני דג, בשר או עוף?! זו הנקודה העיקרית מבחינתי, אני מבטיח לך."

"אני מבין אותך," הכומר אמר, מתרומם אף הוא ומניח את מקטרתו. "המצב הזה הוא כזה שהטיל מס על הסיבולת של גברים מבוגרים ממך בהרבה – למעשה, במיוחד גברים מבוגרים ממך בהרבה. אנסה להקל עליך ממנו, והלילה הזה תראה בעצמך בדיוק לאיזה מצב ביש נפלת ואיך, אולי, תיחלץ. אין ראיה אמינה כמו זו של מראה עין."

האב רוגן נע בחדר וחבש כובע שחור רך. לאחר שכפתר את מעילו עד גרונו הוא הניח את ידו על ידית הדלת.

"הבה נלך," הוא אמר.

השניים יצאו לרחוב. הכומר הפנה את פניו כלפי מטה, ולוריסון צעד איתו דרך מחוז מטונף, שבו הבתים התנשאו גבוה מעליהם, מעורפלים ועלובים למראה. כעת הם פנו לרחוב צדדי עגום פחות, שבו הבתים היו קטנים יותר, ואף על שרמזו על הנוחות הדלה ביותר, חסרו את העליבות המרוכזת של הדרכים המאוכלסות יותר.

בבית מופרד בן שתי קומות האב רוגן עצר, ועלה במדרגות בביטחון של אורח מוכר. הוא הוביל את לוריסון לתוך מסדרון צר, מואר באור קלוש על ידי מנורה תלויה עם קורי עכביש. כמעט מיד נפתחה דלת מימין ואישה אירית מלוכלכת שרבבה את ראשה.

"ערב טוב לך, גברת גיהאן³⁵," הכומר אמר, לא משגיח, כך נראה, בכך ששינה את מבטאו למבטא אירי עדין. "ואת בעצמך יכולה להגיד לי אם נורה יצאה שוב, בלילה, אולי?"

"הו, כן הוד רוממותך! בטח ואני יכולה להגיד לך את אותו הדבר. היקירה היפה יצאה, כרגיל, אבל קצת אחר כך היא אומרת: 'אמא גיהאן', היא אומרת, 'זה הלילה האחרון שלי לצאת, השבח לקדושים, הלילה הזה הוא!' והו, הוד רוממותך, הדרמה היפהפייה של השמלה שהיה לה את הצעצוע הזה! סאטן לבן ומשי וסרטים, ותחרה על הצוואר והזרועות – זה היה חטא, הוד רוממותך, הזהב היה טווי עליו."

הכומר שמע את לוריסון עוצר את נשימתו בכאב, וחיוך קלוש הבהב על פיו החתום³⁶.

"טוב, אם כך, גברת גיהאן," הוא אמר, "אני פשוט אעלה למעלה ואראה את הילד הקטן לרגע, ואני אקח את האדון הזה למעלה איתי."

"אתה תעיר אותו," האשה אמרה. "בדיוק ירדתי מלשבת איתו בשעה האחרונה, מספרת לו את המעשיות המשובחות של מחוז אולד טיירון³⁷. זה בן סנדקאות חמדן, הוא כזה, הוד כמורתך, בשביל הסיפורים שלי."

"ספק קטן," האב רוגן אמר. "שום נדנוד לא ירדים אותו מהר יותר, אני חושב."

בתוך מחאתה הצווחנית של האשה בתור תגובה, שני הגברים טפסו בגרם המדרגות התלול. הכומר דחף את דלת החדר קרוב לקצהו.

"זאת את כבר, אחות?" קול מתוק וילדותי דיבר לאט מתוך החשכה.

"רק האב דני הזקן שבא לראות אותך יקירי, וג'נטלמן מכובד שהבאתי לך לשיחה גדולה³⁸ ואתה גומל לנו כשאתה ישן במיטה. בושה על הנימוסים שלך!"

