הקרבה – עיון בטיפוס לאנטון צ'כוב ובהעלה האחרון לאו. הנרי

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 138
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 138
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 3
            [name] => על סיפורים וספרות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 3
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 85
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 3
            [category_count] => 85
            [category_description] => 
            [cat_name] => על סיפורים וספרות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

הקרבה 
עיון בטיפוס לאנטון צ'כוב ובהעלה האחרון לאו. הנרי

במיתולוגיה היוונית, הקרבה הייתה הכרח מחויב מציאות: אנדרומדה¹, תזאוס הורג המינוטאור² ואיפיגניה³ הם דוגמאות לניסיון להשגת שקט כלל־עולמי על חשבון חייו של אדם אחד. "הנדרשים" למות אינם קשורים קשר ישיר לאירוע – הם רק תחליף למקורבים להם⁴ או בחירה שרירותית שנועדה להפיג את זעם האלים או המלכים. לפי תפיסה זו, אדם יכול להתחמק מגזר דין מוות כשהוא ממיר חיים תמורת חיים; כל עוד מישהו מועלה כקורבן, תוך התעלמות מוחלטת מזהותו ומפועלו הייחודי והאישי בעולם, התאווה העיוורת לדם באה על סיפוקה החייתי.

טיפוס, סיפורו של אנטון צ'כוב, מספר את סיפורו העגום של קלימוב, קצין צעיר החולה בטיפוס הבהרות⁵. מחלת הקצין היא לב־ליבו של הסיפור, לא אמצעי לחשבון נפש אלא תיאור מצב. צ'כוב מתאר את נסיעתו המסויטת ברכבת, את האופן שבו הנוסעים האחרים מרוכזים בעצמם עד כדי התעלמות מוחלטת ממצבו, את ההידרדרות הגופנית וחוסר הסבלנות היורדים ועולים בהתאמה ולבסוף את תחילת החלמתו וחזרתו לחיים.
בנקודה מסוימת קלימוב הוזה מתוך קדחת מחלתו⁶. שלא כמו ורקה, גיבורת מתה לישון (אף הוא מאת צ'כוב), המדמדמת צללים מתוך ערפול חוסר השינה שלה, קלימוב נכנס אל מציאות על־טבעית, גבול ביניים בין החיים למוות: "פעם אחת […] ראה קלימוב, לאור היום, את כומר הגדוד שלו, האב אלכסנדר, ניצב לפני המיטה בגלימה ועם ספר תפילות בידיו וממלמל דבר מה בהבעת פנים כה רצינית, שכמותה לא חזה אצלו קלימוב מעולם. […] בלילה יצאו ונכנסו חרש, בזו אחר זו, שתי צלליות. היו אלה דודתו ואחותו. הצללית שהייתה אחותו כרעה על ברכיה והתפללה; היא השתחוותה לאיקונין, וגם צלליתה האפורה שעל הקיר השתחוותה, וכך נמצא ששתי צלליות מתפללות לאלוהים."⁷

בבוקר – המייצג את הנגלה – רואה קלימוב את תפילת האשכבה שלו;
בלילה – המייצג את הנסתר – חוזה קלימוב דווקא במותה הקרב של קטיה, אחותו.

קטיה היא דמות משנה, אגבית כמעט, בסיפור. היא מוזכרת על האופן שבו היא מיטיבה לטפל באחיה⁸ וזוכה לאזכור אישי קצר מאוד ביחס ללימודיה ולכוונותיה להפוך למורה⁹. באירוע המתואר, שעה שהיא רוכנת להתפלל על קלימוב הגוסס, צלה כמו ניתק ממנה ומקבל ממשות משל עצמו – רמז מטרים על אחריתה האומללה: קטיה נדבקת מאחיה ומתה, בה־בשעה שהוא מתחזק וחוזר לחיים¹⁰.

