הוויתור הנעלה יותר
הוויתור הנעלה יותר1
קורלי הקבצן החליק אל עבר דלפק הארוחה החינמית. הוא לכד מבט מרפרף מעינו של המוזג ועמד יציב, מנסה להיראות כמו איש עסקים שבדיוק סעד במנגר והמתין לחבר שהבטיח לאסוף אותו במכוניתו. כוחותיו הבימתיים של קורלי היו שווי ערך להתחזות אבל הופעתו לקתה בחסר2
המוזג הקיף את הדלפק בדרך אגבית, מביט בתקרה כאילו היה מהרהר בבעיה מורכבת של קלסמין3, ואז נפל על קורלי בפתאומיות כזו שלנוסע המכונית הפתוחה לא היו שום תירוצים מוכנים. באופן שלא ניתן לעמוד בפניו, אבל בקור רוח כזה שנדמה להיות כמו פיזור דעת מצידו, מַנפֵּק המשקאות4 דחף את קורלי את הדלתות המסתובבות והעיף אותו החוצה, עם אדישות שהגיעה כמעט לכדי עצב. זו הייתה דרכו של דרום המערב.
קורלי עלה מתעלת הביבים בנחת. הוא לא חש כל כעס או טינה כלפי זה שהשליכו החוצה. חמש־עשר שנים של נוודות מתוך עשרים ושתיים שנות חייו הקשיחו את סיבי רוחו. הקְלָעִים והחיצים של מזל שערורייתי נפלו קהים מאבזם גאוותו המשוריינת. עם כניעה מיוחדת הוא סבל עלבון ופציעה מידי מוזגים. באופן טבעי, הם היו אויביו; ובאופן לא טבעי, הם היו לעתים קרובות חבריו. הוא היה חייב להסתכן איתם אך הוא עדיין לא למד להעריך את האבירים הדרום־מערביים הקרירים וחסרי המרץ של מחלצי החביות האלה, שהיו בעלי נימוסים כשל רוזן מפוטאקט ואשר, אם הסתייגו מנוכחותכם, סילקו אתכם בשתיקה ובשיגור אוטומטי המקדם פיון במשחק שח5.
קורלי עמד כמעט רגעים ברחוב הצר המרוצף בשיח אפונה6. סן אנטוניו7 התמיהה והפריעה לו. שלושה ימים הוא היה אורח לא־משלם של העיר לאחר שירד שם מקרון משא בגלל שג'וני המשומן אמר לו בדה מוין שהעיר אלמו נפלה, נאספה, בושלה והוגשה באופן חופשי עם שמנת וסוכר8. קורלי מצא שהעצה הייתה טובה בחלקה. היה אירוח בשפע מהסוג הרשלני, החופשי, הלא־סדיר אבל העיר עצמה הייתה משקולת על רוחו לאחר חוויותיו עם הערים הגועשות, הכמו עסקיות, השיטתיות של הדרום והמזרח. כאן הוא הטיל דולר לעתים קרובות אבל תכופות מדי בעיטה הגונה הגיעה בעקבותיו. פעם חבורה של בוקרים צוהלים קשרה אותו בחבל בכיכר הצבאית9 וגררה אותו על פני האדמה השחורה עד ששום שק סמרטוטים מכובד לא היה מוכן לתת חסות לבגדיו. הרחובות המתפתלים והכפולים, שהובילו לשום מקום, בלבלו אותו. ומלבד זאת היה נהר קטן, עקום כמו ידית של סיר, שהזדחל במרכז העיר, נחצה על ידי מאה גשרים קטנים דומים כל־כך זה לזה עד שהם עלו על עצביו של קורלי והמוזג האחרון נעל נעל במידה תשע.
המסבאה עמדה בפינה. השעה הייתה שמונה. אלה שחזרו הביתה ואלה שיצאו ממנו דחקו את קורלי על מדרכת האבן הצרה. בין הבניינים לשמאלו הוא הביט למטה על צוק שהכריז על עצמו כמעבר נוסף. הסמטה הייתה חשוכה להוציא כתם אור אחד. במקום שבו היה אור היו בוודאי בני אדם; במקום שבו היו בני אדם לאחר רדת הערב בסן אנטוניו עשוי להיות אוכל ובוודאי שתהיה שתייה, לכן קורלי פנה אל האור.
ההארה הגיעה מבית הקפה של שווגל10. מהמדרכה שלפניו קורלי הרים מעטפה ישנה. היא הייתה עשויה להכיל המחאה על סך מיליון. היא הייתה ריקה אבל הנודד קרא את הכתובת "אדון אוטו שווגל" ואת שם העיר והמדינה. חותמת הדואר הייתה דטרויט.
קורלי נכנס למסבאה, וכעת באור ניתן היה להבחין שהוא נשא החותמת של שנות שוטטות רבות. לא היה לו שמץ מקפדנותו של הנווד המקצועי המחושב והממולח. מלתחתו ייצגה את הדגימות הדחויות של חצי תריסר אופנות ותקופות. שני מפעלים שילבו את מאמציהם לספק נעלים לכפות רגליו. כשהבטתם בו חלפו במוחכם רשמים עמומים של מומיות, דמויות שעווה, גולים רוסים וגברים שאבדו באיים מדבריים. פניו היו מכוסים כמעט עד לעיניו בזקן חום מתולתל שהוא הקפיד לקצוץ עם אולר כיס ואשר סיפק לו את שם הדרך שלו11. עיניים כחולות־בהירות, מלאות זעף, פחד, ערמומיות, חוצפה והתרפסות העידו על הלחץ שרבץ על נפשו.
המסבאה הייתה קטנה, ובאווירה שלה ניחוחות של בשר ושתייה נאבקו על שליטה. החזיר והכרוב נאבקו במימן ובחמצן. שווגל עמל מאחורי הדלפק עם עוזר שנקבוביות העור שלו לא הראו שום סימני חסימה12. נקניקיות ווינאיות13 חמות וכרוב כבוש הוגשו לרוכשי בירה. קורלי דשדש לסוף הדלפק, השתעל שיעול חלול ואמר לשווגל שהוא יצרן ארונות מחוסר עבודה מדטרויט.
כפי שהלילה מגיע לאחר היום כך הוא קיבל את כוס המשקה הגדולה14 וארוחת הצוהריים שלו.
"הכרת אולי את היינריך שטראוס בדטרויט15?" שווגל שאל.
"האם הכרתי את היינריך שטראוס?" קורלי חזר על הדברים בחיבה. "מה, תגיד בו', הלוואי שהיה לי דולר על כל משחק של פינקול שאני והיינה היינו משחקים בצוהרי ימי ראשון16."
עוד בירה וצלחת שנייה של אוכל מהביל הונחו לפני הדיפלומט. ואז קורלי, ביודעו לרמת שלושים ושבע עשריות הליטר17 כמה רחוק משחק "הרמאות" יכול להגיע, דשדש החוצה אל הרחוב הלא־מבטיח.
