התנ"ך ושפתו במאה העשרים ואחת: מאמר דעה
התנ"ך ושפתו במאה העשרים ואחת: מאמר דעה
שתיים דובים מאת מאיר שלו, אם לשפוט פי הציר העלילתי המניע, הוא סיפור על נקמה. בעצם על שתיים. שני מעשים שנועדו לאזן מציאות שהופרה ולהשיב את הסדר על כנו, תוך זריעת אי סדר ואסון במקום אחר, במקומם.
ברובד הפשוט של השתלשלות העניינים, שתיים דובים הוא באמת סיפור כזה. אולם הנקמה שבו מתקיימת (גם) כדי לאפשר משהו גדול ממנה: הצגה עשירה של אישיות ואופי, דמויות שנעות סביב ציר של סיבה ומעשהובעיקר אהבה.
שתיים דובים הוא ספר מלא באהבה – אהבה לעברית, אהבה לתנ"ך, אהבה לארץ, אהבה של אישה לגבר וגבר לאישה וסבא לנכדים ונכדים לסבא.
זו אינה אהבה תמימה על גבול הטמטום והתלישות, אלא בדיוק ההפך: אהבה שצומחת מתנאים בלתי אפשריים של מציאות לא הגיונית, כפי שמעידה הגיבורה הדוברת – רותה תבורי – ביחס למקרה יחיד המייצג הלכה למעשה את המכלול כולו: "ולתוהים, איך יכולתי לכתוב סיפור כה נורא, אומר: לו בדיתי אותו מלבי אפשר היה לשאול אותי את השאלה הזאת. לו היה הסיפור הנורא הזה פרי דמיוני, קל היה לי יותר לכתוב אותו. אבל הסיפור הנורא הזה סיפור אמתי הוא… זאת התשובה."1
האהבה לשפה ולאופן המדויק שבו היא נשזרת ומבטאת את חיי היומיום, על כל תהפוכותיהם ושגרתם מופיעה כבר בפרק הפותח, בדו שיח בין שני דוברים המנהלים ביניהם שיחה זורעת מוות אך בה בעת גם מבדחת להפליא:
"חצי דקה ואני יֵצא. אני יחפש שם עם פנס."
"מקרה אבוד. זה מה שאתה. מקרה אבוד. קודם יכַלתי ועכשיו אני יצא ואני יחפש. אני אצא ואני אחפש. תגיד: אני אצא ואני אחפש. עם צירה באלף של אצא וחטף פתח באלף של אחפש. אני רוצה לשמוע אותך אומר משהו נכון סוף – סוף."
"אני אצא ואני אחפש."
"ואל תרגיז אותי יותר."
"סליחה."2
שני הדוברים הינם רוצחים מקצוענים ומיומנים. הקפדה מדויקת כל כך על שפה נכונה, עם צירה באלף של אצא וחטף פתח באלף של אחפש, הייתה עשויה להיתפס כמקרה חריג ויוצא דופן עבור רוצח מיומן, אלא שהיא אינה מאפיינת את הרוצח לבדו. גם רותה תבורי מקפידה על תיקון העברית במצבים מופרכים לא פחות ואפילו כשהדברים נוגעים למותו של בנה, נטע, בן השש. היא טוענת שהיא עושה זאת משום שגם אז אין היא "יכולה להפסיק להיות מורה". אלא שזו אינה כל האמת: לא ההוראה הפכה את רותה תבורי לחסידה אדוקה של התנ"ך והלשון העברית. זו היא שהייתה כזו מלכתחילה ולכן הפכה להיות מורה: זו שמרגישה את המילים, שחווה אותן כמו מימד נוסף של ממשות, שמתחברת אליהן ובאמצעותן אל כל העולם שמסביב, כולל איתן, אִישָּה – שעל אף שלא קרא ספרים מימיו, הבין ש"מה שיפה בשפה, (זה) שמילה יכולה להיות יפה ואמיתית יותר ממה שהיא מתארת."3
איתן לוקח את השפה היפה, המורכבת, התנ"כית, השירית, זו שכולם היו צריכים להתייאש ממנה מזמן, והופך אותה למשהו חי, אמיתי, מיוחד. משנה אבל לא מטעה, מחדש ומעשיר מבלי לבטל ולרדד.
