הגשמה נשית כביטוי מוסרי – עיון ב"אנה על הצוואר" לאנטון צ'כוב

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 3
            [name] => על סיפורים וספרות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 3
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 84
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 3
            [category_count] => 84
            [category_description] => 
            [cat_name] => על סיפורים וספרות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

הגשמה נשית כביטוי מוסרי – עיון באנה על הצוואר לאנטון צ'כוב

הספר המשוגעת מעליית הגג: הסופרת והדמיון הספרותי של המאה ה־19, מאת חוקרות הספרות סנדרה גילברט וסוזן גובאר, השתמש באשתו המשוגעת של מר רוצ'סטר מג'ין אייר, ברתה מייסון, כדימוי לייצוגי הנשיות העצמאית והיצירתית בספרות הויקטוריאנית של המאה ה־19.

גילברט וגובאר חקרו את התפיסה לפיה נשים סופרות במאה ה־19 היו כבולות בכתיבתן לעיצוב דמויות נשיות כ"מלאך" או "מפלצת", שְׁנִיּוּת שצמחה (וכנראה הועתקה) מנטיות הסופרים הגברים לאפיין את הדמויות הנשיות בספריהם כנשים טהורות ומלאכיות או כמורדות משוגעות.
גילברט וגובאר טענו כי סופרות, כיוצרות נשיות, צריכות לשאוף להגדרה המתעלה מעבר לתפיסה חד־ממדית ומוגבלת זו ולכן חייבות לרצוח את שני הדימויים הקוטביים, משום שאף אחד מהם אינו ייצוג מדויק של נשים בכלל ושל נשים כותבות בפרט.
החוקרות מסתמכות על דבריה של וירג'יניה וולף מתוך מקצועות לנשים, המתארת את האופן שבו היא עצמה, כסופרת, חשה בצורך להיפטר מדמות "המלאך הנשי" כדי לכתוב משהו בעל ערך ("להרוג את 'המלאך שבבית', הרי זה אחד מתפקידה של הסופרת").

האומנם קיימת דרישה בלתי כתובה אך נחרצת לאימוץ תדמית "המלאך" כדי שלא להדרדר לתהום המפלצת השטנית? האומנם נדרשות נשים להצטיין כדמויות מופת של עקרות בית מושלמות משום שכשאינן צייתניות ומושלמות לתפארת, אזי הן בוודאי מופרעות ומשוגעות? ובעצם, האם זו בכלל שאלה מגדרית? האם אין נשים כוחניות ואכזריות, בממלכת המטבח־בית והעולם העסקי כאחד? האם נדרש תמיד להפעיל מערך אוהד, גם כשמדובר במציאות אחרת, שבה "המלאך" הנשי אינה דמות ראויה, ללא כל קשר להיותה או לאי־היותה אישה כנועה או עצמאית, מסורה או הישגית, צייתנית או עומדת על שלה?

סיפורו של אנטון צ'כוב, אנה על הצוואר, מתחיל ב"רגע שאחרי" טקס הנישואין של אנה ואלכסייץ'; טקס עלוב לכל הדעות שרק מתחפש לצנוע, נוכח קמצנותו המכוערת של אלכסייץ' אל מול עושרו וייחוסו המקצועי: "רבים דיברו בשבח הדבר ואמרו, שהנה כבר הגיע אלכסייץ' הצנוע לדרגה גבוהה בשירות ושוב אין הוא צעיר וחתונה רועשת עלולה להיראות כבלתי מתאימה לנסיבות. זאת ועוד: נגינה כזו עשוייה הייתה להישמע כצורמת את האוזן שעה שפקיד בן חמישים ושתיים נושא לו אישה, שרק זה עתה מלאו לה שמונה עשרה שנים. ועוד, אמרו שאלכסייץ' הצנוע, מהיותו אדם בעל עקרונות, סידר אותו ביקור למנזר, כדי להבהיר לה לאשתו הצעירה, שגם בנישואין מחשיב הוא, ראשית כל, את הדת ואת המוסר."¹

איזו מין חתונה זו, שאף אחד לא שמח בה? שאיש בה לא מנגן, רוקד ואוכל? חתונה שבה שהחתן והכלה רק שותים כוס אחת של יין (כל אחד את כוסו שלו, כמובן), מחליפים בגדים ונוסעים מאה וחמישים ק"מ למקום בו יוכלו להרהר בחומרתם של חיי הנישואין ובעובדה שכל דבר צריך להיעשות מתוך מחויבות ושיקול דעת?