"אה, האב דני, זה אתה? אני שמח. והאם תדליק את המנורה, בבקשה? היא על השולחן ליד הדלת. ותפסיק לדבר כמו אמא גיהאן, אבא דני."

הכומר הדליק את המנורה, ולוריסון ראה נער זעיר, בעל שיער מדובלל ופנים רזות ועדינות, יושב במיטה קטנה בפינה. עד מהרה מבטו המהיר סקר גם את החדר ואת תכולתו. הוא היה מרוהט בנוחות יתרה, וקישוטיו העידו בבירור על טעמה המובחן של אשה. דלת פתוחה מעבר חשפה את חשכת פני חדר סמוך.

הילד אחז בשתי ידיו של האב רוגן.

"אני שמח כל־כך שבאת," אמר; "אבל למה באת בלילה? האם האחות שלחה אותך?"

"בושה עליך! האם עליי להישלח, בגילי, כמו טרנס מקשיין מבלימהון? אני בא על אחריותי שלי."³⁹

גם לוריסון התקדם אל מיטתו של הילד. הוא חיבב ילדים, והבחור הקטן, ששכב לישון לבדו בחדר החשוך ההוא, עורר את לבו.

"אתה לא מפחד, איש קטן?" הוא שאל והשתופף לידו.

"לפעמים," הילד ענה בחיוך ביישני, "כשהחולדות עושות יותר מדי רעש, אבל כמעט כל לילה, כשהאחות יוצאת, אימא גיהאן נשארת איתי קצת, ומספרת לי סיפורים מצחיקים. אני לא מפחד לעתים קרובות, אדוני."

"הג'נטלמן הקטן והאמיץ הזה," האב רוגן אמר, "הוא מלומד שלי. כל יום משש וחצי עד שמונה וחצי, כשהאחות באה לקחת אותו, הוא עוצר בחדר העבודה שלי, ואנחנו מגלים מה יש בתוך הספרים. הוא יודע כפל, חילוק ושברים; והוא מטריד אותי להתחיל לעיין בדברי הימים של סיארן מקלונמקנויז, קורורק מק'קולנן וקואן או'לוק־היין, ההיסטוריונים האירים הגדולים."⁴⁰

ניכר שהילד היה רגיל לנעימות הקלטיות של הכומר. חיוך קטן ומלא הערכה היה כל תשומת הלב שקיבלו רמיזות הקפדנות.

לוריסון, גם כדי להציל את חייו, לא יכול היה להציב בפני הילד את אחת מאותן שאלות חיוניות שהתרוצצו בפראות, ללא מענה, במוחו. הבחור הקטן היה דומה מאוד לנורה; היה לו אותו שיער בוהק ועיניים כנות.

"הו, האב דני," הילד קרא פתאום, "שכחתי לספר לך! האחות כבר לא הולכת בלילה יותר! היא אמרה לי את זה כשהיא נישקה אותי לילה טוב כשהיא עזבה. והיא אמרה שהיא שמחה כל־כך, ואז היא בכתה. זה לא מוזר? אבל אני שמח; אתה לא?"

"כן, בחור. ועכשיו, טיפשוני⁴¹, לך לישון, ותגיד לילה טוב; אנחנו חייבים ללכת".

"מה אעשה קודם, האב דני?"

"אל אמונה, הוא תפס אותי שוב! חכו עד שאכניס את האנגלי הטיפוסי לתולדותיו של תגרוך, מחבר קורות הקדושים; אני אתן לו מספיק מהניב האירי כדי להפוך אותו למכובד יותר."⁴²

האור כבה, והקול הקטן והאמיץ נפרד מהם בברכת לילה טוב מהחדר החשוך. הם גיששו למטה ונמלטו מהפטפטנות של אמא גיהאן.