התנ"ך ושפתו, העברית ומילותיה, הם המצע שבאמצעותו יכולה רותה תבורי להתקיים. לא רק לדבר או להביע רעיון, אלא להתקיים ממש. להיות מי שהיא, על כל מה שהיא, מוקפת באנשים שהיא מקיפה עצמה בהם, בכל הסיפורים והחוויות עמן היא נדרשת להתמודד ולצידן היא מחויבת לחיות.
עניין השימוש בשפה, בשפת התנ"כית, בשפה העברית, בשפת השירה של ביאליק – הוא עניין מרכזי בשתיים דובים, לא פחות מסיפורי הנקמה והאהבה והצער והשמחה שבו. ובעצם, אולי דווקא יותר.
היום המחשבה הציבורית נוטה להיות שונה ואחרת: היום התנ"ך הוא "קשה", ושפת התנ"ך היא שפה "זרה" שצריך לתרגם והעברית של ביאליק חופרת ברמות קשות. ובעצם, למה צריך לדבר בכלל בעברית כשכל מה שנשאר ממנה מצטמצם (במקרה הטוב) לשורת כתוביות בתחתית המסך?
"בשנים האחרונות הולכת ומתפרסמת בישראל מהדורת תנ"ך הקרויה תנ"ך רם. מהדורה זאת מודפסת בשני טורים: בטור הימני מופיע נוסח המקרא כלשונו ובטור השמאלי נדפס תרגום התנ"ך ל"עברית ישראלית" פרי עטו של אברהם אהוביה… במבוא לספר הסביר אברהם אהוביה את הנסיבות אשר הובילו אותו ליצירת תרגומו: "אמנם הלשון המקראית היא עיקר בטקסט המקראי, אבל גם המסר עיקר בו. ומכיוון שהלשון המקראית קשה כיום להמון דוברי עברית, אין המסר מגיע אליהם, ולכן ספר התנ"ך הוא כספר חתום עבורם." כלומר אהוביה עמד על כך כי ייחודו של המקרא טמון הן בלשונו המיוחדת והן בסיפוריו וברעיונותיו החשובים. דא עקא שהלשון המקראית קשה להבנה כיום וכך נמנע מקוראי הספר נגישות לתכניו המורכבים. אהוביה הסביר כי לא התכוון ליצור כל תחליף לתנ"ך, כי אם להיפך. משימתו הייתה להעניק לציבור הקוראים והלומדים כלי שימושי אשר יסייע להם בהבנת תוכן התנ"ך ומתוך כך יחבב אותו עליהם ויעורר בהם רצון, עניין ויכולת לקראו ולהבינו בלשונו המקורית. גם המוציא לאור, רפי מוזס, הסביר כי מטרת המיזם היא לתווך בין דוברי העברית המודרנית לבין התנ"ך הקדמוני, ובאמצעות תרגום אהוביה לאפשר להם לגשת אל המקור ולהתמודד עמו בהצלחה."4
על פניו, מה יכול להיות ראוי יותר מרצון לשמר את התנ"ך ולקרב אליו את אלה שהתרחקו ממנו – מדעתם ושלא מדעתם?
אולם דווקא בניסיון הקירוב טמונה הבעיה. היוזמה הטובה הזו, המפרידה בין השפה לבין המסר ומרדדת את השפה כדי "להציל" את הסיפור, היא הקטר אשר יוריד את כל המבצע הזה ביגון שאולה.
