הכול לטובה
הכול לטובה
מִפְּנֵי מָה קָרְאוּ לוֹ "נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ"?
מִפְּנֵי שֶׁעַל כָּל דָּבָר שֶׁהִגִּיעַ לוֹ הָיָה אוֹמֵר: "גַּם זוֹ לְטוֹבָה".
פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לְשַׁגֵּר דּוֹרוֹן לְקֵיסָר.
אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ?
יֵלֵךְ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, שֶׁמְּלֻמָּד בְּנִסִּים הוּא.
שִׁגְּרוּ בְּיָדוֹ מְלוֹא אַרְגַּז אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת.
הָלַךְ וְלָן בְּפֻנְדָּק.
בַּלַּיְלָה עָמְדוּ בַּעֲלֵי הַפֻּנְדָּק וּפָתְחוּ אֶת הָאַרְגָּז וְנָטְלוּ כָּל מָה שֶׁבְּתוֹכוֹ וּמִלְּאוּהוּ עָפָר.
כְּשֶׁהִגִּיעַ לְקֵיסָר, פָּתְחוּ אַרְגָּזוֹ וְרָאוּ שֶׁהוּא מָלֵא עָפָר.
אָמַר הַמֶּלֶךְ: מְלַגְלְגִים עָלַי הַיְּהוּדִים. בִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ.
אָמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה!
בָּא אֵלִיָּהוּ וְנִדְמָה לוֹ לְקֵיסָר כְּאֶחָד מִשֶּׁלָּהֶם,
אָמַר: שֶׁמָּא עָפָר זֶה מֵעֲפַר אַבְרָהָם אֲבִיהֶם הוּא;
שֶׁכְּשֶׁהָיָה אַבְרָהָם זוֹרֵק עָפָר נַעֲשׂוּ חֲרָבוֹת, קַשִּׁין – נַעֲשׂוּ חִצִּים,
שֶׁנֶּאֱמַר: "יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" (ישעיה מא, ב).
הָיְתָה מְדִינָה אַחַת שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל הַמֶּלֶךְ לְכָבְשָׁהּ,
בָּדְקוּ בָּהּ אֶת הֶעָפָר וּכְבָשׁוּהָ.
הִכְנִיסוּהוּ לְגִנְזֵי הַמֶּלֶךְ וּמִלְּאוּ אַרְגָּזוֹ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְשִׁגְּרוּהוּ בְּכָבוֹד גָּדוֹל.
בַּחֲזִירָתוֹ לָן בְּאוֹתוֹ פֻּנְדָּק.
אָמְרוּ לוֹ: מָה הֵבֵאתָ עִמְּךָ שֶׁעָשׂוּ לְךָ כָּבוֹד גָּדוֹל כָּל כָּךְ?
אָמַר לָהֶם: מָה שֶׁנָּטַלְתִּי מִכָּאן הֵבֵאתִי לְשָׁם.
סָתְרוּ בֵּיתָם וְהֵבִיאוּ עֲפָרוֹ לַמֶּלֶךְ.
אָמְרוּ לוֹ: אוֹתוֹ הֶעָפָר שֶׁנָּתַן לְךָ – מִשֶּׁלָּנוּ הָיָה.
בְּדָקוּהוּ וְלֹא מָצְאוּ כָּךְ, וַהֲרָגוּם1.
פַּעַם אַחַת הָיָה רַ' עֲקִיבָא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ.
הִגִּיעַ לְמָקוֹם אֶחָד,
בִּקֵּשׁ אַכְסַנְיָא וְלֹא נָתְנוּ לוֹ.
אָמַר: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה".
הָלַךְ וְלָן בַּשָּׂדֶה,
וְהָיוּ עִמּוֹ חֲמוֹר וְתַרְנְגֹל וְנֵר.
בָּא אַרְיֵה וְאָכַל אֶת הַחֲמוֹר;
בָּא חָתוּל וְאָכַל אֶת הַתַּרְנְגֹל;
בָּא רוּחַ וְכִבָּה אֶת הנֵר,
אָמַר: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה".
