הימורים ובעיות מוסריות

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 4
            [name] => מחזות וסרטים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 4
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 30
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 4
            [category_count] => 30
            [category_description] => 
            [cat_name] => מחזות וסרטים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

הימורים ובעיות מוסריות

"הימור: התערבות או תחרות על ניחוש נכון. שם הפעולה של מהמר"¹.

פשוט. ובאמת, מה יכול להיות פשוט יותר, תמים יותר מהרצון לקלוע לתשובה הנכונה? לגלות סדרת מספרים בהגרלת מזל? להתערב עם חבר ברוח ידידותית? לנהל משחק קלפים חובבני על מצבורי אגורות?
האומנם לשווא התרגלנו לראות בהימור מעשה פסול ושגוי, שסכנות אורבות לפתחו?
בעצם, מה רע כל־כך במעשה ההימור כשהוא לעצמו? האם התדירות או הסכומים הם הפסולים ומכאן ש"קצת" הימורים הם "בסדר" ו"הימורים כבדים" נדרשים לצאת אל מחוץ לחוק? מי קובע כמה "קצת" יש ב"קצת הימורים" ואיך אפשר לדעת לפני שעוברים את הגבול ל"יותר מדי"?
ואולי זו בכלל תאוות הניצחון שצריכה לצאת מהמשוואה?
הרצון להתעשר?
הריגוש שבמשחק?

מה יש בו בהימור שהופך אותו לכה מושך וכה מגונה בעת  ובעונה אחת?²

הקולנוע, המשמש בדרכו כמראה אנושית וכזרקור המאיר על נקודות חולי וחולשות בחברה, נוטה ליצור ביטוי שלילי, המגנה את הכמיהה וההתעסקות בהימור. דוגמה טובה לכך הוא כוח הכסף³, המספר את סיפורם (האמיתי) של שני מהמרים – וולטר אבאמס, מנהל אחת מחברות ייעוץ הספורט הגדולות בארה"ב, וברנדון לאנג, כוכב פוטבול לשעבר בעל יכולת ניבוי יוצאת דופן לתוצאות משחקים. וולטר מגלה את ברנדון, מזהה את כישרונו, שוכר אותו לעבוד אצלו והופך אותו לכוכב. הקשר העסקי ביניהם הופך עד מהרה לקשר בעל אופי משפחתי ואף אבהי, עד שההימור הבלתי פוסק, על אשליות הזוהר והבטחות העושר והאושר הגלומות בו, מתגלה כאבן מזל קצרת מועד. ברנדון, הצעיר המזהיר, מתחיל לזייף, מתקשה לבנות מציאות עקבית על נסיבות הפכפכות ומסכן עצמו יותר ויותר בניסיון נואש להציל את מה שהרוויח – לא רק כעת, אלא במשך כל חייו. במקביל מתגלים סדקים גם באופיו החזק של המנהל הכול יכול; ברנדון אמנם מתקשה להפסיד, אך וולטר אף מתקשה יותר לנצח: התאווה להיכשל מכניעה ומכשילה אותו בכל פעם מחדש, כפייתיות הרסנית שמחריבה את חייו, את העסק שבנה בעמל, את זוגיותו עם אשתו (השלישית במספר) ואת יחסיו עם ברנדון.

המסקנה הברורה העולה מן הסרט היא, כי את הטירוף הזה צריך לעצור. הימור, בפרט כשהוא רציני ועוד יותר כשהוא כפייתי, הינו עדות לערעור, ביטוי לא מאוזן בנפש המהמר. כשהוא הופך לדרך חיים ולהתנהלות שבשגרה, אין לו מעצור והוא רק מוסיף להסלים ולהקצין עד שהוא מביא לקריסתו של האדם הנגוע בו. כמו סם, כמו מחלה.

