הנזיפה, העבודה והשכר
הנזיפה, העבודה והשכר
"מעשה בילד יחיד להוריו אשר אביו אהבו, אולם התאמץ לטעת בו מידות של גברות, תבונה ואומץ־לב, ואילו אמו הייתה מפנקת אותו בצנעה ומרגילה אוותו לנוחיות ולחוסר מעש.
לימים גדל הנער והיה לבחור. ראה שחבריו תרים אחרי פרנסות שונות ועוסקים בהן, פנה אף הוא אל אביו ויבקש שייתן לו כסף למען ישקיעו במסחר.
אמר לו אביו: בקשתך רצויה ויקרה בעיניי, אולם לך והשתכר לירה זהב ואחר אתן לך את מבוקשתך.
התחיל הבחור מחשב מחשבות ומחפש דרכים להשתכר לירה זהב. חסה עליו אמו ונתנה לו לירה. הלך ומסרה לאביו. נטל אביו את הלירה וזרקה דרך החלון החוצה ואמר לבנו: לך והשתכר עוד לירה.
ביקש הבן דרכים להשתכר לירה, חסה עליו אמו ונתנה לו. הביא אותה לאביו, שוב זרק אותה דרך החלון ואמר: לך והשתכר עוד לירה.
כך חזר ונשנה הדבר פעמים רבות, עד שאזלו הלירות אצל האם ואמרה לבנה: צר לי עליך בני, אולם אין בידי עוד כסף לתת לך, וכוונותיו של אביך נעלמו ממני. מי יודע כמה לירות עוד יזרוק דרך החלון עד אשר יסכים למלא את בקשתך.
יצא הבחור לשוק ועסק בסבלות: הרים משאות, כיתף סחורות, העביר סלים, הטעין חמורים, והשתכר פרוטה אחר פרוטה עד שנצטברו ללירה. אז פנה שוב אל אביו ושם לפניו חופן של מעות מהוהות ושחוקות. הפך האב את המעות ורצה לזרוק אותן דרך החלון. קפץ הבחור ותפסו בידו וצעק: חלילה לך לזרוק, עמל רב השקעתי במעות אלו עד שהרווחתין!
קרנו פניו של האב מרוב שמחה ואמר: עתה ידעתי כי אמנם עמלת כדי להרוויח את הלירה הזאת, על כן יקרה היא בעיניך, וכיוון שכבר הכרת ערכו של עמל, ושל רווח הבא מעמל, הריני נותן לך את הכסף הדרוש למען תעסוק במסחר, ולבי סמוך ובטוח כי לא תבזבז אותו לריק, אלא תחוס עליו כאשר חסת על הלירה הזאת, ותעשה בו שימוש נכון ומועיל."1
סיפור העם, מהו רווח יקר, כשמו כן הוא, מספר על אודות האופן שבו נקנה ערך אמיתי – במאמץ ובהשתדלות, ועל ההיקשרות הרגשית המתרקמת הודות ללקיחת אחריות. הפעולה להשגת דבר שאינו בא בקלות הופכת את ההצלחה למשמעותית יותר ופותחת פתח לקבלת דברים אחרים, נוספים, המגיעים בעקבותיו.
סיפורו של צ'כוב, הקבצן, מספר על קבצן המציג עצמו כמורה כפרי שפוטר מעבודתו2 ומבקש נדבות מעורך דין ששמו סקוורצוב. אולם סקוורצוב כבר פגש את הקבצן זמן לא רב קודם לכן, אז הציג את עצמו כסטודנט שגורש מהאוניברסיטה. לאחר שגילה את השקר, "סקוורצוב הסמיק ופנה מן הקבצן בשאט־נפש.
"זוהי נבזות, אדוני!" קרא בכעס, "זוהי רמאות! אני אזמין את המשטרה, יקחהו השד! הוא אביון, רעב, אך אין זה נותן לו זכות לשקר באופן כה מחוצף וגס! […] מי יאמין לו?" המשיך סקוורצוב בחימה. "לנצל את אהדת הציבור למורים כפריים ולסטודנטים – זוהי שפלות, נבלות, נבזות! מזוהם!"