אנשים בני התקופה העכשווית לא איבדו עניין בתנ"ך משום היותו בלתי נגיש בשפתו "הזרה". אנשים איבדו עניין בתנ"ך – אם איבדו – משום שהתנ"ך אינו אפילו שריד אנלוגי בעולם שחצה מזמן את גבול הטכנולוגי; מה שמסעיר, מה שמעיף, מה שמטריף היום הן הנצחות מהירות של הצלחות מזהירות, גיבובים עילגים בקצב קצבי וגיבורי תרבות שלא עושים כלום אבל מקימים מהומה גדולה – צורמת לעתים – בעודם מבזבזים את זמנם של כולנו.
המחשבה כאילו השפה היא המחסום החוצץ בין בני דורנו לבין עולם התנ"ך היא מחשבה המתעלמת ממציאות חייהם של בני דורנו. זה לא התנ"ך שהתיישן. זה אנחנו שמחשיבים עצמנו מתקדמים מדי בעבורו.
את התפיסה הזו שום תרגום לא יתקן.
תנ"ך רם רואה בתנ"ך ספר קדמוני שיש להתאימו לתקופה המדוברת.
אולם התנ"ך אינו ספר קדמוני ולא רק משום שלא נכתב בתקופתם של אנשי המערות.
התנ"ך הוא עולם שלם – עולם של מילים הנשזרות לסיפורים ומולידות מסר נצחי של רעיונות עמוקים. הפרדה ביניהם שוות ערך להפרדת האדם מהחמצן אותו הוא נושם.
לא מדובר כאן בציד מכשפות: אברהם אהוביה אינו קדוש מעונה הנצלב בכיכר העיר על לא עוול בכפו, כפי שטוענים ד"ר גתית הולצמן ופרופ' גלעד צוקרמן, בתיאורם את ה"הסתערות חסרת (ה)מעצורים על מפעלו של אדם יחיד, אשר לאחר שסיים את שירותו לחברה בשמשו מורה, מנהל ומפקח על הוראת תנ"ך במשך עשרות בשנים, לא פרש לנוח תחת גפנו, כי אם ביקש לסכם את הידע החינוכי, המתודי והמקצועי שצבר, הגישו לילדי ישראל, מוריהם והוריהם, כלי עזר ראשון במעלה ללימוד התנ"ך. מדאיג לראות כי ראשי מערכת החינוך רואים סכנה כה חמורה בקריאת ספר איזשהו עד כי הם מזרים אימה על כל מי שיהין לעיין בו. עצוב לראות כי מי שאמורים להיות אמונים על הנחלת התנ"ך אינם רוחשים כל אמון לעוצמתו של ספר הספרים, וסוברים כי עצם העיון בתנ"ך רם ירחיק ממנו קוראים פוטנציאליים."5
ראוי להדגיש כי מר אברהם אהוביה לא סיים "לרצות" את "שירותו לחברה, כמו היה מדובר בריצוי תקופת מאסר כפויה. אברהם אהוביה התפרנס בכבוד מיגיע כפיו, מתוך בחירתו לעסוק במקצועות ההוראה, הניהול והפיקוח. כמו כן יש לציין כי תנ"ך רם אינו מפעל נדבני כי אם עיסוק אשר נועד להניב רווחים, כמצופה בצדק מכל עיסוק שהוא. על כל זאת לא ראוי מר אברהם אהוביה לכל שבח או גינוי, ו-וודאי יש אף להעריך את חריצותו ואת פועלו המסור בנושא כה קרוב לליבו. אולם אין בין דברים אלו לבין אי צדקת דרכו של מר אברהם אהוביה כל קשר. כוונותיו הטובות לוקות בחסר, אולי דווקא משום שמדובר בפועלו של אדם יחיד. "כלי העזר" אותו הוא מבקש להגיש "לכלל אזרחי ישראל" הוא חרב פיפיות, שאולי עשויה להיחשב כראויה וטובה למראית עין, אולם הלכה למעשה היא טומנת בחובה סכנה גדולה.
ובעצם, מהי הסכנה הגדולה? תתורגם השפה "המיושנת" של התנ"ך לשפה מדוברת כך שסיפורי התנ"ך – לפחות הם – יינצלו ויועברו לאלה שהיו מתקשים לקבלם אחרת.
