חברות אמת – שתיקה או תוכחה?

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 141
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 141
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 3
            [name] => על סיפורים וספרות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 3
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 87
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 3
            [category_count] => 87
            [category_description] => 
            [cat_name] => על סיפורים וספרות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

חברות אמת – שתיקה או תוכחה?
עיון בשני סיפורים לאנטון צ'כוב

"בימי חמישי היו פוקדים את ביתנו אורחים. […] האורחים התכנסו על פי רוב לקראת השעה עשר. הם שיחקו קלפים בחדר העבודה […] עד שתיים, לעתים עד שלוש […], אחר כך היו מתחמקים והולכים אל חדר האוכל לאכול ארוחת לילה, או, […] לחטוף משהו. […] לקראת סופה של ארוחת הלילה היה היין משמח את לבם של הסועדים ושיחותיהם היו נעשות עליזות. […] בשלוש או ארבע לפנות בוקר היו האורחים מתפזרים או נוסעים יחד אל מחוץ לעיר […]."¹

כמו בועות תוססות במשקה מבעבע – קלילות, משעשעות, מרעננות – כך נדמית להיות האווירה השוררת במפגשי חברים, זרימה חיננית שהיא ההיפך הגמור מכל מה שרציני, כבד משקל, תקוע.

הקטע הפותח לקוח מסיפורו של אלמוני מאת אנטון צ'כוב ומתאר מפגש שבועי בין ארבעה חברים המלווים את הגיבור־המארח, אורלוב, בהתמודדותו עם מאהבת שהחליטה לעזוב את בעלה בעבורו. אורלוב, כפי שמעידה המילה "התמודדות", אינו שבע רצון מההחלטה וחבריו משמשים לו אוזן קשבת, סביבה בטוחה לביטוי תסכוליו ובהמשך מקום משכן־מפלט, כשהוא בורח לביתו של אחד מהם באמתלת שקר של נסיעת עסקים.
בניגוד לרושם המצטייר, סיפורו של אלמוני אינו סיפורם של הארבעה אלא של האלמוני המספר אותו, גבר אשר בחר להתחזות למשרת בבית אורלוב מטעמים שהלכו והתפוגגו עם חלוף השהות והזמן.
במסגרת תפקידו ההסוואתי כמשקיף בלתי מעורב, הגיבור נטול השם זוכה לבחון את המציאות כפי שהיא באמת – מלאת חנפנות, צביעות והעמדת פנים. הסתכלות שכזו לא עלתה בידו שעה שהיה משוקע בתחומי עולמו הקודם, נמנה על מעמדם של האנשים שכעת הוא משרת, ספוג באותן תפיסות צרות ומסגרות מאובנות־מאבנות, אשר מנעו ממנו, כפי שהן מונעות מהם, להפנים את היקף ומשקל טעויותיו. רק משנטל על עצמו זהות אחרת, נוכח־נפקד בין שני עולמות, גילה מבחוץ תובנות שכלל לא האמין שיש להן פְּנִים.

חבריו של אורלוב אמנם מקשיבים, מבינים ומנדבים מדי פעם הערות מייעצות כיצד לנהוג עם "הפולשת", אך ברובו המוחלט של הזמן הם מאפשרים לו לדשדש בקיומו העצל בבטלנות המכלה אותו לריק². מפגשיהם מתקיימים כסדרם, בקביעות בלתי מופרעת, אך אין בהם דבר זולת להג עקר³, אטימות רגשית⁴ וגישה נרפית, ילדותית ותבוסתנית כלפי החיים⁵.
"ההפוגה המבורכת משגרת היום־יום" של מפגשיהם היא בריחה המתחפשת למשהו אחר, צלילים הממסכים את הניוון ומטשטשים את המציאות לערב אחד, שיחזור על עצמו שוב ושוב בכל הערבים האחרים.

היחיד שתורם תרומה משמעותית לשיפור המצב הוא הגיבור האלמוני: במכתב נסער שהוא משאיר לאורלוב – מכתב המשמש ככתב תביעה תקיף או קריאת השכמה מצלצלת – הוא זועק מדם ליבו למעסיקו המזויף, מתחנן בפניו לשנות את אורחות חייו הכלואים בחלל של לא־כלום ושום דבר, לצאת מאדישותו, לחוש ולהפגין אנושיות כלפי העולם והאנשים סביבו ובעיקר – להפסיק למות ולבחור בחיים⁶.