שוב הכומר ניווט אותם בדרכים האפלוליות, אך הפעם בכיוון אחר. המוביל שתק בשלווה, ולוריסון הלך בעקבותיו עד כדי דיבור לעתים רחוקות. שלו הוא לא יכול היה להיות. ליבו דפק בחנק בחזהו. העוקב אחר שובל עיוור ומאיים זה היה בהיריון ולא ידע איזו התגלות משפילה תימסר בסופו.

הם הגיעו לרחוב יומרני יותר, שבו המסחר, אפשר לשער, שגשג ביום. ושוב הכומר השתהה, הפעם לפני בניין נשגב, שדלתותיו וחלונותיו הגדולים בקומה התחתונה היו מוגפים ומסורגים בקפידה. פתחיו הגבוהים היו חשוכים, למעט בקומה השלישית, שחלונותיה היו מוארים באור בהיר. אוזנו של לוריסון קלטה פעימות רחוקות, קבועות ומענגות, כמו במוזיקה, מלמעלה. הם עמדו בזווית לבניין. למעלה, בצד הקרוב אליהם, טיפס גרם מדרגות ברזל. בראשו הייתה מקבילית זקופה ומוארת.

האב רוגן עצר ועמד, מהרהר.

"אגיד רק את זה", הוא העיר מתוך מחשבה: "אני מאמין שאתה אדם טוב יותר ממה שאתה חושב שאתה, ואדם טוב יותר ממה שחשבתי לפני כמה שעות. אבל אל תחשיב את זה," הוא הוסיף בחיוך, "כשבח גדול יותר. הבטחתי לך גאולה אפשרית ממבוכה אומללה. אני אצטרך לשנות את ההבטחה הזאת. אני יכול רק להסיר את התעלומה שהעצימה את המבוכה הזאת. הגאולה שלך תלויה בך. בוא."

הוא הוביל את בן לווייתו במעלה גרם המדרגות. באמצע הדרך לוריסון תפס אותו בשרוול.

"תזכור," הוא התנשף, "אני אוהב את האשה הזאת."

"השתוקקת לדעת."

"אני… תמשיך."

הכומר הגיע לרחבה בראש גרם המדרגות. לוריסון, מאחוריו, ראה שהחלל המואר היה חצי הזכוכית העליון של דלת הנפתחת אל החדר המואר. המוזיקה הקצבית גברה ככל שהתקרבו אליה; המדרגות רעדו מהתנודות הרכות.

לוריסון הפסיק לנשום כשהציב את רגלו על המדרגה הגבוהה ביותר, כי הכומר עמד בצד וסימן לו להביט מבעד לזגוגית הדלת.

עינו, שהייתה רגילה לחשיכה, פגשה תחילה בוהק מסנוור, ואז הוא הרכיב את פניהם וצורותיהם של אנשים רבים, בתוך תצוגה ראוותנית של גלימות מרהיבות, נחשולי תחרה, תכשיטים מבריקים, סרטים, משי ווילונות ערפיליים. ואז הוא תפס את משמעות ההמהום הצורמני וראה את פניה העייפים, החיוורים והמאושרים של אשתו, רכונים, כפי שעשו רבים אחרים, מעל מכונת התפירה שלה – עמלים, עמלים. כאן הייתה האיוולת שהיא רדפה אחריה, וסוף המסע שלו, אבל לא גאולתו, אם כי כבר אז הכתה בו חרטה. נפשו המבוישת רפרפה פעם נוספת לפני שפרשה כדי לפנות מקום לשני והטוב יותר. שכן, כדי למתן את ריגוש השמחה שלו, ברק הסאטן ונצנוץ הקישוטים הזכירו את דמותה המטרידה של האמזונה הזוהרת, והבסיס שכפל את ההיסטוריה על ידי בוהק אורות הבמה והיהלומים הגנובים. זה מעבר לחוכמתו של זה שרק קובע את ההתרחשויות, כדי לשבח או להאשים את האיש, אבל הפעם אהבתו גברה על נקיפות המצפון שלו. הוא צעד צעד מהיר והושיט את ידו אל ידית הדלת. האב רוגן היה מהיר יותר לעצור אותו ולמשוך אותו בחזרה.