תפיסה זו, חיים במחיר חיים, מוצאת הדים גם בסיפורו של או. הנרי העלה האחרון, על אודות שתי חברות, שותפות לדירה, שאחת מהן, ג'ונסי, חולה בדלקת ריאות אשר כמעט מכניעה אותה. בדומה להיבט העל־טבעי (אך המעוגן במציאות) בסיפורו של צ'כוב, ג'ונסי משקיפה מבעד לחלונה על קיסוס המשיל את עליו מפני החורף המתקרב וגומרת אומר בליבה למות לכשינשור עלהו האחרון. ברמן, צייר כושל המתגורר בקומת הקרקע, שומע על החלטתה של ג'ונסי ובאבירות אמיצה מצייר עלה על קיר הבניין שממול. ג'ונסי מדמה לחשוב כי זהו עלה אמיתי ומוצאת מתוכו את הכוחות להתחזק ולהחלים. ברמן לעומת זאת לא היה כה בר־מזל: הוא מת מדלקת ריאות יומיים לאחר מכן (תוצאה ישירה של עבודתו על הציור בליל סערה).

טיפוס והעלה האחרון מתארים באריכות שני חולים סופניים המנצחים את המוות ובקצרה חסכנית שני גיבורי משנה המתים מוות חטוף ומהיר בשעה שניסו להציל את חייהם. עובדה זו מעלה תחושה עמומה ומטרידה של אשמה, כמו קלימוב וג'ונסי שרדו רק הודות להקרבתם של קטיה וברמן; כמעט כמו לו היו מתנהגים אחרת, באופן אנוכי או מפונק פחות, ההשלכות הקשות היו נמנעות, שלא לומר נחסכות לחלוטין. במובן מסוים הם אלה שרימו את המוות, האדיש לזהות קורבן שהוא גובה כל עוד הוא מקבל את מנחתו.

אכן, קטיה וברמן מצטיירים כקורבנות הנוחים לוויתור:
"הבשורה הנוראה, הפתאומית הזאת, חדרה באחת לתודעתו של קלימוב, אך ככל שהייתה נוראה ולמרות עוצמתה, לא יכלה להכריע את השמחה החייתית שמילאה את הפורוצ'יק המבריא ממחלתו. הוא בכה, צחק ולאחר שעה קלה החל לנזוף בסובביו על שאינם מגישים לו דברי מאכל. רק כעבור שבוע, כשניגש אל החלון לבוש בחלוק, נתמך בפאבל, הביט בשמי האביב המעוננים והאזין לנקישה הצורמת של פסי הרכבת הישנים שהובלו בעגלה ממול, התכווץ לבו מכאב, הוא פרץ בבכי ונצמד במצחו אל מסגרת החלון.
"כמה אני אומלל!" מלמל. "אלי, כמה אני אומלל!"¹¹

קטיה לא תסיים את בחינות ההוראה שלה, לא תהיה מורה, לא תתחתן, לא תקים משפחה או לא תעשה שום דבר מבין כל הדברים האלה¹² אך כשקלימוב בוכה, הוא לא חושב עליה; הוא מבכה את עצמו. כמו דודתם, הזוכרת את אסונה־שלה¹³ ולא את אסונה של קטיה, קלימוב העטוף בבגד חם, הנתמך על ידי המשרת, רואה ושומע וחווה את העולם האביבי והעירני ומתייסר על מסכנותו שלו.
קטיה מתה אבל הוא האומלל.

ברמן הזקן הוכרז מזמן כמי שחי חיים מוחמצים שאין בהם דבר. אחרי הכול מדובר בגבר ש"גילו היה למעלה מששים" ואשר היה "כשלון אמנותי. במשך ארבעים שנה משך במברשתו, מבלי להתקרב כמלוא הנימה אל שולי שמלתה של מלכת לבבו. תמיד עמד להתחיל בציור פאר־יצירתו, אך מעולם לא התחיל בזה. שנים אחדות לא צייר מאומה, מלבד אי־אלו תמונות זולות לצרכי מסחר או פרסומת. הוא הרוויח פרוטות, בשמשו דוגמן לאותם אמנים צעירים במושבה, שלא השיגה ידם לשלם את מחירו של מקצוען. שטוף היה בשתיית ג'ין, ועדיין המשיך לדבר על יצירת הפאר העתידה לבוא. באשר לכל השאר, הוא היה זקן זעיר ותוקפני, המלגלג עד אימה על גילויי רכות בלב איש, ומחשיב עצמו ככלב־שמירה מיוחד, שתפקידו להגן על שתי האומניות הצעירות באולפן שמעליו."¹⁴

ציור־ההקרבה של ברמן אשר סיים את חייו היה גם גולת הכותרת שלהם¹⁵. כל מה שקדם לרגע זה היה בחזקת עליבות ופספוס. מהם חייו המיותרים לעומת חייה המבטיחים של האומנית הצעירה ג'ונסי¹⁶?