סקוורצוב גידף וחירף את הקבצן ללא רחמים. הלה עורר בו, בשקר המכוער שלו, בחילה וגועל, פגע ברגשות הטובים, שסקוורצוב החשיב והעריך בעצמו. בטוב־הלב, ברגישות, ברגש הרחמים אל קורבנות הגורל; בשקר שלו, בניסיונו לנצל את רגש הרחמים, זיהם הברנש את הנדיבות והעזרה שסקוורצוב אהב להגיש ברוחב־לב, לעניים ולאביונים."3
מעשי הקבצן מפריעים לעורך הדין לא משום שהם מרמים אותו אלא משום שהם מסיטים אותו מן הדרך שהוא נוהג ורוצה לנהוג לפיה. במילים אחרות, הם הופכים אותו לשקרן. התרעמותו של סקוורצוב אינה אפוא רק ביטוי של רוגז כנגד התרמית אלא כעס אמיתי כנגד השלכותיה האישיות על חייו, זהותו ואישיותו.
לאחר הוכחתו הנחרצת4, הקבצן נשבר ומודה: לא מורה כפרי ולא סטודנט הוא אלא עובד במקהלה שפוטר בשל היותו שתיין שיכור. הוא מנסה להסביר שאין לו ברירה אלא לשקר, שאלמלא כן איש לא יתרום לו: האמת לא תמלא את בטנו, לא תמצא לו מקום ללינה ובכלל מה כבר יש ביכולתו לעשות.
סקוורצוב, כמו האב בסיפור העם, משיב שדווקא יש הרבה לעשות: הקבצן הינו איש צעיר ובריא ולא תהיה לו כל בעיה למצוא עבודה ולפרנס את עצמו בכבוד.
הבן ברווח יקר לא חשב בתחילה לעבוד: הוא פנה אל האפשרות הזמינה והקלה ביותר – הבנק האימהי – כדי לממש את הכוונתו הכללית והבלתי מחייבת של האב. הקבצן, לעומת זאת, טוען כי אין אמת בהאשמות שמאשים אותו עורך הדין, כאילו הוא מרגיש עצמו מיוחס מכדי לעבוד, אך נימוקיו נשמעים יותר ויותר כמו תירוצים ופחות כמו הוכחות של ממש5.
אך סקוורצוב אינו מתייאש: כל עבודה טובה יותר מחיזור על הפתחים ובו־במקום הוא שוכר את הקבצן לשמש כחוטב עצים בביתו, מבלי לשאול לדעתו: מחליט ומבצע.
"הקבצן משך בכתפיו, כמתוך תמיהה, והלך מהסס אחרי הטבחית; על פי הליכתו ברי היה, שניאות לחטוב עצים לא מחמת רעבונו ורצונו להשתכר, אלא מתוך בושה ורגש־אהבה־עצמית, כאדם שנתפס בדיבורו. ברור, שנחלש מאוד מן השכרות, גם בריא לא היה, ולא הייתה בו כל נטייה לעבודה."6
סקוורצוב צדק: הקבצן אינו מחוסר ברירה אלא מנוהל מתפיסות שגויות על אודות עצמו. לא שנוח לו לבקש נדבות, להתהלך בנעלים קרועות ובמעיל מרופט שצבעו דהה זה מכבר אלא שיש בו עצלות או רתיעה או התמרדות פנימית כנגד הצורך להתאמץ, לעבוד בעבודה שתניב לו שכר שבעיניו יהיה בלתי מספק – וודאי בהשוואה לצמא האלכוהול השולט בו.
"סקוורצוב מיהר לחדר־האוכל. מחלונות אותו חדר ניתן לראות את מחסן העצים, ואת כל המתרחש בחצר. סקוורצוב עמד לו ליד החלון וראה את הטבחית ואת הקבצן עוברים במבוא האחורי לחצר ופונים ללכת, על השלג המזוהם, לכיוון המחסן. אולגה הסתכלה בזעם על בן־לווייתה, פתחה את המחסן וטרקה, כועסת, בדלתו.
"הפרענו לה, כנראה, לשתות את הקפה שלה," חשב סקוורצוב. "יצור רע־לב!" ואחר התבונן וראה, כיצד ישב "המורה־הסטודנט" על קורה, תמך באגרופיו את לחייו האדומות ושקע בשרעפיו. אולגה זרקה לרגליו את הגרזן, ירקה בזעם והחלה מחרפת ומגדפת, אם לדון על־פי תנועת שפתיה. הקבצן משך אליו, בהיסוס, אחד מגזרי העץ, העמידו בין ברכיו והיכה בו רפות בגרזנו. גזר־העץ התנודד ונפל. הקבצן משכהו אליו שנית, נשף על ידיו הקפואות ושוב הטיח בו זהירות, משל חושש היה לפגוע בערדליו שלו או לפצוע את אצבעותיו. גזר־העץ חזר ונשמט.