"אתה משתמש באמון שלי בך באופן מוזר," הכומר אמר בתקיפות. "מה אתה עומד לעשות?"

"אני הולך לאשתי," לוריסון אמר. "תן לי לעבור."

"הקשב," הכומר אמר ואחז בו בחוזקה בזרועו. "אני עומד להעמיד לרשותך פיסת ידע שעד כה בקושי הוכחת שאתה ראוי לה. אני לא חושב שאי פעם תהיה אבל לא אתעכב על זה. אתה רואה בחדר הזה את האשה שהתחתנת איתה, עובדת לפרנסתה החסכנית ולנחמה נדיבה לאח נערץ. בניין זה שייך ללקוח הראשי של העיר. במשך חודשים, ההזמנות המוקדמות לפסטיבלי המרדי גרא הקרובים ובאים שמרו על העבודה מתנהלת יום ולילה. אני עצמי הבטחתי כאן תעסוקה לנורה. היא עמלה כאן כל לילה מתשע בערב ועד אור היום, ומלבד זאת, נושאת איתה הביתה כמה מהתלבושות העדינות, הדורשות עבודת מחט עדינה יותר, ועובדת שם חלק מהיום. איך שהוא, שניכם נותרתם בורים באופן מוזר זה לחייו של זה. אתה משוכנע עכשיו שאשתך לא משוטטת ברחובות?"

"תן לי ללכת אליה," לוריסון קרא, נאבק שוב, "ולהתחנן לסליחתה!"

"אדוני," הכומר אמר, "האם אינך חייב לי דבר? שתוק. נראה לעתים קרובות כל־כך שהשמיים מניחים למתנותיהם הנבחרות ביותר ליפול לידיים שיש ללמד להחזיק אותן. תקשיב שוב. שכחת שחוטא שחוזר בתשובה לא צריך להתפשר אלא להסתכל למעלה אל הגאולה, אל הטהור והטוב ביותר. הלכת אליה עם התחכמות דקיקה שאפשר למצוא שלווה באשמה הדדית; והיא, שחששה לאבד את מה שלבה השתוקק לו כל־כך, חשבה ששווה לקנות אותו במחיר שקר נואש, טהור ויפה. אני מכיר אותה מיום שנולדה; היא תמימה וחסרת עלבון בחיים ובמעשים כמו קדושה. באותו רחוב נמוך שבו היא מתגוררת היא ראתה לראשונה את האור, והיא חיה שם מאז, מבלה את ימיה בהקרבה עצמית נדיבה למען אחרים. אוך, נוכל שכמוך!"⁴³ האב רוגן המשיך, מרים את אצבעו בכעס חביב כלפי לוריסון. "שכן מה, אני תוהה, היא יכולה להיות, אחרי שעשתה צחוק מעצמה, וביישה את נשמתה בשקרים בשביל שכמותך!"

"אדוני," לוריסון אמר, רועד, "אמור עלי מה שתרצה. הטל ספק אם אתה חייב. אני עוד אוכיח את הכרת התודה שלי אליך ואת המסירות שלי אליה אבל תן לי לדבר איתה פעם אחת עכשיו, תן לי לכרוע רק לרגע אחד לרגליה, ו…"

"שה, שה⁴⁴," הכומר אמר. "כמה מעשים של דרמת אהבה אתה חושב שתולעת ספרים זקנה כמוני מסוגל להיות עד להם? חוץ מזה, איזה סוג של דמויות אנחנו מנתחים, מרגלים אחר המסתורין של כובענות חצות! לך לפגוש את אשתך מחר, כפי שהיא ציוותה עליך, וציית לה לאחר מכן, ואולי בזמן כל שהוא אקבל מחילה על התפקיד שמילאתי בעבודת הלילה הזה. רד עכשיו במורד המדרגות. השעה מאוחרת, ואדם זקן כמוני צריך לנוח."