גישה זו מודגשת היטב גם בסרט ההימור האחרון⁴ בעזרת דמותו של מייק מקדרמוט, סטודנט למשפטים, בחור חכם ומוכשר בעל קסם אישי ועבר של מהמר פוקר שסיכן את הכול – והפסיד. הכוויה מהתרוששותו המוחלטת הייתה כה קשה עד שמייק נשבע כי לעולם לא ישחק עוד, שבועה שהוא מצליח לעמוד בה עד שחברו הקרוב משתחרר מהכלא ומדרדר אותו חזרה לעולם ההימורים המפוקפק.
ההימור כאן מתעלה מעבר לרצון להגיע לתשובה הנכונה. זהו פתח לעולם תת־קרקעי, המתקיים במרתפים, מאחורי דלתות מוגפות היטב. סוד אפל שלעולם אינו מסתיר רק את עצמו אלא גם מאבקי כוח, סמים, סחר בלתי חוקי וגניבות. זו הסביבה שבתוכה הוא צומח ומשגשג. מייק אינו מבקש את הצד האפל, אך הוא נגרר אליו בעל כורחו, תחת תאוותו אל המשחק, אל הרצון להכניע את כל האחרים, שאינם מיטיבים להמר כמוהו. כך הוא מתפתה, נופל שוב ושוב קם. על אף דרך החתחתים העוברת עליו מוכיח מייק שההימורים לא הצליחו להשחית את הנפש הראויה שבו ועמידותו, כמו גם כישרונותיו וחריפותו השכלית, מעצבים אותו כדמות מעוררת הערכה. ההימורים נתפסים כמעין "קללה" בלתי נשלטת שקפצה עליו, דחף פנימי מגונה שיש לרסנו עד כדי הכחדה מוחלטת. על אף שמייק עצמו מתרועע עם שופט מכובד, המשחק קלפים עם מכריו המכובדים, הרושם העולה מסיפורו הוא כי להימורים של ממש אין מקום בחברה מהוגנת. הם יכולים להתאים כבילוי חברותי בלתי מחייב לשעות אחר הצהריים, אך לעולם לא כדרך חיים.

מנגד, מובן שלא תמיד מוצגים ההימורים כעיסוק בזוי ושפל: קזינו רויאל⁵ מציגם כקרב שכלתני מתוחכם, אתגר מרתק בין שני כוחות שבו הטוב הוא המנצח והרע נוחל כישלון. גם ⁶21, שכמו כוח הכסף שואב השראה מאירוע אמיתי, הוא דוגמה לאופן שבו היכולת להונות אנשים אחרים היא עדות לפיקחות ממולחת ולעוצמה בלתי מוטלת בספק; בן קמפבל, סטודנט מבריק מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, הופך לכוכב באולמות ההימורים של לאס וגאס, כשהוא מצטרף לנבחרת המרמה במשחקי 21 ומרוקנת את הקופות בבתי הקזינו המקומיים. ההצלחה־הכישלון־ההתפכחות־הנקמה־והחזרה למוטב (השגת מלגה ללימודי רפואה) מותחים קו ישיר בין הטעות לתיקונה.
הימורים – לא. לימודים וחיים שקטים – כן. אך הסתכלות מעמיקה יותר מעבר לפשטנות השתלשלות העניינים תגלה כי ההימור נתפס כמעשה שלילי רק משום שבן איבד שליטה והימר יותר מדי – גם על עצמו. ההימור חרג מתחומי ההונאה המקובלים וזלג גם אל דמותו של הסטודנט השקט והביישן, הציגו כמי שהצליח להגיע להישגים משמעותיים רק בעצם הניצחון סביב שולחן המשחק ואז העלה שוב את רמת הסיכון. אלא שהמחיר, הפעם, היה גבוה מדי.

מטרתו הראשונית של בן, להרוויח את שכר הלימוד האקדמי, נתפסת כמטרה בעלת ערך. אין ספק כי עבודתו כזבן בחנות בגדים לא יכולה הייתה לממן את שאיפותיו הגבוהות. גם לא אמו דלת האמצעים. טיעון בסיסי זה, בצירוף העובדה כי ההצטרפות לנבחרת ההונאה שיפרה באופן ניכר את מעמדו החברתי, מציירים את ההימור כבחירה ראויה למדי, שאינה מתנגשת עם העובדה כי מדובר ברמאות בלתי חוקית בעליל. "אילו רק היה יודע לעצור בזמן" – זו ההרגשה שחווה הצופה נוכח נפילתו הבלתי נמנעת של קמפבל. אך קמפבל אינו יכול לעצור; מלכודת ההימורים והכסף טווה סביבו אשליה של ניצחון בלתי מעורער, אשליה שמטבע הדברים אינה יכולה להחזיק מעמד אך בה בשעה אינה מעוניינת לשחרר את השבוי מכבליה.

בסיכומו של דבר, בן קמפבל היה ונשאר טיפוס מוסרי לאורך הסרט כולו, על אף מעשיו הבלתי מוסריים; גאון מתמטי שהלך לאיבוד. הצלחתו האדירה מעוררת אהדה ורצון לחיקוי, וגם המכות הקשות שהוא סופג בדרך אינן מצליחות לעמעם את הרושם החיובי על אודותיו.