כעסו של סקוורצוב כבר שכך, וחש בושה כל שהיא עד שאילץ אדם חלוש, שיכור ואולי חולה, לעבוד עבודה שחורה בקור.
"נו, אין דבר, יעבוד קמעה…" חשב ופנה מחדר־האוכל ללשכתו. "הדבר יהיה לתועלתו הוא."
מקץ שעה הופיעה אולגה והודיעה, שהעצים כבר נחטבו.
"הא לך, תני לו חצי רובל," אמר סקוורצוב. אם יש ברצונו, יכול לבוא לחטוב עצים, בכל אחד בחודש… תמיד תהיה בשבילו עבודה.""7
ואכ קרה: הקבצן היה מופיע, חוטב, לפעמים עובד בגריפת שלג, סידור המחסן או ניקוי השטיחים, ומקבל שכר (ופעם אחת אפילו זוג מכנסיים ישנים).
סקוורצוב, נאמן למילתו, עוקב אחרי "התקדמותו" ומשנוכח לדעת כי הפסיק לשתות הוא אף מציע לו עבודה טובה יותר והמלצה למשרת מעתיק.
נראה כי השיטה "האבהית" הצליחה: ערך העבודה שיקם את הקבצן הסורר, החזירו לתלם, הפך אותו לאזרח מהוגן ואחראי. כעת, משלמד את ערכה הנכון של העשייה, אין ספק כי יצליח בכל אשר יפנה.
שנתיים מאוחר יותר פוגש סקוורצוב במקרה בקבצן, שכבר אינו קבצן, בתור לתיאטרון. הוא שמח לגלות כי כעת הוא (לושקוב שמו) עובד כפקיד אצל נוטריון ומשתכר משכורת חודשית של 35 רובל:
"נו, תודה לאל, מצוין! אני שמח בשמחתו! מאוד־מאוד אני שמח, לושקוב! הלוא אני הסנדק שלו, במידה מסוימת, הלוא אני הוא שכיוונתיו לדרך הישר. זוכר הוא איך גידפתיו, הא? נו, תודה, יקירי, ששמע בקולי."
"תודה לו," אמר לושקוב, "אלמלא באתי אז לביתו, הייתי מציג את עצמי עד היום כמורה כפרי או כסטודנט. כן, ניצלתי אז בביתו, נחלצתי מן התהום. […] תודה על דבריו ועל מעשיו הטובים. הוא דיבר אז באופן מצוין. אסיר תודה אני לו, ולטבחית שלו. ישלח לה אלוהים בריאות, לאשה טובה ואצילית זאת. הוא נאם אז יפה מאוד, מצוין; חב אני לו כמובן הרבה, עד סוף חייו, אך הטבחית שלו אולגה, היא שהצילתני."
"כיצד?"
"ככה, הייתי בא לחטוב עצים, והיא מיד מתחילה: 'שיכור אתה, זולל וסובא! איש מקולל אתה! למה אתה חי?' אחר־כך הייתה יושבת מולי, מתעצבת, משפילה ראשה, מישירה מבטה אל פניי ומקוננת: 'אומלל אתה, אין לך אושר בעולם הזה, וגם בעולם הבא יצלו אותך בגיהינום! מסכן אתה, מר־נפש!' וממשיכה, הוא מבין, באותו סגנון. כמה דמעות שפכה בגללי! והעיקר, חוטבת הייתה את העצים במקומי! הרי אני, אדוני, אף גזר־עץ יחיד לא חטבתי אצלו. הכול רק היא! מדוע הייתה עוזרת לי, מדוע הפכתי לאיש אחר בהשפעתה, ומדוע נגמלתי מן השתייה – לא אוכל להסביר לעצמי. יודע אני רק, ששינוי חל בנשמתי תודות לקינותיה, ולמעשיה האציליים. היא־היא שתיקנה אותי, ולעולם לא אשכח זאת."8
הטבחית מתנהגת באופן שונה בתכלית מהאופן שבו נהגה אם הילד ברווח יקר: על פניו היא דומה לאב הנוקשה ולסקוורצוב הקפדן – אלה שאינם מוותרים ואינם חדלים מלהוכיח את "בני טיפוחיהם" על כך שאינם רוצים באמת להתבגר וליטול אחריות על חייהם. עקשנותם, ללא ספק, משתלמת. יתרה מזאת, אולגה אף מצטיירת בעיני סקוורצוב, כ"יצור רע לב", בגין התנהגותה התוקפנית והרוגזת כלפי לושקוב.