וכעת הוא התחיל לתפוס את אי־הנוחות של העיר הדרומית הסלעית הזאת. לא היה דבר מהעליצות החיצונית והברק והמוזיקה שמספקים הסחות דעת אפילו לעניים ביותר בערי הצפון. כאן, אפילו מוקדם כל־כך, הבתים העגומים בעלי קירות האבן נסגרו ונחסמו נגד הלחות האפלולית של הלילה. הרחובות לא היו אלא נקיקים דרכם זרמו מקלעות אפורות של ערפל נהר. בשעה שהלך הוא שמע צחוק וקרקוש מטבעות ואסימונים מאחורי חלונות חשוכים, ומוזיקה שבוקעת מכל סדק בעץ ובאבן, אבל הסחות הדעת היו אנוכיות: יום הבילויים המקובל עדיין לא הגיע לסן אנטוניו.
אולם לבסוף, קורלי, בשעה שתעה, פנה בפינה חדה של רחוב אבוד אחר והגיע לחבורה צוהלת של בעלי מניות מהחוות המרוחקות מהמרכז אשר חגגה לעיני כל לפני מלון עץ עתיק. הולל18 גדול אחד ממדינת הכבשים שבדיוק עורר תנועה לכיוון המסבאה, סחף פנימה את קורלי כמו עז תועה יחד עם שאר העדר שלו. נסיכי הבקר והצמר הריעו לו כתגלית זואולוגית חדשה וחתרו בסערה לשמר אותו באלכוהול מדולל של שבחיהם ותשומת ליבם.
שעה לאחר מכן קורלי התנודד ממסבאת המלון, משוחרר על ידי חבריו ההפכפכים, שהתעניינותם בו שככה באותה המהירה שבה עלתה. מצויד במלואו בדלק אלכוהולי ועמוס במזון, השאלה היחידה שנותרה להפריע לו הייתה זו של מחסה ומיטה.
זרזיף גשם טקסני קל התחיל לרדת – שטף אין־סופי, עצל, בלתי פוסק שהנמיך את רוחם של גברים והעלה קיטור מהוסס מהאבנים החמות של הרחובות והבתים. כך מגיעים האביב "הצפוני" העדין והסתיו הידידותי עם ההצדעות המקפיאות וקריאות הלהתראות של החורף המגיע והנפרד. קורלי עקב אחרי אפו במורד הרחוב העקלקל הראשון אליו הובילוהו רגליו חסרות האחריות. בקצהו התחתון, על גדת הנחל המתפתל, הוא הבחין בשער פתוח ובחומת אבן מבטון. בפנים הוא ראה מדורות ושורה של סככות עץ נמוכות שנבנו כנגד שלושה צדדים של החומה התוחמת. הוא נכנס למתחם. מתחת לסככות סוסים רבים כרסמו בשיבולת השועל והתירס שלהם. עגלות וכרכרות19 רבות ניצבו סביב עם רתמות הצוותים שלהן מושלכות כלאחר יד על המוטות והעוּלּים20. קורלי זיהה את המקום כחצר עגלות, כזו שמספקים סוחרים לחבריהם ולקוחותיהם מחוץ לעיר. איש לא נראה באופק. אין ספק שנהגי הכרכרות האלה היו מפוזרים ברחבי העיר כדי "לראות את הפיל ולשמוע את הינשוף"21. בחפזונם להפוך לתומכי המרפאות לעליזות וההוללות בעיר, האחרונים שעזבו וודאי השאירו את שער העץ הענק נע על צירו, מתנדנד־פתוח.
קורלי השביע את הרעב של אנקונדה ואת הצמא של גמל, כך שהוא לא היה בהלך הרוח או במצב של חוקר. הוא זיגזג את דרכו אל העגלה הראשונה שראייתו זיהתה בחשיכה למחצה מתחת לסככה. זו הייתה עגלה של שני סוסים עם חלק עליון של בד לבן. העגלה הייתה מלאה למחצה בערמות רופפות של שקי צמר, שניים או שלושה צרורות גדולים של שמיכות אפורות, ומספר חבילות, צרורות וארגזים. עין נבונה הייתה מעריכה את המטען באחת כאספקה לחווה, קשורה למחר לאיזו אחוזה ספרדית גדולה, מרוחקת מערים, אבל לרמת המשכל המנומנמת של קורלי הם ייצגו רק חום ורכות והגנה מפני הלחות הקרה של הלילה. לאחר כמה מאמצים חסרי מזל, הוא כבש לבסוף את כוח הכבידה כדי לטפס על גלגל ולזנק קדימה על המיטה הטובה והחמה ביותר שהוא נפל עליה מזה ימים רבים. ואז הוא הפך באופן חייתי לחיה מתחפרת, וחפר את דרכו כמו כלב ערבה בין השקים והשמיכות, מסתיר את עצמו מהאוויר הקר, מוגן, חמים ובטוח כמו דוב במאורתו. במשך שלושה לילות השינה ביקרה את קורלי במינונים שבורים ורועדים בלבד. לכן עכשיו, כשמורפיאוס הוריד את עצמו לרמת נחשבת פחות כדי להתקשר אליו, קורלי אחז אחיזה כזו בג'נטלמן המיתולוגי הזקן, שזה היה פלא שמישהו אחר בעולם כולו קיבל קריצת שינה באותו לילה.
*****
שישה בוקרים מחוות צ'יבולו22 חיכו סביב דלת חנות החווה. סוסי הפוני שלהם ליחכו עשב בסמוך, קשורים בסגנון טקסס – שפירושו אינם קשורים כלל. מושכות הרסן שלהם נשמטו לקרקע, שזו דרך יעילה יותר לאבטח אותם (כזהו כוחם של ההרגל והדמיון) מכפי שהייתם יכולים להמציא מתוך חבל של חצי אינץ' ועץ אלון.
שומרי הפרה האלה התהלכו סביב בעצלתיים, כל אחד עם נייר סיגריה חום בידו, ובעדינות אך ללא הפסקה קיללו את סאם רבל23, בעל החנות. סאם עמד בדלת, מהדק את הגומיות האדומות הגמישות על שרוולי חולצת הכותנה הוורודה שלו24 והביט בחיבה מטה על הזוג היחיד של נעלים בהירות25 ברדיוס של ארבעים מייל. פשעו היה חמור והוא נקרע בין התנצלות צנועה לבין הערצת יופי לבושו. הוא אפשר למלאי "העישון" של החווה להתכלות.
"חשבתי שבטח יש תיבה של זה מתחת לדלפק, בחורים," הוא הסביר, "אבל זה התגלה כקטרים26."
"יש לך מקרה בטוח של התרחשות," פוקי רוגרס, רוכב גדרות מדיר בלארגו ורדה, אמר. "מישהו חייב במקרה לתת לך חבטה בראש עם קצה השוט27. רכבתי תשעה מייל בשביל קצת טבק וזה לא נראה טבעי והגון שצריך להרשות לך לחיות."