אולם בתור מה? בתור מה יועברו סיפורים אלה לבני הדור המתקשרים לקבלם בדרך אחרת: אגדות מימים עברו? הרפתקאות מסמרות שיער? מעשיות אהבה המשתייכות על סוגת הרומן הרומנטי? מה ערכם של סיפורי התנ"ך כשהם מופקעים מהתנ"ך והופכים ל"סיפורים" סתם? במה הם ראויים יותר מכל סיפור אחר, פרי דמיונו הקודח של יוצר פורה?
מובן לכל כי סיפורי התנ"ך אינם עוד סיפור ככל הסיפורים. הם ערש התרבות, תולדות האנושות, התמצית המרוכזת לכל מה שהיה והינו ועוד יהיה. סיפורי התנ"ך אינם מיועדים "להיקרא, בשביל הכיף" כמו עוד ספר טיסה. לא לומדים אותם רק כדי לעבור את הבחינה ולשכוח מקורותיהם כבר בדלת.
רותה תבורי, גיבורת שתיים דובים, יכולה לגולל בפנינו, הקוראים, את סיפור חייה רק משום שהתנ"ך משמש לה מצע והסבר. האם נדרש מאיר שלו לשווק את ספרו עם מהדורת כיס של מילון אבן ספיר או תנ"ך רם מקוצר רק כדי לא להבריח את ציבור הקונים? ואולי היה צריך לרדד את שפתו על מנת שיגיע לקהל רחב יותר?
אכן, יש לכפור בנחיצותו של תרגום התנ"ך ל"עברית עכשווית", או להמצאה השגויה – "ישראלית".
אמנם כן: העברית המדוברת במדינת ישראל שונה ללא ספק מהעברית התנ"כית וכן מהעברית השגורה בפיהם של יהודי התפוצות ואפילו בפיהם של ישראלים לשעבר. תופעות אלה הן חלק טבעי בהתפתחותה של שפה (או, במקרה האחרון, היעצרות התפתחותה, לאור העובדה שהדובר אינו חשוף לחידושים טבעיים, לאחר שהעתיק את מקום מגוריו למדינה דוברת שפה זרה), אך הן אינן יוצרות "שפה חדשה", להלן "ישראלית", ומשום שאין שפה "ישראלית", לא ניתן לתלות את הכשל שבהוראת התנ"ך בהבדל שבינה לבין השפה העברית.
מובן שאיננו דוברים את העברית המקראית – את השפה המקראית איש אינו דובר עוד בימינו, אך ניתן בהחלט לקרוא אותה ובה. שפת התנ"ך היא המקור ממנו עלתה וצמחה השפה. לימוד אשר יתייחס לשורשים אלה כשפה "זרה" ינתק את הלומדים משורשיהם וניתוק זה, בעוצמות חמורות פחות, כבר הוכיח את אזלת ידו ואת כישלונו הנחרץ.
האם העובדה שביאליק ולאה גולדברג התבטאו בעברית השונה מהעברית השגורה בפינו הופכת את פניני יצירתם ל"שפה זרה"?!
האמנם יידרשו תלמידי בריטניה ללמוד את יצירותיו של ויליאם שיקספיר במסגרת "שפה זרה" משום שלשונו וסגנונו אינם רווחים עוד בימינו? היעלה על הדעת כי מדובר ב"שפה אחרת", "חדשה" הראויה גם להיקרא בשם אחר ולא "אנגלית"?
השאלה "מדוע בוגרי מערכת החינוך הישראלית אינם יודעי תנ"ך ואף אינם מעוניינים ללמוד ולדעת תנ"ך"6 מתעלמת מבוגרים רבים של מערכת החינוך הישראלית אשר יודעים תנ"ך ואף מעוניינים ללמוד ולדעת תנ"ך, אפילו בימינו.
מדוע אלה כן ואלה לא?
הסיבה לכך וודאי אינה תלויה בשפה, שהלוא שפה אחת דוברים כולם.
