החזרה למוטב – עיון בסיפורו של או. הנרי
החזרה למוטב
עיון בסיפורו של או. הנרי
החזרה למוטב, יצירתו המפורסמת של או. הנרי, מספרת את סיפורו של ג'ימי ואלנטיין, גנב כספות מוכשר, המזדמן לעיירה נידחת ומתאהב, אהבה ממבט ראשון, בבתו של מנהל הבנק המקומי. התאהבות זו מביאה אותו לזנוח באחת את אורחות חייו הקודמים ולפצוח בחיים חדשים ומהוגנים כמוכר נעליים, משלוח היד בו עסק בבית הכלא.
שנה מאוחר יותר ושבועיים לפני יום נישואיו לנערה אשר שבתה את לבו, נדרש ג'ימי ליישם את מומחיות הפריצה שלו בשנית, הפעם כדי לחלץ את אחייניתה הצעירה של ארוסתו, שננעלה בכספת חדישה ומשוכללת שרכש הבנק לאחרונה. על אף השלכותיו הבלתי נמנעות של המעשה, פורץ ג'ימי את הכספת, חושף בכך את זהותו ופונה לעזוב את אהובתו ואת העיירה כאחד, לתמיד.
ג'ימי ואלנטיין הינו, כאמור, פורץ כספות מקצועי ומיומן, תמציתי במילותיו המדודות כבפרצותיו החלקות. אישיותו הרצינית חפה מגאווה ואינה שואבת הנאה מעימות עם רשויות החוק. ביסודו של דבר, ג'ימי אינו פושע במובן המקובל של המילה: הוא נמנע מחיי הוללות ונהנתנות, מעדיף שתיית חלב על פני משקאות אלכוהוליים ולעולם אינו מתרברב על אודות הצלחותיו והישגיו. אפילו סוהר בית הכלא, המכיר היטב את היסטוריית עיסוקו העברייני, ממליץ לו לחדול מפיצוח כספות ולחיות את חייו ביושר, ביודעו (ובאומרו) כי ג'ימי אינו אדם רע מיסודו. אך בנקודה זו, מלאכת הפריצה הינה עדיין ההיבט החשוב בחייו של ג'ימי ואלנטיין, והוא מתייחס אליה במלוא הרצינות הראויה: "ג'ימי התבונן באהדה במערכת כלי הפריצה המשוכללת ביותר במזרח כולו. הייתה זו מערכת מושלמת, עשויה פלדה, שעובדה בצורה מיוחדת וכללה סוגים חדישים ביותר של מקדחים, דקרים, מהדקים, מנקבים ומלחציים, נוסף על שניים או שלושה חידושים, פרי המצאתו של ג'ימי בכבודו ובעצמו, אשר עליהם הייתה גאוותו."1
במהותו, ג'ימי הוא איש עשייה חרוץ ורציני בכל מלאכה בה הוא עוסק – פריצת כספות וסנדלרות. תמונת ההיצג מתארת את מלאכתו השקדנית בתפירת סוליות נעליים, משלבת את עברו כפושע עם עיסוקו בהווה (שיהפוך למקצועו בעתיד), תוך עמידה על מידת הרצינות שהוא מפגין ביחס לכל אחד מהם. ברם ייעודו האמיתי של ג'ימי אינו טמון במקצועו ובמומחיותו אלא נרמז בשמו – ואלנטיין, כשמו של הקדוש הנוצרי שלזכרו נחוג חג האהבה הנוצרי2: ממבט חטוף בעלמה זרה לחלוטין (שאינה מודעת אפילו לקיומו3) הוא משנה את מהלך חייו מן הקצה אל הקצה והופך לראלף ספנסר, בעליה של חנות נעליים משגשגת, אזרח מהוגן ואהוב. למעשה, ג'ימי היה מאז ומעולם אדם אהוד, בעל חוג מכרים וחברים רבי השפעה. ידידים אלה הם שדאגו לשחרוריו התכופים מבית הסוהר, כל אימת שנתפס בגניבתו. חזותו המכובדת מעוררת רושם גם בקרב תושביה של אלמור, העיירה בה הוא מבקש לגור: המספר מעיד כי בהגיעו אליה לראשונה הוא נראה כצעיר חסון, השב לביתו לאחר שסיים את חובת לימודיו הגבוהים. אפילו פקיד הקבלה במלון מתרשם עמוקות מבגדיו האופנתיים ומהילוכו המהודר.
הופעתו של ג'ימי מחדדת את הרושם החיובי על אודותיו ומטשטשת כל זיקה אפשרית לדמותו של פושע מפוקפק ונכלולי.