במרחק של שנים נפגשים השניים שוב ואורלוב מודה כי אותו המכתב היה תיאור מדויק של מצבו⁷ וכי האמירות הנחרצות שבו היו יכולות לחולל את השינוי הנחוץ אילו רק… אילו רק הקשר ביניהם לא היה נגדע, אילו רק היה אורלוב מישהו אחר, אילו רק…
אורלוב שקע חזרה אל תוך עצמו, דוחה מעליו כל מאמץ וכל שאיפה לראות את הערך הגלום במציאות ולממש אותו הלכה למעשה, טובל־טובע באותה סתמיות של לא־כלום ושום דבר שהייתה כל חייו מאז ומעולם.
החברים שנשארו סביבו שימרו אותו במצב הזה; כך היה להם קל ונוח לשמר גם את עצמם.

סיפור נוסף מאת צ'כוב, התקף (הידוע גם כהתקפה של עצבים⁸), מספר על שני חברים – סטודנט לרפואה וסטודנט לאמנות⁹ – המחליטים ערב אחד לצרף את חברם, וָאסילְיֶיב, סטודנט למשפטים, לבילוי בסמטה ס' – מקום שהשתיקה יפה לו.

"שלושתם נכנסו למסעדה ובלי לפשוט את מעיליהם, שתו ליד המזנון שתי כוסיות וודקה כל אחד. לפני שתיית הכוסית השנייה הבחין וָאסילְיֶיב בחלקיק של שעם בתוך הוודקה שלו, הגיש את הכוסית אל עיניו והביט בו ארוכות, מצמצם את עפעפיו כדרך אנשים קצרי רואי. הסטודנט לרפואה לא הבין את הבעת פניו ואמר: "מה אתה בוהה? בלי פילוסופיה בבקשה! הוודקה נועדה לשתייה, בשר החדקן לאכילה, הנשים לביקורים, השלג להליכה. תנסה לפחות ערב אחד לחיות כמו בן אדם!"¹⁰

חתיכת השעם בוודקה היא רמז מטרים להתרחשויות העתידיות של הסיפור: הסטודנט למשפטים ישמש כפילוסוף ויבחן את מקומן השגוי של הנשים הצעירות בסמטה ס', את הגברים המבקרים אותן ואת המערך המאפשר את הסחר האנושי המעוות הזה. חברו, הסטודנט לרפואה, יתכעס על ההתפלספות המיותרת ויתבע מוואיסלייב להתנהג בצורה "טבעית", כאילו הדרך הזו – שבה קונים נשים בכסף – היא־היא הדרך הטבעית, שלא לומר הנכונה, שבה יש להתנהל, וכך חוזר חלילה עד לסיומם העגום של האירועים.

כטיפוס מעשי, הסטודנט לרפואה מתייחס למציאות בגישה עניינית: יש דברים שנוצרו כדי שישתו אותם, כדי שיאכלו אותם, כדי שיבקרו אותם וכדי שיפסעו עליהם. זו התייחסות מצומצמת מאוד ובעיקר אנוכית להחריד, המגדירה קיום על פי תועלת המשתמש ולא על פי עצמאותו הקיומית. אמנם נכון: וודקה היא תוצר מעשה אדם המיועד לשתייה אך חדקן הוא יצור חי שלא נברא על מנת שמישהו אחר יאכל אותו. מיותר לציין אך אולי בלתי נמנע, שגם הנשים בסמטה ס' לא באו לעולם בשביל הגברים המבקרים אותן בדיוק כפי שהשלג יורד משום שהוא יורד ולא כדי לרצף את המדרכות בעבור העוברים והשבים.