"הבחורים עישנו עוגת טבק סחוטה ועלי שיח אפונה יבשים כשעזבתי," מוסטנג טיילור, בוקר המטפל באוכפי הסוסים מחוות שלושת הבוקציות. "הם יחפשו אותי בחזרה עד תשע. הם יתארגנו, עם הניירות שלהם מוכנים לגלגל ריח מהדבר האמיתי לפני השינה. ואני צריך להגיד ל'ם שלוורוד העיניים הזה, ראש הכבש, רגלי הגופרית, חולצת מותניים ברונקו קליקו, סאם רבל, אין טבק בהישג יד."28
גרגוריו פלקון, בוקר ספרדי ומשליך החבל הטוב ביותר בצ'יבולו, דחף את סומבררו הקש הכבד והרקום בכסף חזרה על סבך תלתליו השחורים כזפת וגירד את תחתית כיסיו בשביל כמה פירורים מהעשב היקר29.
"אה, דון סמואל," הוא אמר בתוכחה אך עם מגע של נימוסיו הקסטיליאניים, "סלח לי. הם אומרים שלארנב ולכבשה יש את… איך אתם קוראים להם? המוחות? המוחות הקטלניים ביותר. אני לא מאמין בזה, דון סמואל, סלח לי. אני חושב שאנשים שלא מחזיקים טבק, הם… אבל אתה תסלח לי, דון סמואל."30
"עכשיו, מה הטעם לפטפט בשיחת חולין ידידותית, בחורים," סאם הלא־מוטרד אמר, מתכופף לצחצח את בהונות נעליו במטפחת אדומה־צהובה. "ראנס לקח איתו לסן אנטוניו את ההזמנה לעוד כמה מעשנים ביום שלישי. פונצ'ו רכב על הסוס של ראנס חזרה אתמול וראנס מתכוון לנהוג בעגלה חזרה בעצמו. לא היה משא גדול במיוחד – רק כמה שקי צמר ושמיכות ומסמרים ואפרסקים משומרים וכמה דברים שנגמרו לנ'. אני מצפה שראנס יתגלגל היום בוודאות. הוא משכים קום ונהג שודים, והוא צריך להיות כאן לא מאוחר מהשקיעה."31
"על איזה סוס הוא רוכב32?" מוסטנג טיילור שאל, עם שביב תקווה בקולו.
"האפורים של הכרכרה," סאם ענה.
"אם כך, אחכה קצת," אמר משגיח הסוסים. "הסוסים האלה אוכלים מסלול כמו שקוקייה רצנית אוכלת נחש עצים. ואתה יכול לפתוח לי פחית של שזיפים ירקרקים, סאם, בזמן שאני מ'כה למשהו טוב 'ותר."33
"תפתח לי כמה נצמדים צהובים34," פוקי רוג'רס ציווה. "אני אחכה גם."
הבוקרים נטולי הטבק ארגנו את עצמם בנוחיות על מדרגות החנות. בפנים סאם קצץ עם גרזן את החלק העליון של פחיות הפירות.
החנות, בניין לבן גדול מעץ כמו אסם, עמדה במרחק של חמישים יארד מבית החווה. מאחוריה היו אורוות הסוסים וקצת רחוק יותר סככות ועמדות הגז35 – שכן הראנצ'ו צ'יבולו גידל גם בקר וגם כבשים. במרחק קטן מאחורי החנות היו הצריפים עם סכך העשב של המקסיקנים36 שהעניקו את נאמנותם לצ'יבולו.
בית החווה היה בנוי מארבעה חדרים גדולים, עם קירות טיט מטוחים והרחבה מעץ באורך מטר ועשרה37. "גלריה" ברחוב עשרים וארבע רגל הקיפה את המבנה. הוא ישב בחורשה של עצי אלון עצומים ובוקצות מים ליד אגם – אגם ארוך, לא רחב מאוד, ועמוק ביותר שעם רדת החשכה דגים38 עצומים מזנקים אל פני השטח וצוללים עם רעש של היפופוטמים משתובבים באמבטיה שלהם. מהעצים נתלו זרים ונטיפים עצומים של הטחב האפור המלנכולי של הדרום. ואכן, בית החווה צ'יבולו נראה שייך יותר לדרום מאשר למערב. נראה ש"קיווה" טרוזדל39 הזקן עשוי היה להביא איתו משפלת מיסיסיפי כשהוא הגיע לטקסס עם הרובה שלו בשקע זרועו בשנת 1855.
אבל למרות שהוא לא הביא את אחוזת המשפחה, טרוזדל אכן הביא משהו מסוג ירושה משפחתית שהיה עמיד יותר מלבנים או אבן. הוא הביא קצה אחד של ריב משפחת טרוזדל־קרטיס. וכאשר קרטיס קנה את חוות דה לוס אולמוס, שישה־עשר מייל מהצ'יבולו, היו זמנים תוססים על מישורי האפרסקים ובסבך החורשה העבותה בדרום־מערב. באותם ימים טרוזדל ניקה את המברשת של רבים – זאב ונמרון מנוקד ואריה מקסיקני וקרטיס אחד או שניים נפלו יורשים לחריצים ברובה הבקר שלו40. כמו כן הוא קבר אח עם כדור קרטיס בתוכו על גדת האגם בצ'יבולו. ועד האינדיאנים של קיווה ביצעו את הפשיטה האחרונה שלהם על החוות שבין הפריו והריו גרנדה41 וטרוזדל, בראש החוואים שלו, רכב את האדמה אחריהם עד האמיץ האחרון, מרוויח את כינויו. ואז הגיע השגשוג בדמות גזיזת צאן42 והרחבת אדמות; ואז זקנה ומרירות, כאשר הוא ישב, עם רעמת השיער שלו, לבנה כמו פריחת הפגיונות הספרדים43 ועיניו העזות, הכחולות־בהירות, על הגלריה המוצלת בצ'יבולו, נוהם כמו הפומות שטבח. הוא צרד באצבעותיו כנגד הזקנה; הטעם המר לחיים לא נבע ממנה. הספל שנתקע בשפתיו היה שבנו היחיד רנסום44 רצה להינשא לקרטיס, הניצול הצעיר היחיד מהצד האחר של המריבה.
*****
במשך זמן הצלילים היחידים שנשמעו בחנות היו קרקוש כפיות הפח והצריכה המגרגרת של הפירות העסיסיים מצד הבוקרים, רקיעותיהם של סוסי הפונים המלחכים עשב ושיר עגום שהושר על ידי סאם בשעה שהבריש בשביעות רצון את שיערו הערמוני הנוקשה בפעם העשרים באותו יום לפני מראה מקומטת.