בּוֹ בַּלַּיְלָה בָּאוּ גְּיָסוֹת וְשָׁבוּ אֶת בְּנֵי הָעִיר.
אָמַר רַ' עֲקִיבָא: וְלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה"?!2
המחשבה (או האמונה) לפיה "הכול לטובה" היא מסוג המחשבות שפשוט או קל יותר להעלות במצבים של רוגע. כשהכול מתנהל על מי מנוחות ואין סכנה אורבת באופק, התודעה מתיישבת ונוחה להשלים עם מציאות שמסתדרת תמיד על הצד הטוב ביותר.
אבל ברגע האמת, בשעת ההתמודדות ממש, האם אפשר או קל או מעשי בכלל להעלות על הדעת דבקות במחשבה (או באמונה) שלווה שכזו? כשהכול נראה אבוד וכלו כל הקיצין, האם עדיין ניתן לראות את הטוב המתגלה מתוך מה שנחשב לרע?
עבור נחום איש גם זו ורבי עקיבא שאלה כזו אינה שאלה בכלל.
ברור מעל לכל ספק, הן לנחום איש גם זו והן לרבי עקיבא, שכל מה שקורה – קורה לטובה. זו המציאות היחידה שקיימת וזו האפשרות היחידה שהם רואים, גם כאשר המציאות הברורה מציגה הצגה אחרת, מאיימת, אפילו קטלנית במהותה.
על נחום איש גם זו נאמר, שהיה אדם המורגל בניסים. במילים אחרות, המציאות הפלאית היא השגרה היום־יומית שלו3. מעניין לגלות, דווקא לאור הנחת היסוד הזו, שבפועל נחום איש גם זו אינו עושה ניסים בעצמו, ולמעשה אינו עושה דבר. הדבר היחיד שהוא מבצע הוא מילוי המשימה שהוטלה עליו – הבאת דורון לקיסר.
מדוע התעורר הצורך לשגר דורון (בצורת אבנים טובות) לקיסר ומדוע נדרש אדם המורגל בניסים למשימה שכזו – האגדה אינה מספרת.
האגדה גם אינה מספרת מדוע בעלי הפונדק ראו לנכון לבדוק דווקא את ארגזו של נחום איש גם זו: האם בדקו את ארגזי כל האורחים בפונדקם? האם סיפר להם? האם סיבה אחרת עוררה את חשדם?
ההחלפה, המתפרשת בעיני הקיסר כתרמית שבכוונתה לפגום בכבודו, מעמידה את נחום איש גם זו בסכנת חיים של ממש אך כאמור הוא אינו עושה דבר כדי להיחלץ ממנה. ההכרזה, גם זו לטובה, מבטאת סוג הכרת פרשנית למציאות ואינה מהווה נקיטת פעולה כזו או אחרת. ואכן ההצלה באה מיד גורם אחר, אליהו, המתחפש לאחד משרי רומי ולוחש לקיסר את סוד הדורון שהיה מעוניין בו יותר מכל: כיבושה של עיר בלתי מנוצחת באמצעות העפר (הפלאי) שנמצא בארגזו של נחום איש גם זו.
הקיסר מקשיב, בוחן, מנצח ומתגמל את נחום איש גם זו ביד נדיבה4.
סיפורו של רבי עקיבא אינו מתאפיין בסיום מרשים ועוצמתי שכזה: הליכתו בדרך משוללת מטרה חשובה כהליכתו של נחום איש גם זו ונראה שהיא סתמית ואגבית בסופה כשם שהייתה בתחילתה, אם לשפוט על פי השימוש בתיאור הזמן ("פעם אחת") וזירת ההתרחשויות ("מקום אחד") תיאורים כללים ובלתי מחייבים בעליל.
תושבי המקום הלא־ידוע, בדומה אולי לאנשי סדום, מסרבים לארח את רבי עקיבא בביתם אך הוא אינו אומר נואש אלא מכריז מיד כי "כל מה שעושה הקב"ה הכול טובה" ומוצא לו חלופת שינה אחרת בשדה, יחד עם החמור, התרנגול והנר שהביא עמו. והנה, בדרך פלאית, מגיחים אריה וחתול האוכלים את החמור והתרנגול, רוח נושבת (בדרך לא פלאית בהכרח) מכבה את הנר ורבי עקיבא נשאר לבדו, באמצע הלילה ובאמצע שום מקום, ומכריז שוב: כל מה שעושה הקב"ה הכול לטובה".