הסטודנט לרפואה מבקש־דורש מוָאסילְיֶיב לחיות, לפחות למשך ערב אחד, כמו אדם "רגיל", כמו "בן אדם", אך תפיסת "האדם" של הסטודנט לרפואה היא תפיסה נצלנית ומפונקת, היפוכה המוחלטת של התפיסה האנושית הרחבה והחומלת שוָאסילְיֶיב מחזיק בה¹¹. הסטודנט לרפואה, כמו עמיתו בסיפור אניוטה¹², תופס רק את הגוף – גשמיות המנותקת מכל נפש ורוח בעוד שהסטודנט למשפטים רואה עולמות שלמים מעבר – יקומים של מחשבה, של רגש, של נשמות בודדות ועצובות במרחב שמתעלם מהן רק משום שהן נחותות מכדי להיות ראויות להכרה מצידו. הדיון בין שני החברים נדון שלא להגיע לכדי פתרון משום שמילותיו של וָאסילְיֶיב, חריפות ותקיפות ככל שתהיינה, נופלות על אוזניים ערלות: הסטודנט לרפואה פשוט אינו מעוניין לשמוע¹³. עם זאת, תוכחתו של וָאסילְיֶיב היא זו שהופכת אותו לחבר הטוב מבין השלושה משום שהוא, ורק הוא, משתדל בכל כוחו להעלות את חבריו אל מדרגת השקפה אחרת, לשאת אותם מעבר לרובד צר־האופק־עד־כדי־אכזריות שבו הם מדשדשים על אף השכלתם המלומדת (רפואה ואמנות), בשעה שהם מנסים בנחישות לא מבוטלת לגרור אותו מטה, אל ביבי הביצה של דורסנותם החברתית.

וָאסילְיֶיב הוא לא חבר "שכיף" לבלות במחיצתו, טיפוס שמח או עליז; ללא ספק הוא מחריב את האווירה באופן יסודי, אך הוא אומר את האמת שאף אחד לא רוצה לשמוע וכל אחד צריך לדעת, וכששני חבריו מתרחקים ממנו הם מתרחקים למעשה ובראש ובראשונה מעצמם.

וָאסילְיֶיב והגיבור האלמוני קוראים לאנשים לפעול מתוך מחשבה ושיקול דעת. זו דרישה תובענית שקשה לפעמים להתמיד בה או לקיים לאורך זמן, אבל חברים אמיתיים נוהגים בדיוק כך: משמרים את הטוב ומחזירים לתלם את הרע שחרג ממנו, כשנדרש. הם שותפי אמת לגרסה הטובה יותר של החברות משום שהם מבקשים את הראוי, את השיפור, את הגבהים ולא את העליצות המזויפת שאין מאחוריה דבר.

סיפורו של הנס כריסטין אנדרסן, מלכת השלג, הוא סיפור אגדה על מראה מכושפת, יצורים על־טבעיים ומציאות שמעבר לדמיון, אך בבסיסו מלכת השלג הוא סיפורם של שני חברים – קי, שנחטף על ידי מלכת השלג, וגרדה, היוצאת במסע אמיץ וארוך אחריו, בתקווה להחזיר אותו הביתה.
באחת מתחנותיה בדרך גרדה פוגשת באשה "אחת זקנה. […] מגבעת שמש גדולה הייתה לראשה, ופרחים יפים מאין כמותם מצוירים על המגבעת. […] היא הציעה [לגרדה] לטעום מעט מדובדבניה ולהציץ בפרחיה, שיפים הם מכל ספר תמונות, וכל אחד מהם יוכל לספר סיפור שלם. אחרי כן אחזה בגרדה בידה, הן נכנסו לבית הקטן, והזקנה סגרה את הדלת מאחוריה. [… הזקנה הזאת] רצתה מאוד שגרדה הקטנה תישאר אצלה. לכן יצאה אל הגן, שלחה את מקלה אל כל שיחי השושנים, והם שקעו לתוך האדמה השחורה, מבלי להותיר שריד וזכר. הזקנה חששה, שאם תראה גרדה את השושנים, אולי תזכור את אלו שהיו לה בבית – ואז תזכור גם את קי הקטן ותברח […]. עתה הוציאה הזקנה את גרדה אל גן הפרחים. […] גרדה קפצה מרוב שמחה ושחקה פה ושם, עד אשר שקעה השמש מאחורי עצי הדובדבן הגבוהים. אז נתנה לה האשה מיטה מקסימה, עם כרי משי אדומים וממולאים סיגליות כחולות, ושם ישנה גרדה וחלמה חלומות נפלאים […]. למחרת בבוקר שוב הורשתה לשחק עם הפרחים באור השמש. בדרך זו עברו ימים אחדים. גרדה הכירה כל פרח; אך למרות המספר הרב של הפרחים, חשה משום מה כי אחד נעדר – אף כי לא ידעה איזה הוא.
יום אחד ישבה גרדה והביטה במגבעת השמש של הזקנה, שפרחים מצוירים עליה. אכן, הנחמד שבכולם היה השושן. האשה שכחה להרחיקו ממגבעתה […]. [גרדה] נכנסה במרוצה לערוגות הפרחים […] ונשקה לשושנים, בעוד מחשבותיה שבות אל השושנים הנחמדים בבית ואל קי הקטן."¹⁴