מדלת החנות ניתן היה לראות את שיפוע הערבה המתפרשת באי־סדירות אל הדרום, עם שטחי שיחי אפונה האוויריים בירוק בהיר במקומות הנמוכים יותר ואת עלייתה העמוסה במצבורים שחורים כמעט של שיח עבותה קצרה. דרך משטח שיחי האפונה הפציעה הדרך לחווה שבמרחק של חמישה מייל משם, זרמה אל השביל הממשלתי הישן אל סן אנטוניו. השמש הייתה נמוכה כל־כך שהגובה העדין ביותר הטיל את צללו האפור מיילים אל תוך ים אור השמש הירוק־זהב.
באותו ערב אוזניים היו מהירות יותר מעיניים.
המקסיקני הרים אצבע חומה־צהובה כדי להדמים את גירוד פח כנגד פח.
"כרכרה אחת," הוא אמר, "חוצה את האוריו הונדו. אני שומע את הגלגל. מקום סלעי מאוד, ההונדו."45
"יש לך אוזניים טובות, גרגוריו," מוסטנג טיילור אמר. "אף פעם לא שמעתי שום ד'ר חוץ מציפור השיר בשיח ומשב רוח קל משתולל על פני העמק הקטן46."
תוך עשר דקות טיילור העיר: "אני רואה אבק של עגלה עולה ממש מעל הקצה הפרוותי של המישור."
"יש לך עיניים טובות מאוד, סניור," גרגוריו אמר בחיוך.
שני מייל משם הם ראו ענן קלוש מעמעם את האדוות הירוקות של שיחי האפונה. תוך עשרים דקות עם שמעו את שקשוק פרסות הסוסים. תוך חמש דקות נוספות הסוסים האפורים זינקו מתוך הסבך, צונפים לשיבולת שועל ומושכים את העגלה הקלה אחריהם כמו צעצוע.
מצריפי המקסיקנים נשמעה קריאה: "אל אמו! אל אמו!"47. ארבעה צעירים מקסיקנים התחרו כדי להתיר את הסוסים האפורים. הבוקרים קראו קריאה של ברכת שלום ועונג.
ראנס טרוזדל, נוהג, השליך את המושכות לאדמה וצחק.
"זה מתחת ליריעת העגלה, בחורים," הוא אמר. "אני יודע למה אתם מחכים. אם סאם ייתן לזה להיגמר שוב, נשתמש בנעלים הצהובות שלו כמטרה. יש שני ארגזים. משכו אותם החוצה והדליקו. אני יודע שכולכם רוצים לעשן."
לאחר שפגע באדמה היבשה, ראנס הסיר את יריעת העגלה מהלולאות והשליך אותה מעבר לסחורות שבעגלה. שש זוגות של ידיים נחפזות משכו אותה החוצה וחיפשו מתחת לשקים ולשמיכות בשביל ארגזי הטבק.
קולינס הארוך, שליח טבק מקבוצת סן גבריאל, שרכב עם הארכופים הארוכים ביותר ממערב למיסיסיפי, חקר עם זרוע כמו עול של עגלה. הוא תפס משהו קשה יותר משמיכה ומשך החוצה דבר מפחיד – צרור בוצי וחסר צורה של עור קשור יחדיו בחוטים חזקים. מקצהו המרופט, כמו ראש וטופרים של צב שהופרע ממנוחתו, הזדקרו בהונות אנושיות.
"וואו הי!" קולינס הארוך צעק. "ראנס, אתה מסתובב ומעמיס גוויות? הנה… צרצרים מייללים!"48
קורלי צץ מתרדמתו הארוכה כמו איזו תולעת מבחילה ממחילתה. הוא פילס את דרכו החוצה בטופריו וישב, ממצמץ, כמו ינשוף שיכור ולא מכובד. פניו היו כחלחלים־אדומים ונפוחים ומחורצים פסים וקווים מוצלבים כמו אומצת השייטל49 הזולה ביותר של הקצב. עיניו היו חריכים נפוחים; אפו סלק כבוש; שערו היה גורם לסבך הפרוע ביותר של ג'ק בקופסה להיראות כמו ראש הקטיפה של קלאו דה מרוד. מה שנותר ממנו היה דומה להפליא לדחליל שהפך אנושי50
ראנס קפץ ממושבו והביט במטען המוזר שלו עם עיניים פקוחות לרווחה.
"בוא, נע ונד שכמוך51, מה אתה עושה בעגלה שלי? איך נכנסת לשם?"
הבוקרים התאספו סביב בחדווה. לזמן קצר הם שכחו מהטבק.
קורלי הביט סביבו באיטיות לכל כיוון. הוא נהם כמו טרייר סקוטי52 דרך זקנו המדובלל.
"איפה זה?" הוא צרצר דרך גרונו המיובש. "זו חווה ארורה בשדה פתוח. בשביל מ' הבאת אותי לפה, תגיד? אמרתי שאני רוצה לפה? מה אתם ראובנים מצותתים, הא? 'סתלקו או שאני אכניס אגרוף לכמה מהפרצופים שלכם53."
"תגרור אותו החוצה, קולינס," ראנס אמר.
קורלי החליק והרגיש את האדמה מתרוממת ומתנגשת בשכמותיו. הוא התרומם והתיישב על מדרגות החנות, רועד מעצבים זועמים, מחבק את ברכיו ומחייך בלעג. טיילור הרים קופסת טבק ותלש את חלקה העליון. שש סיגריות התחילו לזהור, מביאות לסאם שלום ומחילה.
"איך באת בעגלה שלי?" ראנס חזר, הפעם בקול שהזמין מענה.
קורלי זיהה את הנימה. הוא שמע אותה מצוות עובדי הרכבות ואנשים גדולים בכחול הנושאים אלות54.
"אני?" הוא נהם. "הו, אתה דיברת אלי? מה, אני הייתי בדרך למנגר אבל המשרת שלי שכח לארוז את הפיג'מה שלי. אז זחלתי אל העגלה הזו בחצר העגלות, מבין? לא אמרתי לך אף פעם להביא אותי לחווה הפורחת הזאת, מבין?"55
"מה זה, מוסטנג?" פוקי רוג'רס שאל, כמעט שוכח לעשן בהתלהבותו. "על מה זה חי?"
"זה גליוואמפוס, פוקי," מוסטנג אמר. "זה הדבר שצועק "ווילי־וולו" בעצי אלום באדמות הנמוכות של הלילות. אני לא יודע אם זה נושך."56
"לא זה לא, מוסטנג," קולינס הארוך התנדב. "לגליוואמפוס האלה יש סנפירים על הגב שלהם ושמונה עשר בהונות. זה פה זה היקלסניפטר57. הוא חי מתחת לאדמה ואוכל דובדבנים. אל תעמוד קרוב כל־כך אליו. הוא מוחק כפרים עם חבטה אחת של זנבו58."
סאם, איש העולם הגדול59, אשר פנה למוזגים בסן אנטון60 בשמם הפרטי, עמד בדלת. הוא היה זואולוג טוב יותר.
"ובכן, האם זה לא ווילי בשביל השפמים שלך?" הוא העיר. "מאיפה הגרלת את הנווד, ראנס? הולך לעשות אולם למקצרים מהחווה?"