גם לג'ונסי יש חלום יצירתי – לצייר את מפרץ נאפולי. כמו חלומו הגדול של ברמן, ספק רב אם תצליח להגשים אותו וגם אם תצליח, ספק רב באם יעלה יפה. תפיסתה העצמית עמוסת חשיבות, יוהרה מצטנעת והקרבה על מזבח נראותם האומנותית של דברים. האופן שבו היא שוכבת באפיסת כוחות במיטת חולייה מעלה הדהוד לתמונה מסיפורו של אוסקר ויילד הנסיך המאושר, אך לא לילד הקודח ולאימו המותשת כי אם לנערה היפה שדאגה אין לה בעולם מלבד החשש כי שמלת הנשף שלה לא תהיה מוכנה בזמן בגין עצלנותה של התופרת¹⁷.

תפיסת הקורבן¹⁸ מניחה שיש מישהו חשוב יותר ומישהו חשוב פחות. לארבעה־עשר הנערים והנערות שהוקרבו למינוטאור לא היה שם; אנדרומדה ואיפיגניה היו רק "הבנות של". החיים האלה, כמו חייה של קטיה וחייו של ברמן, סתמיים ונוחים לוויתור בשם ולמען חיים נעלים יותר, משמעותיים יותר, אלא שקריאה קשובה מגלה שדווקא חייה של ג'ונסי "שווים" פחות מאלה של ברמן¹⁹:

"ג'ונסי מצטיירת כדמות רדודה, חסרת אופי, אגוצנטרית, אגואיסטית, מפונקת ומרוכזת בעצמה. [… היא] נתפסת בעלי המטפס הנושרים ברוח הקרה של הסתיו, קושרת גורלה בגורלם באופן קפריזי, מתוף צירוף של פינוק, פחד ורחמים עצמיים. אדם המאבד את רצון החיים שלו – אינו עושה זאת מתוך גבורה. הגיבורים מתמודדים, נאבקים ואינם מרפים. […] חלשי האופי, הנבהלים מהר ומרחמים על עצמם, הם הממהרים לסגת מכל מערכה, אך טורחים לשוות לנסיגתם אופי דרמטי בדרך כלל, על מנת להסתיר ולטשטש את החולשה הכרוכה בדבר. לכן תולה ג'ונסי את גורלה בשיח, וברגע שיישור אחרון עליו, מכינה היא כביכול גם את עצמה לנשירה – עזיבה של העולם, למוות. […] ברמן הוא ניגודן של שתי הבנות. אדם בעל רגש ובעל לב, מסור לזולת עד כדי הקרבת חייו למען הבראתה של שכנתו הצעירה, שטיפשות נתקעה לה במוחה. […] מן השפה ולחוץ הוא אדם מחוספס, לא יוצלח, דמות נלעגת, ואולם אם תשכיל לחדור פנימה – יתגלה אדם חם, מסור ובעל רגש. […] ברמן, מתברר, היה כל הזמן אדם חם ורגיש. לשמע מחלתה של ג'ונסי [הוא] מגיב כאילו מדובר בבתו יחידתו. גם כאשר השקיף מן החלון על המטפס שעליו נושרים, בלטה חרדתו הכנה, במיוחד על רקע תגובותיה הקרירות והתנהגותה האינטרסנטית של סו [החברה־השותפה], וגם על רקע אנוכיותה של ג'ונסי […]. מן הסיום עולה כי דווקא ברמן, שחשש מכל רגשנות, הוא המתרגש ומתגלה כעדין־נפש יותר מכל האחרים. […] הצלחתו האומנותית של אדם עדיין אינה אומרת עליו ולא כלום. ברמן נכשל באומנות אך היה אציל־נפש. הבנות, לעומתו, ייתכן שתגענה פעם אל "שולי־אימרתה" של "שמלת האומנות", אך בעלות רגש או ניחנו במסירות לזולת לעולם לא תהיינה. […] ברמן הצליח למצוא את כוחותיו היצירתיים ברגע שהתעוררה בו אהבה או חמלה, ברגע שנפתחו רגשותיו. כיוון שצייר יצירת מופת שקשה היה להכיר בה כי אומנות היא, כלומר, כיוון שמיצה עצמו עד תום, ממש העניק חיים (מציאות) ליצירתו, שוב לא ייתכן שיוותר הוא עצמו בחיים, שהרי יצירתו ינקה את חייו במלוא מובנם […], לכן – כל זמן שנכשל באומנות – חי, אך ברגע שמיצה עצמו והגיע לשיאו – עליו למות."²⁰