נחום איש גם זו רואה את הטובה שבמצב הודות להפיכת העפר למתנת יקרת ערך פי עשרות מונים מארגז עמוסים באבנים יקרות.
רבי עקיבא רואה את הטובה שבמצב הודות להגעתם של שודדים (או חיילים) השובים את כל בני העיר ואינם נוגעים בו לרעה, שהרי הוא אינו נמצא במקום ואין שום חמור שינער, תרגול שיקרא או נר דולק שיסגירו את הימצאותו.
המתח בין המקום שאליו רוצים להגיע לבין המקום שאליו נקלעים (הפער בין היעד הנכסף לבין המציאות בפועל) יכול להוליד תחושות אנושיות (מובנות) של החמצה, פספוס וצער. במקרה של נחום איש גם זו ורבי עקיבא קיים חשש ממשי ומאיים ובכל זאת לא רק שהם אינם נשברים, מפחדים או נופלים ברוחם, הן נחום איש גם והן רבי עקיבא משקיפים על המצב בהסתכלות בוטחת, חיובית ומאוששת: כל מה שקורה – קורה לטובה.
בצורת ההסתכלות והתגובה התמציתית והממוקדת הזו, שאינה מכבירה במילים, הם מפגינים מרכז ברור ויציב שמאפיין לא רק את הסיפור אלא בעיקר את ליבת אישיותם ואמונתם.
אגדות רבות מסופרות על רבי עקיבא. מכנה משותף אחד להן הוא הצגת דמותו כטיפוס נחוש והחלטי: כשרבי עקיבא רצה משהו – הוא בדרך כלל השיג אותו.
לא לחינם דימוי המים נקשר בו מראשית דרכו – המים (הרכים) שבתנועתם העקבית הצליחו לחצוב דרך מבעד לאבן. רכות פירושה סבלנות, השקעה ותרגול אין־סופי – פעם אחת פעם, יום אחרי יום, ללא ניצוצות, ללא מחיאות כפיים, ללא קהל שמריע.
יציאה ללימודים בגיל 40 היא אולי רעיון נחמד אבל צליחת הספקות, הביקורת וצקצוקי הלשון מצריכה תעצומות נפש – ועדיין זה אפילו לא החלק הקשה באמת. לשבת בכיתה יחד עם בנך בן השש ולא להניח לרגשות אנושיים כמו השפלה או חוסר נוחות לרפות את ידיך ולשכנע אותך לוותר, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה – זה כבר מעיד על משהו אחר5, משהו שמצליח גם לייצב לימוד במשך 12 שנים ולקיים לימוד תורה תחת חרב גזרות הרומאים.
מורכבותו אישיותו הממוקדת והדבקה במטרה של רבי עקיבא באה לידי ביטוי באגדה הקצרה שלפנינו, שלכאורה אינה עוסקת כלל באישיותו אלא במקרה שולי שאירע לו "פעם", "על הדרך", אך דווקא בהתרחשויות זו, שאין בה לכאורה מאורע משמעותי, מתגלה עוצמתו הפנימית של מי שמאמין, תמיד ובכל מצב, ולא בלשון מליצה, שהכול קורה כפי שהוא צריך לקרות והכול קורה לטובה.
שתי האגדות מתרחשות בלילה, כאשר החושך מונע מאנשים לראות את שלפניהם ואולי, גם, את העתיד הממתין להם, ובדרך, במקום שמנותק מהסביבה הקרובה, המעוגנת, המוכרת. בין אם מדובר בהליכה תכליתית או נטולת סיבה – עזיבת מקום המגורים הקבוע, שבו אדם מבוסס בתפיסתו, במעמדו, בייצוגו הציבורי, היא עזיבה מערערת. בין אם מעט או הרבה – חובת ההוכחה מתחילה מחדש, גם של האדם בעיני עצמו.