"תגיד," קורלי אמר, שמתוך חזהו המשוריין כל חיצי השנינות הפכו קהים. "למישהו מכם, בחורים מתבדחים, יש שתייה עליו? תיהנו. תגיד, אני חטפתי מהחומר עד שאני לא יודע מימיני ומשמאלי."61
הוא פנה לראנס.
"תגיד, אתה חטפת אותי על ה… הספינה השטה שלך – אמרתי לך להסיע אותי לחווה? אני רוצה משקה. אני מתפרק לחתיכות קטנות. מה קורה?"
ראנס ראה שעצביו של הנווד מענים אותו. הוא שיגר את אחד הנערים המקסיקנים לבית החווה בשביל כוס ויסקי. קורלי גמא בלגימה אחת ובעיניו עלה זוהר קצר, אסיר תודה – אנושי כמו ההבעה בעינו של כלב יושב נאמן.
"תודה, בוס," הוא אמר בשקט.
"אתה מרוחק שלושים מייל ממסילת הרכב וארבעים מייל ממסבאה," ראנס אמר.
קורלי נפל חלוש לאחור כנגד המדרגות.
"מאחר ואתה כאן," בעל החווה המשיך, "בוא איתי. אנחנו לא יכולים להוציא אותך לערבה. ארנב עלול לקרוע אותך לגזרים."
הוא הוביל את קורלי לסככה גדולה שבה הוחזקו כלי הרכב של החווה. שם הוא פתח מיטת שדה62 והביא שמיכות.
"אני לא מניח שאתה יכול לישון," ראנס אמר, "משום שחרפּת במשך עשרים וארבע שעות, אבל אתה יכול לחנות כאן עד הבוקר. אני אדאג שפדרו יביא לך קצת אוכל."63
"לישון?" אמר קורלי. "אני יכול לישון שבוע. תגיד, חבוב, יש לך סיגריה64 עליך?"
*****
רנסום טרוזדל נהג חמישים מייל באותו יום ובכל זאת זה היה מה שהוא עשה.
"קיווה" טרוזדל הזקן ישב בכיסא הנצרים הענק שלו, קורא לאור מנורת שמן עצומה. ראנס הניח צרור של עיתונים טריים מהעיר על מרפקו.
"חזרת, ראנס?" האיש הזקן אמר, מסתכל למעלה. "בן," "קיווה" הזקן המשיך, "חשבתי כל היום בנוגע לעניין מסוים שדיברנו עליו. אני רוצה שתגיד לי שוב. אני חייתי בשבילך, לחמתי בזאבים ואינדיאנים וגברים לבנים איומים יותר כדי להגן עליך. מעולם לא הייתה לך אימא שתוכל לזכור. לימדתי אותך לירות ישר, לרכוב קשה ולחיות נקי. מאוחר יותר עשיתי ערימה של דולרים שתהיה שלך. אתה תהיה איש זקן, ראנס, כאשר הנתח שלי ייצא65. אני יצרתי אותך. ליקקתי אותך לצורה כפי שחתול נמרי בנגלי66 מלקק את גוריו. אתה לא שייך לעצמך – אתה צריך להיות קודם טרוזדל. עכשיו, האם יש עוד שטויות בנוגע לנערת קרטיס הזו?"
"אגיד לך פעם נוספת," ראנס אמר באיטיות. "כשם שאני טרוזדל וכשם שאתה אבא שלי, לעולם לא אשא קרטיס."
"ילד טוב," "קיווה" הזקן אמר. "כדאי שתלך לאכול ארוחת ערב."
ראנס הלך למטבח בחלק האחורי של הבית. פדרו, הטבח המקסיקני, זינק להביא את האוכל שהוא שמר חם בתנור.
"רק ספל קפה, פדרו," הוא אמר ושתה אותו בעמידה ואז: "יש נווד על מיטת שדה בסככת העגלות. קח לו משהו לאכול. עדיף שזה יספיק לשניים."
ראנס יצא לכיוון צריפי המקסיקנים. ילד הגיע בריצה.
"מנואל, אתה יכול לתפוס את ואמינוס67, במרעה הקטן, בשבילי?"
"למה לא, סניור? ראיתי אותו ליד הדלת68 אבל שעתיים חלפו. הוא נושא חבל גרירה."
"תביא אותו ותאכוף אותו מהר ככל שתוכל."
"מיד69, סניור."
עד מהרה, רכוב על ואמינוס, ראנס נשען באוכף, לוחץ בברכיו ודוהר מזרחה על פני החנות, שבה סאם ישב וניסה את הגיטרה שלו לאור הירח.
לוואמינוס תהיה מילה – ואמנוס, הסוס החום־אפרפר. המקסיקנים, שיש להם מאות שמות לצבעי סוס, קראו לו אפור70. הוא היה בצבע עכבר, בצבע צִפחָה, סוס חום־אפרפר71 מוכה פשפשים, אם תוכלו לתפוס זאת. במורד גבוה, מרעמתו ועד זנבו, עבר פס שחור. הוא יחיה לנצח ומודדים לא ימדדו מיילים רבים כל־כך בעולם כפי שהוא יעבור ביום.
שמונה מייל מזרחית לבית החווה צ'יבולו ראנס שיחרר את לחץ ברכיו וואמנוס עצר מתחת לעץ רטמה72 גדול. פריחת הרטמה הצהובה הרעיפה ניחוח שהיה מבטל את הוורדים של צרפת. הירח הפך את הארץ לקערה גדולה מקוערת עם שמי בדולח כמכסה. בקרחת היער חמישה ארנבים73 זינקו והשתובבו יחד כמו חתלתולים. שמונה מייל מזרחה יותר זרח כוכב חלוש שנראה כי צנח מתחת לאופק. רוכבי לילה, שלעתים קרובות ניווטו את מסלולם על פיו, ידעו שהיה זה האור בחוות דה לוס אולמוס74.
תוך עשר דקות יינה קרטיס75 דהרה אל העץ על סוס הפוני החומה־אדמדמה שלה ששמו רקדן76. השניים רכנו ושילבו ידיים באהבה.
"הייתי צריך לרכוב קרוב יותר לבית שלך," ראנס אמר, "אבל את לעולם לא תרשי לי."
יינה צחוקה. באור הרוך הייתם יכולים לראות את שיניה הלבנות החזקות ואת עיניה נטולות הפחד. שום רגשנות שם, על אף אור הירח, ריח הרטמה והדמות הנערצת של ראנס טרוזדל, המאהב, אבל היא הייתה שם, במרחק שמונה מייל מביתה, כדי לפגוש אותו.
"כמה פעמים אמרתי לך, ראנס," היא אמרה, "שאני הבחורה באמצע הדרך שלך? תמיד אמצע הדרך."
"ובכן?" ראנס אמר עם שאלה בקולו.