ניסיון הצדקת המוות, גם אם ספרותי, הוא ניסיון להשוות לו נופך רומנטי, שמתרומם מעל למציאות הפשוטה, האפורה, הסתמית.

ברמן לא מת משום שהגשים את שאיפת חייו (על משקל אדם הממצה את ייעודו ונפטר מן העולם); ברמן מת משום שדלקת הריאות הכניעה אותו, כפי שהכניעה רבים ורבות לפניו; משום שגופו היה חלש בפניה; משום שהוא בילה לילה שלם בקור, ברוח, בגשם זלעפות, בעומדו על סולם, מצייר ציור; משום שזה האופן שבו נגזר עליו לסיים את חייו.
קטיה לא מתה משום שהייתה דמות מסורה, עדינה או אצילית. קטיה מתה משום שהיא נדבקה מאחיה, כדרך שנדבקו רבים כמוה. אין הצדקה למותה משום שאין גם חוסר הצדקה.

המחשבה שדמויות חיות מתוך תלות בדמויות אחרות, שהן נדרשות להקרבה כדי להצדיק את משמעות החיים ולצקת בהם טעם חוטאת לעובדה שהייתה כאן דמות והיא חיה, גם על הנייר, כישות בפני עצמה. דמות מתכתבת עם דמויות אחרות, נפגשת איתן בנקודות שנועדו לשפוך אור או לחדד תכונות אופי ורעיונות, אבל מהלך מחשבתי שבו דמות אחרת שבויה ונכנעת בחשיבותה בפני דמות אחרת צומח מעולמן של תפיסות פגניות צרות אופק המתכחשות לעיקר.

ברמן היה אדם מחוספס וטוב לב, בטלן ורגיש, שיכור ומוכשר. ג'ונסי הייתה צעירה מפונקת, אנוכית אך גם קשובה בדרכה. העובדה שג'ונסי שבויה בדיבורים ריקים על נשגבות הבל חסר משמעות לא שוללת ממנה את הזכות לחיות – המספר לא כתב אותה על חשבונו של ברמן – כשם שברמן לא היה ראוי יותר לחיים הודות לאנושיות הרכה שהייתה בו.
אצל צ'כוב שרירותיות הקיום ניכרת באופן חריף יותר שכן דמויותיו נשארות חד־מימדיות במובן מסוים, אך דווקא הצגה מצומצמת זו מדגישה את העדרו של המדרג שכן אין מדרג, אין תיעדוף, אין דמות ש"שווה" יותר מדמות אחרת ולכן צריכה להתבטל בפניה.

לכל דמות יש תפקיד, לכל גיבור יש משמעות והם לא מתחילים ונגמרים במעשה כזה או אחר, חשוב או שולי ככל שיהיה.
המערך היצירתי של הסופר נדרש לכל הדמויות שלו; כדי לספר סיפור כל החלקים צריכים להתקיים יחד.
אי אפשר לשחד, לרמות או לקנות.
אפשר אולי לחשוב שאפשר, אבל אז – הבדיחה היא על חשבונו של הטועה…