זאת ועוד: הגורם שאמור לספק הגנה במצבים רגישים ומעורערים פנימית (בגין הדרך) וחיצונית (בגין החושך) – האכסניה – מתגלה כראש וגורם לכל הצרות. את רבי עקיבא אין מוכנים לארח ומנחום איש גם זו גונבים תיבה אוצרות. במילים אחרות, עד שכבר מגיעים לחוף מבטחים – הוא מתגלה כמשענת קנה רצוץ.
המשענת האמיתית והיחידה מתגלה כהכרה בטוב המוחלט של מעשי הקב"ה, גם אם ההכרה הזו מתנגדת נחרצות למציאות שבחוץ.
לאור כל הנסיבות עולה כי הבחירה הזו היא הדבר היחיד שנדרש באמת לעשות (או לומר). הלוא לא ניתן להיחלץ באמת ממצבים קשים6 "ככה סתם": נדרש נס שיתחפש למציאות ויפתור את הדרך, ולא שיש לסמוך על ניסים אלא שלא צריך לזלזל בהם כשהם מתחפשים לדמויות מוחשיות בשר ודם כמו אליהו, או לחיות כמו אריה, חמור7, תרנגול8 וחתול9 (ואפילו לא לנר10).].
וזהו לב העניין:
התרחשויות חיצוניות אינן נמצאות בשליטת האדם.
ההתרחשויות הפנימיות דווקא כן, והן מצריכות אמונה, עקביות ודבקות.
לפעמים קל הרבה יותר לזלוג למחוזות רגשיים ואנושיים אך נחום איש גם זו ורבי עקיבא אינם אנשים שבנויים לזלוג למקומות רגשיים ואנושיים. הם אינם רואים את החושך, את הערעור, את העדר העוגן. הם רואים את המכלול, את המטרה העליונה, את התכלית. הם זוכרים את האמת הזו דווקא במקומות שבהם הם אינם יכולים לראות אותה וכך זוכים לקיים אותה תמיד, שכן רק הודות לליבת הידיעה הזו, המציאות יכולה להתרחב מעבר לגבולותיהם המעורערים של הדרך והחושך.
רבי עקיבא ונחום איש גם זו אינם נבהלים מחלופת תוכן הארגז, מסירוב האירוח או מאובדן החמור, התרנגול והנר משום שהם אינם ממקדים את המבט רק בנקודה שנמצאת ממש מול עיניהם (התמקדות המטשטשת בהכרח את העולם סביב). הם מבינים שהנקודה הזו היא רק היבט אחד של המציאות, עוד היבט – לא סך ההיבטים כולם.
נחום איש גם זו ידע שגם11 ההיבט הזה, של המציאות שהוא רואה כרגע, הוא בהכרח טוב, משום שהוא חלק ממציאות רחבה וגדלה הרבה יותר מכפי תפיסתו. ההסתכלות שלו משקיפה מעבר להחלפה, לערעור, לסכנת המוות – אל מציאות מרובדת, הנפרשת עד אין־סוף בדומה לבורא שיצר אותה.
רבי עקיבא ניחן כבר בהסתכלות מוחלטת: כל מה שעושה הקב"ה הכול טובה. הוא רואה את כל האפשרויות יחד ולכן הוא יודע שהכול טוב12. הוא לא "נזקק לנס" אלא רק "לנסיבות שמסתדרות" אבל אפשר שדווקא כאן מדובר בפלא גדול יותר: ככל שהתחפושת מוצלחת בהסוואתה כך היא דורשת התבוננות מעמיקה יותר במה שמעבר לה.
מתבקש להגיב בכל הדרכים האחרות, הטבעיות, המתקבלות על הדעת אבל נחום איש גם זו ורבי עקיבא מציגים תגובה אחרת. תגובה שיש בה אורך רוח ושקט פנימי, תגובה שיש בה עמידות וחוסן, תגובה שהיא כולה ראייה של כאן והמעבר, של הנוכח והאמונה בנעלם.
העובדה שהם אינם מתארים קושי אינה מעידה שהקושי אינו קיים – ובכל זאת, גם והכול, דווקא ואף על פי כן.