"עשיתי," יינה אמרה כמעט באנחה. "אמרתי לו אחרי ארוחת הערב כשחשבתי שהוא יהיה במצב רוח טוב. האם אי פעם הערת אריה, ראנס, עם הרעיון המוטעה שהוא יהיה חתלתול? הוא כמעט קרע את החווה לגזרים. הכול נגמר. אני אוהבת את אבא שלי, ראנס, ואני מפחדת… אני גם מפחדת ממנו. הוא ציווה עלי להבטיח שלעולם לא אתחתן עם טרוזדל. הבטחתי. זה הכול. איזו הצלחה הייתה לך?"
"אותו הדבר," ראנס אמר באיטיות. "הבטחתי לו שבנו לעולם לא יישא קרטיס. איך שהוא לא יכולתי לצאת נגדו. הוא זקן מאוד. אני מצטער, יינה."
הנערה נשענה על האוכף שלה והניחה יד אחת על זו של ראנס, שהייתה מונחת על קרן האוכף שלו.
"מעולם לא חשבתי שאוהב אותך יותר אם תוותר עלי," היא אמרה בלהט, "אבל אני כן. אני חייבת לרכוב חזרה עכשיו. חמקתי מהבית ואכפתי את רקדן בעצמי. לילה טוב שכן."
"לילה טוב," ראנס אמר. "תרכבי בזהירות מעל חורי הגירית ההם."
הם הסתובבו ורכבו בכיוונים מנוגדים. יינה פנתה באוכפה וקראה בבירור: "אל תשכח, אני הבחורה באמצע הדרך שלך, ראנס.
"לעזאזל עם כל הסכסוכים המשפחתיים ושאריות ירושה," ראנס מלמל בנקמנות אל הרוח בשעה שרכב חזרה אל הצ'יבולו.
ראנס הכניס את סוסו למרעה הקטן והלך לחדרו. הוא פתח את המגירה התחתונה ביותר של שולחן כתיבה ישן כדי להוציא את צרור המכתבים שיינה כתבה לו קיץ אחד כשנסעה לביקור במיסיסיפי. המגירה נתקעה והוא משך אותה בפראות, כפי שגברים יעשו. היא יצאה מהשולחן ופצעה את שתי שוקיו – כפי שמגירה תעשה. מכתב צהוב ישן מקופל ללא מעטפה נפל ממקום כל שהוא – ככל הנראה מהמקום שבו שכן באחת המגירות העליונות. ראנס לקח אותו אל המנורה וקרא אותו בסקרנות. לאחר מכן הוא נטל את כובעו והלך אל אחד מצריפי המקסיקנים.
"טיה וואנה77," הוא אמר, "אני רוצה לדבר אתך קצת."
אשה מקסיקנית זקנה־זקנה, לבנת שיער ומקומטת להפליא, התרוממה מעל שרפרף.
"שבי," ראנס אמר, מסיר את כובעו ולוקח את הכיסא היחיד בצריף. "מי אני, טיה וואנה?" הוא שאל, מדבר ספרדית.
"דון ראנסם, חברנו הטוב והמעסיק שלנו. למה אתה שואל?" האשה הזקנה השיבה בפליאה.
"טיה וואנה, מי אני?" הוא שב ושאל, עם עיניו הקשוחות מביטות אל תוך עיניה.
מבט מפוחד עלה על פניה של האשה הזקנה. היא מוללה את הרדיד השחור שלה.
"מי אני, טיה וואנה?" ראנס שאל פעם נוספת.
"שלושים ושתיים שנה אני חיה בראנצ'ו צ'יבולו" טיה וואנה אמרה. "חשבתי להיקבר מתחת לעצי הבוקיצה78 מאחורי הגן לפני שהדברים האלה יתגלו. סגור את הדלת דון ראנסם ואני אדבר. אני רואה בפנים שלך שאתה יודע."
ראנס בילה שעה תמימה מאחורי דלתה הסגורה של טיה וואנה. כשהיה בדרכו חזרה אל הבית, קורלי קרא לו מסככת העגלות. הנווד ישב על מיטת השדה שלו, מנדנד את רגליו ומעשן.
"תגיד, חבוב," הוא רטן. "זו לא דרך להתייחס לגבר לאחר שחטפת 'ותו. הלכתי לחנות ושאלתי סכין גילוח מהבחור החצוף הזה והתגלחתי, אבל זה לא כל מה שגבר צריך. תגיד, אתה לא יכול לשחרר בערך עוד שלוש אצבעות מהמשקה הזה? אף פעם לא ביקשתי ממך להביא אותי לחווה המזופתת הזו."
"תעמוד כאן באור," ראנס אמר, מתבונן בו בתשומת לב.
קורלי התרומם בזעף וצעד צעד אחד או שניים.
פניו, כעת מגולחים למשעי, נראו כי שינו את צורתם. שיערו סורק ונפל לאחור מצד ימין של מצחו בגל יוצא דופן. אור הירח ריכך בחסד את פגעי השתייה, ואפו הנשרי, המעוצב היטב וסנטרו המרובע המחורץ כמעט העניקו מראה ייחודי להופעתו.
ראנס התיישב למרגלות מיטת השדה והסתכל בו בסקרנות.
"מהיכן באת? יש לך בית או קרובים איפה שהוא?"
"אני? מה, אני דוכס." קורלי אמר. "אני סר רג'ינלד… אה, לעזאזל עם זה. לא, אני לא יודע שום דבר על אבות אבותיי. הייתי נווד מאז שאני יכול לזכור. תגיד, חבר וותיק, אתה הולך לסדר 'תם שוב הלילה או לא?"79
"אתה עונה על השאלות שלי ואולי אעשה את זה. איך התגלגלת להיות נווד?"
"אני?" קורלי השיב. "מה, אימצתי את המקצוע הזה כשהייתי תינוק. מקרה של הייתי חייב. הדבר הראשון שאני זוכר, הייתי שייך לנווד גדול ועצלן בשם צ'רלי אומצה גדולה. הוא שלח אותי לבתים כדי לקבץ נדבות. לא הייתי גדול מספיק כדי להגיע לבריח של השער."80
"האם הוא אמר לך פעם איך הוא קיבל אותך?" ראנס שאל.
"פעם כשהוא היה פיכח הוא אמר שהוא קנה אותי באקדח של שישה תופים ושישה כדורים מחבורה של גוזזי צמר מקסיקנים שיכורים, אבל מה ההבדל? זה כל מה שאני יודע."81
"בסדר גמור," ראנס אמר. "אני מניח שאתה נע ונד בוודאות. אני הולך להטביע את הסימן של חוות צ'יבולו עליך. אכניס אותך לעבודה באחד המחנאות מחר."
"עבודה!" קורלי נחר בבוז. "מה אתה חושב שאני? אתה חושב שאני ארדוף אחרי פרות, ואקפוץ־אדלג־ואנתר סביב הכבשים המשוגעות האלה כמו שהבחור הוורוד והצהוב בחנות אומר שהראבונים האלה עושים? שכח מזה."82
"הו, אתה תאהב את כזה כשתתרגל לזה," ראנס אמר. "כן, אני אשלח לך עוד משקה אחד עם פדרו. אני חושב שתהיה בוקר מהמעלה הראשונה לפני שאסיים איתך."