ברם הקולנוע, כמו החיים, מאתגר גם את התפיסה הקלילה והחופשית למדי של הימורים כביטוי בלתי קבוע ולכן בלתי מזיק; זה יכול לקרות גם לך⁷ מספר את סיפורו של צ'ארלי, שוטר טוב לב שזוכה יום אחד בארבעה מיליון דולר. יום קודם הזכייה הבטיח צ'ארלי לחלוק את מחצית הכסף עם מלצרית בית קפה, משום שהיה חסר מזומנים לתשר המגיע לה. צ'ארלי אמנם הבטיח מבלי להאמין בהימור הפשוט והשגרתי, אך משום היותו אדם ישר וטוב לב, הוא מקיים את הבטחתו. עובדה זו מולידה קשיים ומעמידה מהמורות בדרכו, בעיקר מצד אשתו, מוריאל, הנשאבת כולה אל המציאות החדשה שנוצרה הודות לזכייה המסחררת.

על אף היותו סרט קומי, המתיחויות הנגרמות מן ההתנגשות בין הכמיהה להימור (על כל המתגלם בו) לאופי ראוי והגון, אינן מבטאות רק את הניגוד בין שאיפות כלכליות לחיים צנועים ושקטים.
את נפשו הטהורה של צ'ארלי לא יצליחו לקלקל – לא ההימורים ולא הצלחתו הבלתי צפויה, אך את מוריאל הם מיטיבים להשחית, ואולי רק משחררים לחופשי את האישה שהייתה כלואה בה כל הזמן.

המחשבה כי הימור, אירוע חד־פעמי, יכול לשנות מהלך של חיים שלמים, גורמת לשעבודם של חיים שלמים למעשה ההימור. מעבר להתעשרות המהירה, אפשרות הזכייה מעניקה אשליה רגעית אך חזקה של מעמד, הצלחה והישגיות, של שינוי מוחלט, נחשק. אלא שהימור אינו יכול להבטיח זאת: הימור יכול להבטיח רק ניצחון הנוגע לנושא ההתערבות, לא לכל העולם שמסביב.

תפיסה זו מומחשת היטב בסיפורו של אנטון צ'כוב, ההתערבות, שעניינו הימור בין בנקאי ומשפטן – הימור שנולד מתוך טיפשות גמורה והבשיל לכדי מפח נפש ואסון של ממש.
חמש־עשרה שנים קודם זמן הסיפור עורך בנקאי מסיבה בביתו, בה "נכחו הרבה אנשים נבונים והתנהלו בה שיחות מעניינות. אגב כך, דנו על עונש המוות. האורחים, שהיו ביניהם לא מעט מלומדים ועיתונאים, התייחסו ברובם בשלילה לעונש המוות. אמצעי ענישה זה נראה בעיניהם מיושן, בלתי ראוי למדינות נוצריות, ובלתי מוסרי. לדעת אחדים מהם, מן הדין היה להחליף את עונש המוות במאסר עולם."⁸

לדעת הבנקאי, עונש המוות הוא האפשרות העדיפה והמועדפת, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה אישית, שכן העונש מבוצע ברגע אחד, בשונה ממאסר ממושך שדינו חיים שלמים של גסיסה איטית. אל מול דעה זו טוען אורח אחר, משפטן צעיר בן 25, כי "עונש מוות וגם מאסר עולם באותה מידה עצמה בלתי מוסריים, אבל אילו הציעו לי לבחור ביניהם, הייתי בוחר בשני. מוטב לחיות איכשהו מאשר לא לחיות כלל."⁹

הדיון המפולפל, שהיה עד כה בחזקת שעשוע, הופך לויכוח סוער. הבנקאי "יצא פתאום מכליו, הכה באגרופו על השולחן וצעק, בפנותו על המשפטן: "לא אמת! אני מתערב על שני מיליונים שלא תחזיק מעמד בתא מאסר אפילו חמש שנים."
"אם זה רציני," השיב לו המשפטן, "הרי אני מתערב שאחזיק מעמד לא חמש אלא חמש עשרה שנים."
"חמש עשרה? הולך!" צעק הבנקאי. "רבותי, אני מהמר על שני מיליונים!"
"מסכים! אתה מהמר על מיליונים ואני על החופש שלי!" אמר המשפטן.
וההתערבות הפראית, האווילית הזאת, התקיימה!"¹⁰

מה הביא לה, להתערבות כה מטופשת, שאפילו המספר עצמו מטיל בה ספק עוד ברגע היווצרותה? כיצד התקיימה התערבות כה גחמנית, נטולת כל היגיון או תכלית? מה תוכיח או תשיג צדקתם או טעותם? האם יש בכך נימוק משמעותי שיכול לחזק או לערער את משקלו של עונש המוות לעומת מאסר עולם? האם בוויתור על שני מיליון או מאסר של חמש־עשרה שנים יבסס אי מיהם את הרעיון ההתחלתי שממנו התגלגלה התערבותם המטופשת מלכתחילה?