אנבל אדמס, אשת חלומותיו של ג'ימי, היא שמחברת את ג'ימי אל הואלנטיין שבו. שמה מהדהד אל הפואמה המפורסמת אנבל לי מאת אדגר אלן פו שעניינה געגועיו האין־סופיים של פו לרעייתו וירג'יניה, שנפטרה ממחלת השחפת4. ארמוז ספרותי זה מעמיד את גורל אהבתם של ג'ימי־ראלף־אנבל בצילה הטרגי של הפואמה ומחדד את גורליות ההתמודדות, שעה שיידרש ג'ימי לבחור בין חיים לצד אהבתו לבין הצלת חיי אחייניתה הצעירה.
במאבק זה ימות ראלף וייוולד ג'ימי, מחדש, כדרכו של עוף החול, הפיניקס – ציפור מיתולוגית נדירה החיה במדבריות ערב, בעלת תוחלת חיים קבועה: בהגיעה לערוב ימיה, היא בונה לעצמה קן, מזמרת שיר קינה, מציתה את הקן בכנפיה, נשרפת בלהבות ונולדת מחדש מתוך האפר. קיומה מייצג את התחייה, ההתחדשות והאל־מוות. הדימוי שיוצר המספר בין עוף החול ובין ג'ימי הוא רמז מטרים להשתלשלות העלילתית העתידית ולעובדת היות ראלף גרסה בריאה (וקצובה בזמן) של ג'ימי, אשר על אף התחזית הקודרת והבלתי נמנעת כביכול, שוב־ישוב ויקום לתחייה.
הודות לאהבה הבין (והפנים) ג'ימי את מערך המוסר הראוי, שאינו כולל עוד פשע, גניבות ופריצות. אנבל היא זו המאפשרת לו לאמץ את המלצת הסוהר, איש החוק, וליישמה באופן מעשי במציאות היום־יום. הביטוי המשמעותי ביותר להכרה זו הוא ויתורו של ג'ימי על מזוודת כליו – מהות מלאכתו הקודמת, תכלית הגדרתו בעבר5.
בתפניתו המחוכמת של הסיפור, דווקא ביום שבו מבקש ראלף להיפטר באופן סופי מג'ימי הפושע ולמסור את מזוודתו, מתרחש האסון בין כותלי הבנק, הדורש את קימתו לתחייה של ג'ימי, פורץ הכספות המבריק.
ג'ימי נדרש להתמודד עם שני כוחות מנוגדים בתוך־תוכו, הנעים על שני צירי זמן שונים: האדם שהיה והאדם שהינו כעת. התמודדות זו היא לידתו המחודשת האמיתית של עוף החוף, המכפיפה ליחידה אחת את שתי זהויותיו של ג'ימי הפושע וראלף התמים: ג'ימי בוחר לחזור אל עברו אך הפעם לא כדי לגזול מהזולת אלא כדי לסייע לו. הוא מקריב את תועלתו ורווחתו האישית על מזבח אהבתו לאנבל וחיי הילדה. אילו היה מסתיר את עובדת מומחיותו, לא פורץ את הכספת ומניח לאחיינית למות, היה יכול ג'ימי להישאר בדמותו של ראלף ספנסר לצד אנבל, ואולם, על אף משלוח ידו המפוקפק, במוסריותו האנושית אין כל דופי וג'ימי אינו יכול שלא לבצע את המעשה הנכון – חרף הקושי הרגשי והמחיר המעשי הרב שייאלץ לשלם בגינו6.
מעבר להפסד הצורב והוודאי, יש במעשה הפריצה־הצלה חשיפה המסכנת את הפורץ לשעבר: ג'ימי מעולם לא נקשר בצורה ברורה אל מעשי השוד שיוחסו לו. הצטברות המקרים והנסיבות הובילו את בלשי המשטרה לחשוד בו, אך משום העדר בולט של הוכחות חותכות מעולם לא עלה בידם לבסס הרשעה חד־משמעית כנגדו. אף המספר היודע־כל מקפיד שלא לזהות את ג'ימי עם הפריצות המרובות, שבעצמו מעולם לא סיפר על אודותיהן לאיש. התייחסות זהירה זו עיצבה את דמותו כאישיות ערכית, הזוכה לכבוד ואהדה, ולא כפושע אפל וחסר מוסר. יתרה מכך: השגת כסף באמצעות פריצה מתוחכמת היא פיתוי שקשה להשתחרר ממנו. לפיכך, האופן החד שבו הצליח ג'ימי להתנער מהשפעה זו מעיד על השינוי שחל בו ואשר בדיעבד יכול גם להעיד על יחסו לחיי הפשע, שלא היה מהותי ושורשי כפי שניתן היה לשער. דווקא מעשה הפריצה האחרון הוא המסוכן ביותר עבורו, משום היותו מבוצע בפני קהל עדים. זיהוי זה יכול לקשור את ג'ימי עם מקרי השוד האחרים שיוחסו לו ולהביאו אל מאחורי סורג ובריח, הפעם למשך שנים ארוכות.