"אני?" קורלי אמר. "אני מרחם על הפרות שאתה שולח אותי להשגיח עליהן. הן יכולות לרדוף אחרי עצמן. אל תשכח את כוסית הלילה שלי, בבקשה, אדוני המנהל."
ראנס ביקר בחנות לפני שהלך לבית. סאם רבל חלץ את נעליו הצבעוניות, מתחרט ומתכונן ללכת לישון.
"מישהו מהנערים ממחנה סן גבריאל רוכבים הנה מוקדם בבוקר?" ראנס שאל.
"קולינס הארוך," סאם אמר בקצרה. "בשביל הדואר."
"קולינס הארוך," אמר סם בקצרה. "בשביל הדואר."
"תגיד לו," ראנס אמר, "שייקחו איתו את הנווד הזה למחנה וישמור עליו עד שאגיע לשם."
קורלי ישב על שמיכותיו במחנה סן גבריאל וקילל בכישרון כשראנס טרוזדיל רכב וירד מעל סוסו אחר הצוהריים שלמחרת. הבוקרים התעלמו מהתועה. הוא היה מלוכלך מאבק ובוץ שחור. בגדיו ביטאו את עמדתם האחרונה לטובת המוסכמות.
ראנס ניגש לבאק ראב83, מנהל המחנה, ודיבר בקצרה.
"הוא נץ פלומתי," באק אמר. "הוא לא עובד והוא שפל האנושיות הנמוכה ביותר שאי פעם ראיתי. לא ידעתי מה רצית שייעשה איתו, ראנס, אז פשוט נתתי לו לשבת. נראה שזה מתאים לו. הבחורים דנו אותו למוות כבר תריסר פעמים, אבל אמרתי ל'ם שאולי אתה שומר אותו בשביל העינוי."84
ראנס הסיר את מעילו.
"יש לי עבודה קשה לפני, באק, אני חושב, אבל היא חייבת להיעשות. אני חייב לעשות גבר מהדבר הזה. בשביל זה באתי למחנה."
הוא ניגש אל קורלי.
"אחי," הוא אמר, "אתה לא חושב שאם היית מתרחץ זה היה מאפשר לך להתיישב בחברת חבריך הגברים עם פחות עוולה לאווירה?"
"תברח, איכר," קורלי אמר בצחוק מזלזל. "וילי ישלח לקרוא לך בפעוטון כשהוא ירגיש שמתחשק לו להתרחץ."
הצ'ארקו, או בור המים, היה במרחק של 12 מייל משם. ראנס תפס את אחד מקרסוליים של קורלי וגרר אותו כמו שק תפוחי אדמה אל הגדה. ואז, בעוצמה ובמיומנות זריקה של השלכת פטיש, הוא השליך את החבר הפוגע בחברה הרחק לתוך האגם.
קורלי זחל החוצה ובמעלה הגדה, מתיז כמו דולפין.
ראנס פגש אותו עם חתיכת סבון ומגבת גסה בידיו.
"לך לקצה השני של האגם והשתמש בזה", הוא אמר. "באק ייתן לך בגדים יבשים בעגלה."
הנווד ציית ללא מחאה. בזמן שארוחת הערב הייתה מוכנה, הוא חזר למחנה. היה קשה לזהות אותו בחולצתו החדשה ובבגדי הברווז החומים שלו85. ראנס בחן אותו מזווית עינו.
"למען השם, אני מקווה שהוא לא פחדן," הוא אמר לעצמו. "אני מקווה שהוא לא יתגלה כפחדן."
ספקותיו שככו עד מהרה. קורלי הלך ישר למקום שבו הוא עמד. עיניו הכחולות־בהירות רשפו.
"עכשיו שאני נקי," הוא אמר במרומז, "אולי תדבר איתי. אתה חושב שיש לך פיקניק כאן, נכון? כפרי מגושם ומכוער שכמוך, אתה חושב שתוכל לדרוס גבר בגלל שאתה יודע שהוא לא יכול לברוח, בסדר גמור. עכשיו, מה אתה חושב על זה?"
קורלי הנחית חבטה צורבת כנגד לחיו השמאלית של ראנס. חותם טביעת ידו בלט באדום עמום על רקע השיזוף.
ראנס חייך באושר.
הבוקרים מדברים עד ליום זה על הקרב שהתרחש לאחר מכן.
במקום כל שהוא, בסיורו חסר המנוחה בערים, קורלי רכש את אומנות ההגנה העצמית. החוואי היה מצויד רק בכוח הנפלא ובשיווי המשקל של בריאות מושלמת ובעמידות שהחיים המהוגנים העניקו לו. שתי התכונות כמעט השתוו זו לזו. לא היו סיבובים רשמיים. לבסוף סיבי הכבד הנקי גברו ובפעם האחרונה שקורלי נפל מאחת ממהלומותיו המוזרות אך החזקות של החוואי, הוא נשאר על העשב אבל הביט למעלה עם עין פקוחה.
ראנס ניגש לחבית המים ושטף את האדום מהחתך בסנטרו בזרם מהברז.
על פניו היה גיחוך של סיפוק.
תועלת רבה עשויה לצמוח למחנכים ולאנשי מוסר אם היו יכולים לדעת את פרטי תוכנית הלימודים של החזרה למוטב שראנס יישם על את האסופי שלו במהלך החודש שבילה במחנה סן גבריאל. לאיש החווה לא היו תורות יפות לפענח – אולי כל המלאי החינוכי שלו כלל רק ידע על שבירת סוסים ואמונה בתורשה.
הבוקרים ראו שהמנהל שלהם ניסה ליצור אדם מהחיה המוזרה שהוא שלח ביניהם והם ארגנו את עצמם בשתיקה לסגל של עוזרים, אבל המערכת שלהם הייתה שלהם.
שיעורו הראשון של קורלי נתקע. הוא הפך ידידותי ואז לבעל יחסים קרובים עם מים וסבון, והדבר ששימח את ראנס יותר מכל היה שה"נושא" שלו החזיק מעמד בכל שלב גבוה יותר ברצף, אך המדרגות היו לעתים רחוקות זו מזו.
פעם אחת הוא הגיע לרביעית בקבוק הוויסקי שנשמר בחרדת קודש באוהל האוכל כנגד הכשות נחשים, ובילה שש־עשרה שעות על העשב, שיכור להפליא, אך כשקם על רגליו, צעדו הראשון היה למצוא את הסבון והמגבת שלו ולפנות אל בור המים. ופעם אחת, כשפינוק הגיע מהחווה בצורת סלסלת עגבניות טריות ובצלים צעירים, קורלי טרף את המשלוח כולו לפני שהבוקרים הגיעו למחנה בשעת ארוחת הערב. ואז הבוקרים הענישו אותו בדרכם שלהם. במשך שלושה ימים הם לא דיברו איתו, אלא כדי לענות על שאלותיו או הערותיו, והם דיברו בנימוס מוחלט ובלתי מתפשר. הם הפעילו תרגילים אחד על השני; הם הלמו זה בזה בכאב ובחיבה; הם הרעיפו זה על ראשו של זה קללות ידידותיות ואמירות מגונות; אבל הם היו מנומסים לקורלי. הוא ראה את זה, וזה עקץ אותו כמו שראנס קיווה שזה יעקוץ.