רתחת רגשותיהם של הבנקאי, איש הכספים, והמשפטן, איש החוק, יכולה אולי להיסלח בגין אופיו הנסער של ויכוחם: אנשים נוטים לנהוג כשוטים כאשר דמם רותם. אולם במסיבה "נכחו הרבה אנשים נבונים"¹¹, כאלה שלא היו שותפים להתלהטות הדעות והרוחות בין שני הנצים. האם אף אחד מבין כל אותם מוזמנים לא היה חכם ונבון דיו לעצור את "ההתערבות הפראית, האווילית" הזו קודם שהתחילה? האם עצם ההימור קרץ גם להם?

המשפטן הצעיר מתחיל למלא את חלקו בעסקה ונכלא בביתן מיוחד בחצר ביתו של הבנקאי. על פי ההסכם, נאסר על המשפטן לצאת מפתח חדרו ולקיים כל מגע עם אנשים אחרים, לרבות מפגש, שיחה, ניהול תכתובת מכתבים או אפילו קריאת עיתונים. ספרים, נגינה, עישון טבק ושתיית יין – אלו ההיתרים שניתנו לו. אספקתם הבלתי מוגבלת התאפשרה דרך חלון קטן בדלת חדרו, אחת ליום.

השנה הראשונה הייתה איומה: פתקאותיו הקצרות של המשפטן העידו כי השעמום והבדידות הסבו לו סבל רב. משך השנה כולה לא חדל מלנגן על הפסנתר ולקרוא ספרים קלילים של עלילות מתח, אהבה ובדיחות הדעת. את השנה השנייה בילה בקריאת ספרי הקלסיקונים, בשנה החמישית שב לנגינתו ולשתיית יין. באמצע השנה השישית הפגין תאוות ידע והתמסר ללימודי שפות, הגות והיסטוריה וגמע 600 ספרי חוכמה עד לשנה העשירית, אז התיישב אל שולחנו ומבלי לנוע קרא אך את הברית החדשה וספרים על אודות תולדות הדת וחקר האמונה. את השנתיים האחרונות בילה בקריאה מכל הבא ליד, בגיבוב חסר סדר.

והנה הגיע הלילה האחרון, הלילה שלאחריו עתיד המשפטן להשתחרר ולשוב אל החיים התרבותיים. את טענתו, באם עדיין נותר בה טעם, עלה בידו להוכיח וכעת יזכה לקטוף את עמל ייסוריו המעונים: שני מיליון ממתינים לו מידו של הבנקאי. אלא שלבנקאי אין שני מיליון. באם יצטרך להתייצב מאחורי התחייבותו ולקיים את חלקו בהתערבות המטופשת, ייאבד את כל רכושו וירד מנכסיו. סיכון זה ממלא אותו חרדה ופחד. לאחר התחבטויות רבות ובהחלטה שפסלה כל מעשה אחר, מחליט הבנקאי לרצוח את המשפטן ולפטור בכך את מחויבותו כלפיו.
זו לדידו האפשרות האפשרית היחידה.
מסתבר אפוא, כי הימורים יכולים לדרדר את האדם אפילו לרצח.

הבנקאי מתגנב אל הביתן, מסיר את החותמות ממקומן זה חמש־עשרה שנים ונכנס אל החדר. המשפטן ישב אל השולחן, אדם "לא דומה לאנשים רגילים […]. שלד שקרם עליו עור, ראשו מצומח תלתלים נשיים ארוכים, ופניו מגודלי זקן מדובב. צבע פניו צהוב בגוון אדמה, לחייו נפולות, גבו ארוך וצר והיד שתמכה בראשו עתיר השיער, הייתה דקה ורזה כי כך שהחרידה את רואיה. שערו כבר הכסיף משיבה ולמראה פניו המזקינים והמעונים, איש לא היה מאמין שהוא בן ארבעים."¹²
זהו מחיר ניצחון ההתערבות.
כך נראה המהמר ששרד וניצח את ההימור.

מראה המשפטן מעורר בבנקאי חמלה ורחמים, אך מתוך שיקול הגיוני הוא מבין כי כעת משימת ההרג שבשמה הגיע לכאן תהיה קלה יותר ממה שהעלה על דעתו: מה יהיה פשוט יותר מלהשליך את הגוף חסר המשקל על המיטה ולחנוק אותו למוות בעזרת כרית?
אלא… שמכתב פרוש על השולחן.
סקרנות הבנקאי מתעוררת והוא מציץ מעבר לכתפו של המשפטן ומתחיל לקרוא.
כתוצאה מכך, מתהפך עליו עולמו.