ואולם, מן הצד האחר, כפי שמגלה לושקוב בעצמו, היו בהתנהגותה רוך, חמלה ואכפתיות עצומים – כאלה שאינם נופלים ממסירותה של האם ברווח יקר, ואולי, אפילו, עולים עליה פי עשרות מונים.
אין ספק כי לסקוורצוב יש חלק נכבד בהתקדמותו, שלא לומר השתקמותו, של לושקוב, כפי שהוא עצמו מעיד. אכן, נאומי התוכחה והטפת המוסר שלו היו יפים ומוצלחים ללא ספק. אחרי הכול, מה עושה עורך דין – וודאי שעורך דין טוב – אם לא לנאום ולשכנע באמצעות מילותיו? זו מומחיותו, מקור פרנסתו ואולי גם עיקר גאוותו.
אולגה נאמנה בדרך קצת אחרת אך בעיקר – נאמה ועבדה: היא הוכיחה את לושקוב, נזפה בו, גידפה אותו אבל גם מילאה את מטלותיו במקומו. את הכסף שהשתכר – הרוויחה היא, עבורו. אולי על מנת שיתמיד, אולי על מנת שיוכל לכלכל את עצמו – אפילו על חשבונה. היא הייתה איתו שם – בקושי, בעליבות, במשיכה בעול, אפילו יותר מכפי שהיה הוא בעבור עצמו. הכעס שכעסה עליו לא נבע רק מהרצון לקרוא אדם סורר לסדר, כפי שהיה המקרה אצל סקוורצוב, אלא גם ואולי כעס שנבע מכאב אמיתי, כאב שחלקה עם לושקוב בכנות.
הדברים שהטיחה בו היו קשים, נוקבים ומעליבים לאין־שיעור מהביקורת הנוזפת של עורך הדין המחמיר והדקדקן, אך הם התקבלו באהדה, בהבנה ויותר מכך – בהערכה עצומה. דווקא בדברים האלה, ובמעשים שעמדו מאחריהם, הצליח לושקוב למצוא את תחילתה של הדרך לחלץ את עצמו ממקום שממנו לא היה מעוניין כלל להיחלץ מלכתחילה.
גערותיה של אולגה נבעו מאכפתיות, אולי אותה האכפתיות שהניעה את האם ברווח יקר להעניק לבנה לירה אחר לירה, זו שכל תפקידה הוא לשמש הנגדה לדמותו הסמכותית, "הנכונה", של האב: היא המקלקלת – הוא המתקן; היא המפנקת – הוא המחנך.
ובכל זאת.
יש בגישה הזו – החומלת, התומכת, המשתתפת – מימד חשוב וחיוני הנדרש להצלחת התהליך לא פחות ואולי אף יותר מהגישה המעשית, המדרבנת, המכוונת אל הערך שצריך ללמוד דרך המאמץ והקשיים.
החשיבה המקובלת רואה בעשייה את העיקר, אך עשייה היא עיקר אם עומדת מאחוריה כוונה או באם היא מלמדת שיעור שלא ניתן היה ללמוד בלעדיה. גם כשהיא נראית מייסרת, בלתי מוצדקת ומיותרת לחלוטין (כפי שחשבה אמו של הילד המפונק על מעשיו הלא מובנים של בעלה) אפשר שבכל זאת יש בה משהו רב־ערך שיוצר שינוי מהותי, תמורה שאחרת אולי לא הייתה יכולה להתממש.
גישה האכפתית, זו שמתמקדת גם בעושה, היא הגישה המאפשרת לו להתמודד עם הקשיים שמערימה עליו הדרך; היא המפסלת את ההולך בה ומעצבת אותו מחדש.
התמיכה, הבעת האמון, העמידה לצד בשעה הקשה – הן שמאפשרות את העמידות ואת ההצלחה שעמידות זו טומנת בחובה.
בלעדיהן לא ניתן להמשיך.
במובנים רבים, החמלה האנושית שבהן, גם אם על פניו אין בה הרבה, עושה את כל ההבדל.
במובנים רבים, החמלה האנושית הזו היא בעצם הכול.