ואז הגיע לילה שהביא איתו צפון קר ורטוב. וילסון, הצעיר מבין החבורה, שכב יומיים במחנה, חולה עם חום. כשג'ו קם לאור יום כדי להתחיל להכין את ארוחת הבוקר, הוא מצא את קורלי יושב ישן על גלגל של עגלת האוכל כשרק שמיכת אוכף סביבו, בעוד שמיכותיו של קורלי נמתחו מעל וילסון כדי להגן עליו מפני הגשם והרוח.
שלושה לילות לאחר מכן קורלי גלגל את עצמו בשמיכתו והלך לישון, ואז שאר הבוקרים התרוממו ברכות והחלו בהכנות. ראנס ראה את קולינס הארוך קושר חבל לקרן של אוכף. אחרים הוציאו את אקדחי ששת התופים שלהם.
"בנים," ראנס אמר, "אני מודה לכם מאוד. קיוויתי שתעשו אבל לא רציתי לבקש."
חצי תריסר אקדחי שישה תופים החלו לפוצץ – צעקות איומות פילחו את האוויר – קולינס הארוך דהר בפראות על מיטתו של קורלי, גורר אחריו את האוכף. זו הייתה בסך הכול דרכם להעיר בעדינות את קורבנם. אחר כך הם ערפלו אותו במשך שעה, בזהירות ובגיחוך, בהתאם לקוד של מחנות בקר. בכל פעם שהוא השמיע מחאה, הם החזיקו אותו מתוח מעל גליל של שמיכות וחבטו בו באופן מצער עם זוג של חותלות מעור. וכל זה העיד שקורלי זכה בהכרה ושכר על הישגיו, שהוא מקבל את שבחי הבוקרים. לעולם עוד לא יהיו מנומסים כלפיו יותר, אבל הוא יהיה ה"שותף" שלהם ואחיהם הסורר, רגל אל רגל86.
כשהשטות הסתיימה, כל הידיים פשטו על קנקן הקפה הגדול של ג'ו ליד האש לכוסית לילה של ג'אווה87 ראנס התבונן היטב באביר החדש כדי לראות אם הוא הבין והיה ראוי. קורלי צלע עם ספל הקפה שלו לבול עץ והתיישב עליו. קולינס הארוך הלך אחריו והתיישב לצדו. באק ראב הלך והתיישב בצד האחר.
קורלי גיחך.
לאחר מכן ראנס צייד את קורלי במתלים, ואוכף וציוד, ומסר אותו לבאק ראב, והורה לו לסיים את העבודה.
שלושה שבועות מאוחר יותר רכב ראנס מהחווה למחנה של ראב, שהיה אז בעמק הנחשים. הבנים התכוננו לנסיעה של היום. הוא חיפש ביניהם את קולינס הארוך.
"מה דעתך על הברונקו הזה?" הוא שאל.
קולינס הארוך גיחך.
"הושט את ידך, ראנס טרוזדל," הוא אמר, "ואתה תיגע בו. ואתה יכול לנער גם את שלו, אם אתה רוצה, כי הוא לבן פלומתי ואין טוב יותר ממנו בשום מחנה."
ראנס הביט שוב בבוקר נקי הפנים, השזוף והחייכן שעמד לצדו של קולינס. יכול להיות שזה קורלי? הוא הושיט את ידו, וקורלי אחז בה בשרירי שובר ברונקו.
"אני רוצה אותך בחווה," ראנס אמר.
"בסדר, חביבי," קורלי אמר בלבביות. "אבל אני רוצה לחזור שוב. תגיד, חבר, זו חווה נהדרת, ואני לא רוצה הנאה גדולה יותר מלהריץ פרות עם חבורת הגברים הזאת. הם כולם שמחים־שמחים."
בבית החווה של הצ'יבולו הם ירדו מעל סוסם. ראנס הורה לקורלי להמתין בפתח דלת הסלון. הוא נכנס פנימה. "קיווה" טרוזדל הזקן קרא ליד השולחן.
"בוקר טוב, אדון טרוזדל," ראנס אמר.
הזקן סובב את ראשו הלבן במהירות.
"איך זה?" הוא התחיל. "למה אתה קורא לי "אדון"?
כשהוא הביט בפניו של ראנס הוא עצר, והיד שהחזיקה את עיתונו רעדה קלות.
"ילד," הוא אמר לאט, "איך גילית את זה?"
"זה בסדר," ראנס אמר בחיוך. "גרמתי לטיה חוואנה לספר לי. זה היה די במקרה, אבל זה בסדר."
"היית כמו בן בשבילי," אמר "קיווה" הזקן, רועד.
"טיה חוואנה סיפרה לי הכול על זה," ראנס אמר. "היא סיפרה לי איך אימצתם אותי כשהייתי בגובה הברכיים לברווז שלולית מתוך רכבת קרונות של מחפשי זהב שנסעה מערבה. והיא סיפרה לי איך הילד – הילד שלך, אתה יודע – הלך לאיבוד או ברח. והיא אמרה שזה היה באותו יום שגוזלי הכבשים עלו על בנדר ועזבו את החווה."
"הילד שלנו סטה מהבית כשהוא היה בן שנתיים", הזקן אמר. "ואז הגיעו עגלות המהגרים האלה עם נער שהם לא רצו; ולקחנו אותך. מעולם לא התכוונתי שתדע, ראנס. לא שמענו יותר על הילד שלנו."
"הוא ממש בחוץ, אלא אם כן אני טועה מאוד," ראנס אמר, פתח את הדלת וסימן לו.
קורלי נכנס.
איש לא יכול היה להטיל ספק. לזקן ולצעיר היה אותו תלתול שיער, אותו אף, סנטר, קו פנים ועיניים כחולות־בהירות בולטות.
"קיווה" הזקן התרומם בהתרגשות.
קורלי הביט סביב החדר בסקרנות. הבעה נבוכה עלתה על פניו. הוא הצביע על הקיר ממול.
"איפה הטיק-טוק?" הוא שאל בהיסח הדעת.
"השעון," קרא "קיווה" הזקן בקול רם. "שעון שמונת הימים עמד שם. למה…"
הוא פנה לראנס, אבל ראנס לא היה שם, מרוחק כבר מאה מטרים, ואמינוס, הדון הטוב שננשך על ידי הפרעושים, נשא אותו מזרחה כמו רוכב דרך אבק וחורשה עבותה לעבר חוות דה לוס אולמוס.