במכתבו מספר המשפטן על התבונות שעלו בו, הודות לכל שקרא ולמד בכל הספרים שהובאו לפניו במהלך השנים. הוא מתאר את חוויותיו ותחושותיו, את המקומות בהם ביקר, העולמות אליהם נחשף, האנשים שפגש – "כל מה שיצרה במשך דורות המחשבה האנושית הבלתי נלאית, דחוק בגולגולתי כצרור של כלום. אני יודע שהנני חכם מכולכם. ואני בז לספריכם, בז לטוב העולם ולתבונה. הכול הבל, בן חלוף, שקוף ומתעתע כמדוחי מרחב […]. נטרפה עליכם דעתכם ואתם הולכים בדרך מטורפת. השקר מקובל עליכם כאמת […]. כדי להראותכם הלכה למעשה את הבוז שאני רוחש לאורח חייכם, אני מדיר עצמי משני המיליונים שאי פעם חלמתי עליהם כעל גן עדן, ועכשיו אני בז להם. לשם הפקעת זכותי עליהם, אני יוצא מכאן חמש שעות לפני המועד הנקוב, ובזה האופן מפר את ההסכם…"
משסיים לקרוא, הניח הבנקאי את הדף על השולחן, נישק לאיש המוזר על ראשו, פרץ בבכי ויצא מן הביתן. מעולם, בזמנים אחרים, אפילו לאחר הפסדים כבדים בבורסה, לא חש, כפי שחש עכשיו, מין בוז כזה לעצמו. בבואו הביתה שכב במיטה, וסערת לב ודמעות מנעו ממנו ממושכות להירדם…"¹³

משהו זע בבנקאי, מגנה אותו בתוך עצמו, חריף יותר מכל הפסד בכל התערבות קודמת, קשה ככל שתהיה.
משהו שטפח על פניו בתחושה ברורה של החמצה – לא על כספו, שכן אותו הצליח שלא לאבד, כי אם החמצה על ההיאחזות במשהו ערטילאי וכל־כך לא חשוב.
החמצה על חיים שחלפו.
החמצה על הימור שהחמיץ את החיים.

כי הימור, בסופו של דבר, הוא בדיוק זה – מעשה הנובע מלהט או מחוסר דעת או מחוסר שליטה.
זו לא דרך רצינית להפגין חוכמה או חוזק.
זו לא דרך אמיתית להתקדם ולהצליח.

המשפטן הצעיר נכנס להתערבות במגמה להתעשר, להרוויח שני מיליון ככסף קל וללא מאמץ של עבודה והשקעה. אלא שהמשפטן לא שיער את גודל המחויבות וההשלכות של מעשה ההימור הפזיז שלו.
חמורה מכך היא העובדה, שהוא אינו היחיד.
בהימורים מציגים תמיד רק את אפשרות ההצלחה – אף פעם לא את אפשרות הכישלון, על אף  כשבהימור, מטבע הדברים, יש יותר סיכויים להפסיד מאשר לנצח.
ובכל זאת, ואף על פי כן, התקווה, האמונה, האשליה – דוחפות את האדם קדימה, שוב ושוב, להמר.
פעם קצת, פעם הרבה, פעם יותר מדי.

ההתערבות בין המשפטן לבנקאי הייתה אולי אווילית ו־וודאי שלא היה בה כדי לתרום תרומה ממשית לויכוח שהוליד את ההימור הפראי, אך בדיעבד הייתה התערבות זו חשובה ומאלפת, לא בגין הצלחתו של המשפטן על הבנקאי כמו דווקא בגין כישלון שניהם. התערבות זו הצליחה להוכיח כי בהימור, התוצאה היא כמעט תמיד מפלה מוחלטת – גם כשההימור מפסיד אך גם כשהוא מצליח.

סיבות רבות מספור יטענו נגד ההימורים, כפי שסיבות רבות מספור יטענו נגד כל מעשה נטול היגיון, רע ומקלקל.
אך אנשים הם אנשים.
לא תמיד הם מבינים מה טוב להם.
לא תמיד הם רוצים בו.
לפעמים, הם מבקשים דווקא את ההפך.

אם הם חכמים, הם יבינו זאת בזמן.
אם הם אנושיים, הם יבינו זאת אחר כך.
ואם איתרע מזלם שלא להיות האחד מן השניים, הם לא יבינו זאת כלל.

המאמר פורסם לראשונה בכיוון הרוח.