כובעה המכושף של האשה הוא אותו בילוי סתמי ונטול דאגות שרווח כל־כך במפגש בין אנשים המגדירים את עצמם חברים. השהות יחד מספקת בילוי שיש בו צחוק וקלות מחשבה ושכדי לקיים אותו צריך לטשטש קצת את הדרך, להעלים אותה כדי שלא תכביד על האווירה.

חברים טובים, אמיתיים, לא אמורים להרחיק את האדם מן הדרך;
הם מבקשים לחבר אותה אליו.

שלושת חבריו של אורלוב – אחד אטום, אחד חנפן ואחד חסר עמוד שדרה – חושבים שהתנהלותם עונה על חלקם בחוזה הבלתי כתוב שבין העולם לאדם: עשה מעט ככל האפשר, דרוש בתמורה את מה שיאפשר להתקיים מבלי לטרוח ותגיע לסיומם הטבעי של הדברים מבלי להרגיש שחיית, וודאי שלא יותר מדי.
הגיבור האלמוני הוא היחיד ביניהם שמבין, שמרגיש שיש חיים מעבר לשוויון הנפש המוחלט הזה. את הרצון לחיות מתוך כוונה הוא מממש מאוחר יותר בחוויות הורות שנופלת לחיקו לפתע, בהפתעה בלתי צפויה, אך הוא מקרה חריג, נטע זר בנוף הסביבה.
חבריו של וָאסילְיֶיב לא חושבים – הם נסחפים, מתנהלים, מובלים; לא תוהים, שואלים, מחפשים, משפרים; לא חופרים באר של משמעות מתוך עצמם אלא סותמים באר קיימת עם חוסר מודעות וחוסר אכפתיות החלטי מתוך מטרה ברורה, כמו הכובע המכושף של האשה הזקנה שרק רוצה בחברתה של גרדה ולכן מתעלמת מכל מה שגרדה רוצה או מבקשת להשיג.

מי שרואה ויכול להעיר אך נמנע – מונע את הטוב מחברו, גורע ממנו את התרומה שהיה יכול להעניק לו והופך בעצמו שותף לחטא, לפשע, להחמצה.

צ'כוב אינו יוצא נגד דמויותיו הבדיוניות. במקום זאת, הוא מציב מולן דמויות בדיונות אחרות, העומדות כמגדלור ומאירות על המקומות האפלים, החשוכים, שנעים כל־כך להתחפר בהם. וָאסילְיֶיב והגיבור האלמוני הם המטיפים הצומחים מתוך החברה שבה הם חיים, שכם לשכם, כתף לכתף. התוכחות שלהם לא הוכנו מבעוד מועד אלא נולדו מתוך צורך השעה, מתוך ההכרה שמשהו שגוי עד כאב מתרחש כאן ואסור לו להמשיך. למחאה כזו יש מחיר והשניים, וָאסילְיֶיב והגיבור האלמוני, אכן משלמים אותו¹⁵ אבל משמעות האמירות התקיפות שלהן הצליחה להטביע חותם אצל אלה שלא אטמו את עצמם מלהקשיב.

הזכאות והזכות להעיר, להרים את המציאות ולהעדיף את האיכותי על פני הנהנתני, את האמת על פני הניסיון לזכות באהדה, היא המאפיינת חברים טובים באמת. כי מה היינו, ואיפה היינו, ללא מי שיעיר ויאיר לנו את הטעויות שראייתנו המצומצמת נדונה להשמיט, וכך יאפשר יצירת מקום שטוב באמת לחיות בו, לא רק במשך כמה ערבים…