הכשל הראשון נעוץ, בראש ובראשונה, בשאלת שייכותם של מקצועות אלה לחיי היומיום, ובפרט לחיי היומיום של תלמידי התיכון. בתרבות שבה השיח הציבורי מקדש את התגובות המהירות, המאונגלזות במקרה הטוב והעילגות במקרה הרע, כשנקודת ההשקפה וההשראה ממוקמת בעגל הזהב ובחדוות ההתפרסמות, אין כל היגיון להתעמק בידיעת השפה העברית דווקא וכל שכן בלימוד התנ"ך. כיצד בדיוק יתרמו לימודים אלה למיתוג נחשק או לדירוג גבוה בסולם המקובלות החברתית?
הכשל השני נעוץ באופן הלימוד: מקצועות התנ"ך והעברית אינם נלמדים מתוך זיקה לעולמם של הלומדים אותם, ואינם מקנים כלים לשימוש מעשי (לשון עברית) או זיקה היסטורית למורשת ותרבות (תנ"ך). אופן הלימוד המנותק הופך את תוכן הלימוד למנותק אף הוא.
לאור זאת, לימוד תנ"ך במסגרת "שיעורי שפה זרה" לא רק שלא ישפר את אופן הלימוד אלא להיפך – יגרע ממנו, ובאופן ניכר. לא מדובר בטעות בלבד אלא בחוסר הבנה מהותי של ספר הספרים.
הכשל השלישי, ואולי המשמעותי מכולם, הינו ההנחה השגויה שניתן לקרוא בתנ"ך בצורה חלקה וזורמת, וכי כאשר מתגלעים קשיים בהבנה, הריהם מעמידים בסימן שאלה את מהות הלימוד כולו.
העובדה שלימודי התנ"ך והשפה העברית העכשווית אינם תורמים להעמקת הידיעות או להגברת העניין אינה נעוצה בחוסר ההלימה שבין שפת התנ"ך לבין השפה המדוברת.
התנ"ך אינו כתוב בשפה זרה. התנ"ך כתוב בשפה העברית, שיש לחקור וללמוד אותה. ההתמודדות עם לשונו המיוחדת היא שמאפשרת את הבנת העושר והעומק ומבטאת את מלוא המשמעות והרעיון הגלומים בה.
ממתי הפך הלימוד למכשול?! האם הדרך הנכונה או היחידה להבין את התנ"ך – או כל נושא אחר לעניין זה – עוברת בהכרח דרך הפשטתו?
לימוד התנ"ך אינו ראוי להיחשב כ"משימה מהנה ומתגלמת". התפיסה אשר חווה אותו ככזה מקפלת בתוכה את כל העיוות המוטעה.
אמנם כן – קיימים ספרים ופרקים קשים, אך מדוע ציטוט דבריו של יוסף קלוזנר ("במקום לקרוא את ספר איוב מוכרח הייתי ללמוד אותו"7) – נתפס כמגרעת? במילים אחרות, מדוע לימוד נתפס חיסרון?! ואם לימוד נתפס כחיסרון מצד אלה הממונים עליו, מה לנו כי נלין על התלמידים, הנדרשים לקבל אותו מידי אלה הממונים והמתלוננים?
הכשל בהוראת התנ"ך הוא אי ההבנה שהולידה את הניתוק בין התנ"ך לבין החיים "העכשויים".
אולי הפתרון הנכון הוא אימוץ שיטת הוראתה של המורה רותה תבורי, על השימוש הציורי, הפיוטי, החיוני והעסיסי כל כך שהיא עושה באותה "שפה זרה" שבאותו תנ"ך "משעמם, שעבר זמנו".
משום שעבור רותה תבורי התנ"ך אינו רק "הספר הזה, שכבר לא מעניין לקרוא בו".
התנ"ך הוא מה שקורה עכשיו.