ג'ימי יודע זאת וכנגד כל חישוב אנוכי, בוחר באפשרות המוסרית והראויה.
ערכו האנושי של המעשה מתחדד עם הופעתו של בן פרייס, הבלש העוקב אחרי ג'ימי תקופה ממושכת ומייחל ללכדו בכל דרך אפשרית. ג'ימי, לאחר פריצת הכספת, מסגיר עצמו לידי פרייס מתוך ידיעה ברורה כי הפעם לא יימצא לו מפלט, ואולם זה האחרון מפתיע את יריבו הוותיק בתגובה בלתי צפויה:
""הלו בן!" אמר ג'ימי […]. "סוף־סוף תפסת אותי, האין זאת? אם כן, בוא נזוז. אין לי מה להפסיד."
ואז נהג בן פרייס באורח מוזר במקצת.
"חושבני שאתה טועה, מר ספנסר," אמר. "אינני סבור שאני מכיר אותך. מרכבתך מחכה לך, לא כן?" ובן פרייס פנה לדרכו, ופסע במורד הרחוב."7
"הבלש בן פרייס מעוניין לתפוס את ג'ימי כדי לשים קץ לפריצות, ואולי גם כדי לזכות בקידום. הוא דבק במשימתו ומקדיש זמן, מחשבה ומרץ כדי ללכוד את ג'ימי. מדרך פעולתו ניתן ללמוד על תכונותיו: פיקחות, מסירות לעבודה, אחריות ועקביות. על רקע זה בולט גודל מעשהו: הוא מוותר על התהילה, שהיה זוכה בה אילו אסר את ג'ימי. מעשה זה מוכיח שהוא אישיות מוסרית בעלת ערכים; הצלת אדם מעולם הפשע חשובה בעיניו יותר מהצלחתו האישית.8"
פרייס מוותר על התהילה שביקש לעצמו בניסיונו (לו הקדיש את מיטב מרצו וזמנו) ללכוד את הפורץ המפורסם. ובכל זאת, הוא בוחר שלא להסגיר את הפושע משום שנוכח לגלות כי ג'ימי ואלנטיין אינו עוד פושע הנדרש לעצור.
ברגע זה של ההתמודדות, מתוך ההתנגשות בין טובת ה"אני" וערך הזולת, מתגלה מוסריותה של דמות משנה זו, הקשורה באופן עמוק אל גיבור הסיפור: מצד ההיגיון נדרש הבלש לאסור את ג'ימי, העבריין המועד, ולהגן על החברה (ועל כספיה) מפני מעלליו. יד רכה תגרור פשיעה מתמשכת ועל כן חייב החוטא להיענש. אך מצד הרגש והאמונה מגלה פרייס כי הפושע הגדול אינו אלא אדם משוקם וכי כליאתו במצב כזה תהיה ענישה מאוחרת על פשעים ישנים (שעל חלקם אכן ריצה שנות מאסר ממושכות). התחבטות מורכבת אך בלתי מבוטאת זו מעמידה את הבלש מול התמודדות פילוסופית: האם הוא אדם המאמין בשינוי חיובי וביכולת החוטאים לתקן את דרכם או האם הוא איש חוק, שעקרונותיו המקובעים אינם מניחים לו לנוע הלאה עם המציאות?
השינוי שהתחולל ג'ימי לא בא כתוצאה מתהליך שיקומי שעבר בתקופת מאסרו9. אנבל היא זו אשר יוצרת את התפנית המשמעותית והראויה בחייו ומעגנת את עתידו בעיסוק ישר והגון.
ג'ימי זנח את מקצועו למן הרגע ש"הציץ בעיניה, ולפתע שכח את עצמו והיה לאדם אחר"10. פרייס, אשר ראה והבין זאת, הניח לו להמשיך בדרכו החדשה. פרייס, כפי שנרמז בשמו11, הוא התגמול בו זוכה ג'ימי בגין התיקון המוסרי שתיקן בעצמו, תיקון המגיע לשיא ביטוייו בהחלטתו לפרוץ לכספת כדי לשחרר את האחיינית הכלואה.
מאפייני ההתמודדות יוצרים מציאות מוסרית של עבר מול הווה, של פשיעה מול חזרה למוטב ומעל לכל – של חשיבה אנוכית מול ראיית הזולת. בהחלטתו מעצב ג'ימי מחדש את דמותו, בין אם הוא מכיר בכך ובין אם לאו, והוא עושה כן הודות למוסר האנושי טמון בו ולאהבה אשר מילאה אותו והביאה אותו להיות האדם הנכון בכל המקומות הנכונים.