החתן, כפי שנרמז כבר בקטע הפותח, הוא פקיד אפרורי, קמצן ורב־ייחוס – בפרט זה שהעניק לעצמו; גבר שמנמן בגין זלילות שאינן יודעות שובע ועצלנות שאינה דוגלת בתזוזה אלא לשם התחנפות². טיפוס מדושן עונג וזחוח מחשיבות עצמית – מרוצה כל־כך עד שניפח עצמו לדעת – מטופח מאוד בפאות לחייו המסודרות, בגילוחו המוקפד, בהתנהלותו (שלא לומר התגלגלותו) הנינוחה, שופעת גינונים מעודנים.
אולם אנטון צ'כוב אינו מניח לחזות הטרזנית לבלבל את קוראיו ודואג לחדד את הרושם השלילי על אודות אלכסייץ', כשהוא מדמה את "סנטרו המגולח למשעי, המעוגל והבולט […] לעקב של נעל [ומוסיף ש]הדבר האופייני ביותר בפיו היה העדר השפם, זו החלקה הקרחת […] אשר בהדרגה נתמשכה והייתה ללחיים שמנות, שזעו נעו כמקפא של פשטידה."³

חתונתם של אנה ואלכסייץ' היא עסק כלכלי לכל דבר, משום שאנה צריכה להציל את משפחתה מחרפת רעב ואלכסייץ' צריך רעייה יפה לצידו⁴.

אביה של אנה, פיוטר ליאונטיץ', מכור לטיפה המרה: אין רגע שבו הוא אינו שיכור, רועד וחיוור; רגע אחד שבו אינו מבייש את שני בניו הקטנים, פטיה ואנדרושה⁵. האופן העדין והנואש בו מנסים פטיה ואנדרושה למנוע מאביהם השיכור להתרגז או להמיט קלון על עצמו נוגע ללב ברגישותו המייסרת באופן חסר תקנה.

פיוטר ליאונטיץ' החל לשתות רק לאחר מות אשתו; בהתחלה עבד כמורה לכתיבה תמה ולציור, אבל עם התמכרותו החל הכול להיהרס. בגין הרעב והעוני היו פטיה ואנדרושה מתהלכים ללא נעליים או ערדליים, ברוסיה הקפואה עד מינוס של חמישים מעלות.
להגנתו ייאמר שהוא משתדל להיטיב עם מצבו: "לאחר הארוחה רגיל היה לחלץ עצמו. חיוור, עם חתכים של גילוח על סנטרו, היה ניצב כמחצית השעה לפני הראי, מותח צווארו הרזה, מגנדר עצמו, סורק לשערותיו, מסלסל בשפמו השחור, מזה מי בושם על פניו, עונב עניבתו כפרפר; אחר כך היה לובש את כסיותיו, חובש את הצילינדר ויוצא ליתן שיעורים פרטיים."⁶

כמה שונה מאמץ זה מגינדורי ההתפנקות של אלכסייץ' המעונג: מאבק ארוך של קרצוף וקילוף כדי להשיל את המסכה הקשה של העוני, השכרות והעליבות.
אבל אף על פי כן ולמרות הכול, הכול נותר תמיד עלוב וחסר ישע, ללא כל תקנה.

פעם הועמד האב למשפט שהוביל לעיקול הרהיטים הספורים שנותרו בבית.
מילא החוסר, אבל הבושה. כמה הם טובעים בה, אנה, פטיה ואנדרושה.

מתוקף הנסיבות הפכה אנה לאימא שבבית. היא הייתה צריכה לטפל באביה, להטליא את הגרבים, לקנות, לסדר, להכין ומעל לכל להתיירא מאי־הידיעה שטומן בחובו העתיד, שהרי האב שותה ואינו חדל, ועל כן עוד מעט ויפוטר ואולי אף ימות ואזי יישארו היא ואחיה יתומים ועזובים לבדם בעולם.
אנה הייתה בחורה צעירה ויפה, אך אפילו המחמאות הפשוטות שחילקו לה, אלה שהיו מרוממות את רוחה של כל בחורה אחרת, צעירה ויפה כמוה, הסבו לה צער מפני שהזכירו לה כמה עלובה היא נראית, "בכובעה הזול ובחורי נעליה, שתוקנו בצבע"⁷, אפופה תמיד בתחושה כאילו העולם כולו מסתכל עליה, שופט ובוחן, דן אותה לחומרה.