אהבתה של רותה תבורי לתנ"ך ולשפה העברית אינה סוג אהבה עליה מדברת פרופ' יאירה אמית: אין זו אהבה מתחנפת, כזו שרוצה להחביב את עצמה על לבבות קוראיה, אלא אהבה אמיתית, דורשת, חזקה. אהבה שלא מתכופפת בפני אופנות חולפות ולא מצרה או מתביישת על כך שאינה חלק מעולם הרשתות החברתיות.
זו אהבה שצומחת מתוך העיסוק בה, מתוך הידיעה שיש כאן במה ולשם מה להתעסק.
השפה העברית קשורה קשר הדוק לתנ"ך בפרט ולספרות חז"ל בכללותה (שחידשה את השפה העברית בתקופת תחילת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא). על כן, דווקא לימוד משולב, הנובע מתוך מחשבה ולא קבלה "סתם" הוא זה אשר יחשוף את הרבדים המרתקים באמת, שאינם יכולים להתברר בסקירה שטחית ומרפרפת, כזו המבקשת להקל ולהנמיך את הרף, במקום לחקור ולהעמיק.
הוראת התנ"ך מבוססת על שאלות ותשובות: גם במקום שאין שאלות, יש לעורר אותן, כדי לעורר את עניינו וסקרנותו של הלומד, לגרום לו להתמודד עם הכתוב ולא לקבל אותו באופן סביל.
רידוד נוסף בלימודי התנ"ך, בחזקת "הקלה" נוספת על הלומדים, לא רק שלא יוביל לתוצאות משופרות יותר, אלא אף ירחיק את הלומד ריחוק גס יותר מן הידע וההעשרה.
התנ"ך אינו זקוק למתווכים. אין לבלבל את העיון והמחשבה שהוא נדרש להם או לעזרתם הלא נחוצה של מתרגמים למיניהם.
משאלת הלב, לפיה "ניתן לצפות לכך כי במאה ה – 21 נוכל לקבל ואף להוקיר את הימצאותו של נוסח ישראלי ונגיש לתנ"ך ללא הזדקקות לאיזשהו מיתוס המסביר את היווצרותו"8 מרדדת את התנ"ך לטקסט ספרותי מן המדרגה הנמוכה ביותר ולוקה בעיוורון חמור לעניין מהותו, מקומו ומעמדו בעולמנו.
יש להבדיל בין הצורך בבחינה מחודשת של לימודי התנ"ך בבתי הספר לבין הפתרון הפשטני אותו מציע תנ"ך רם – שלא מדעתו. לא יעלה על הדעת שארוחה דלה בערכים תזונתיים תחשב כתזונה מספקת רק משום שהתגלעו קשיים בבישול. הפתרון – בשני המקרים – אינו טמון בחימומה של מנה קפואה ומעובדת.
אליבא ד"ר גתית הולצמן ופרופ' גלעד צוקרמן, "אין מקום להירתע מן הקידמה, מסלילת דרכים חדשות ופריצת נתיבים רעיוניים שטרם נועדו… רק אם נשכיל לגשת אל המורשת ההיסטורית בכלי התרבות העכשווית נוכל להבטיח כי נמשיך ונישא אותה עמנו גם אל העתיד."9
אולי נכון יותר להפסיק לחפש את "הפער" שבין העולם העתיק לעכשווי ולהתמקד בזיקה העמוקה שבין שני העולמות. קיים הבדל גדול ומשמעותי בין אמצעי עדכני לבין לימוד עדכני: תנ"ך רם ודומיו אינם מבקשים לגשת אל התנ"ך באמצעים חדשניים אלא להפוך את התנ"ך לחדשני בעצמו.
כאן נעוץ שורש הטעות.
התנ"ך אינו מרתק משום שהינו חדשני.
הוא מרתק משום שהוא מרתק.
בניסיון להופכו לחדשני, יאבד התנ"ך את כל מה שהופך אותו למה שהינו. בצורה כזו, לא רק שלא יתחבב על קהל הקוראים אלא גם סופו שלא יישאר ממנו דבר.
זהו האסון הנורא מכולם.