אנה מרגישה כך משום שזה האופן שבו היא עצמה שופטת את עצמה, על אף שאינה מבינה שהיא עושה זאת. היא אינה מייחסת לעצמה חשיבות, ולו במובן הזעיר ביותר, כדי להסכים עם האפשרות שגם מחשבותיה יכולות להיות בעלות ערך, שגם רגשותיה ראויים להתייחסות.
ייתכן מאוד שהיא אפילו אינה מכירה בקיומם של רגשותיה או בעובדה שמותר לה לחוש אותם.
היא פשוט עושה מה שצריך לעשות.
מלאכית לכל אורך הדרך.

חתונה הייתה אפוא הצעד המתבקש.
לאלכסייץ' המבוגר לא היה את המראה או את שיעור הקומה, אולם היו לו את הכסף ואת ההשפעה למנוע את פיטוריו של אביה מבית הספר. מנגד, לא היה בהם די כדי לגרום לאנה לאהוב אותו והיא נחרדת למחשבה שעכשיו, משהוא בעלה, יש לו את היכולת או הסמכות לגעת בה, מבלי שתוכל להדוף אותו או לסרב.
"היא זכרה איזה יסורים גרם לה טכס הכלולות, שעה שדומה היה לה כי הכומר, האורחים וכל הנוכחים בכנסייה הביטו בה במבטים נעצבים; למה זה נישאת היא, נערה חמודה, טובה, לגבר בא בשנים ולא מעניין? עוד בבוקר יום זה מאושרת הייתה על שהכול סודר לשביעות רצונה, ואילו בהמשך הטכס ועכשיו בקרון הרכבת, חשה עצמה אשמה, מרומה ומגוכחת. הנה נישאה לאדם עשיר, ואף על פי כן כסף אין לה. שמלת הכלולות ניקנתה בהקפה, וזה עתה, כשאביה ואחיה נפרדו מעליה, יכולה הייתה להבחין בפניהם שאין להם אפילו קופייקה אחת. האם תימצא להם ארוחת ערב הלילה? ומחר? ומשום מה דומה היה לה, שאביה והנערים סובלים, בהעדרה, חרפת רעב והרגשתם אומללה כביום שלאחר הלוויתה של אמה. "הו, מה אומללה אני", הרהרה. "ולמה זה כל כך אומללה אני?""⁸

אלכסייץ', היודע היטב כיצד לטפח ולדאוג לעצמו, מונע מאנה כל דבר שאינו בגדר הכרח. כשהוא מוציא אותה לתיאטרון ומתחשק לה איזה ממתק, הוא מיד מזדעק ורוטן, "אבל כיוון שלא נעים היה לעזוב את המזנון בלי לקנות דבר, היה מזמין בקבוק מי סודה ושותה אותו בעצמו עד תומו, ודמעות ניקוות אז בעיניו. ברגעים כגון אלה שנאה אותו אניה."⁹

חייה החדשים של אנה "החדשה" היו יכולים להצטייר כגן עדן עלי אדמות בעיני אנה "הישנה": פטור נצחי מכל הקשור בעבודות הבית ותחזוקתו. ואולם, כמו גיבורות צ'כוביאניות אחרות, גם אנה אינה רווה נחת בחייה הנוחים: "כשהלך אלכסייץ' הצנוע למשרדו, הייתה אנה פורטת על הפסנתר או בוכה משיעמום סתם, או שוכבת על הספה וקוראת רומאנים, או מתבוננת בעיתוני אופנה."¹⁰
לעתים הייתה נדרשת לארח את נשות חבריו לעבודה של אלכסייץ'. "נשים ביתיות, לבושן חסר טעם, מחוספסות כטבחיות, שפתחו ברכילות מכוערת ואטומה כנשים עצמן"¹¹ ואנה הלוא צעירה ויפה, בעלת טעם אנין ועל אף שמעמדה נמוך מזה של טבחית, היא עדיין נעלה יותר "מגבירות" עלובות אלה, בעיקר הודות לחינוך שקיבלה מאמה, ש"מתלבשת הייתה תמיד לפי האופנה האחרונה ולא חסכה מעמלה על תלבושותיה של אניה; הייתה מלבישה אותה באלגנטיות כבובה ממש, לימדה אותה לדבר צרפתית ולרקוד את המזורקה להפליא […]. כאמה כן גם אניה מוכשרת הייתה לתפור לה שמלה חדשה מישנה, לנקות כפפות בבנזין, לשכור תכשיטים. וכאמה ידעה גם […] לעפעף בעיניה, לדבר בקול רוחש, לעשות העוויות חינניות, להתפרץ באקסטזה, אם יש צורך בכך ולעטות על עצמה אווירה נעצבת ומאודשת. ומאביה ירשה שיער שחור ועינים שחורות, עצבים רגישים וההרגל להיראות תמיד במיטב מראיה."¹²

חייה החדשים של אנה נראים כמציעים לה הכול ולא־כלום בעת ובעונה אחת.
דבר אחד אמיתי עדיין יש ברשותה: משפחה שצריכה אותה; משפחה שבעבורה התחתנה עם הגבר הזה, שאינה מסוגלת לסבול ושמפניו היא מתייראת עד שאינה יכולה לאכול שעה שהוא זולל וסובא כמויות שיכולות להספיק לעשרה אנשים, אולם משפחתה "הישנה" מסתכלת על אנה בעין חדשה ועקומה: "אביה והנערים הביטו בה באורח מוזר, כאילו אך רגע קודם בואה האשימוה על שנישאה בשביל כסף לאדם טרחן וטרדן, שלא אהבה אותו. שמלותיה המרשרשות, עדייה ואווירתה הכללית הזאת כשל גברת, הביאו להם הרגשת אי נוחות וכמו עלבה בהם. בנוכחותה חשו עצמם מבויישים קימעה ולא ידעו על מה לדבר עמה. אולם עוד אהבוה כמאז ולא הורגלו לסעוד ארוחותיהם בלעדיה. היא ישבה עמם לאכול מרק כרוב, דייסה עבה ותפוחי אדמה מטוגנים בשומן עגל, שריחם כריח שעוות הנר […]."¹³

זו העובדה המרה מכולן: הסיבה שלשמה נישאה אנה כנגד רצונה ועל אף סלידתה הקשה היא הדבר העיקרי שניזוק כאן. אנה אינה יכולה לעזור לאביה ואחיה: לא מבחינה כלכלית, שכן בעלה משגיח אחריה בשבע עיניים, מונה את תכשיטיה ומקפיד לבדוק שאינה מוכרת דבר אלא מתכשטת עצמה ומתלבשת כראוי לאישתו הצנועה של אדם צנוע ומכובד שכמותו¹⁴ ולא כמשענת נפשית – שכן עכשיו, דווקא עכשיו, דווקא בגללם, הם חשים רחוקים ממנה, נמוכים ועלובים ממנה, חסרים ונכלמים בפניה.
כל "[…] זה היה מכאיב מאוד. היא עשתה ככל שציווה עליה בעלה לעשות וכעסה מאוד על עצמה על שהרשתה לרמותה כפתיה קטנה. היא נישאה לו בשל כסף, ואף על פי כן היה לה עכשיו פחות כסף מאשר לפני נישואיה. לפנים היה אביה נותן לה לעיתים מטבע של עשרים קופייקות, אבל עתה לעולם אין בידה פרוטה ליטול כסף בהסתר, או לבקש שיינתן לה לא יכלה; יראה הייתה את בעלה, מרעידה הייתה מפניו, ודומה היה לה, שהיא מתייראת מפניו מאז זמן רב."¹⁵

אנה היא הייצוג החזק ביותר של "האישה המלאכית" הנקיה מכל שמץ של אנוכיות, זו ש"הצטיינה באמנויות הקשות של חיי המשפחה" ואף הרבה יותר מזה, זו שהקריבה עצמה מדי יום ביומו למען משפחתה.
ומה מנת חלקה?
לא־כלום.
היא יוצאת קירחת מכאן ומכאן.

על כן יש "לרצוח" את אנה ולהוליד מישהי אחרת, טובה יותר, במקומה.
אך גם האישה החדשה והטובה ביותר, זו שלכאורה מממשת את עצמה, שעושה למען עצמה, ששמה את עצמה במרכז, אינה כזו מציאה גדולה.

אנה החדשה והטובה ביותר, רוצה גם היא לחוש שהיא מישהי, מישהי ששווה משהו.
כשהיא ובעלה יורדים מהרכבת בנקודת הסתעפות מסילות, היא אינה מתאפקת מלמשוך את תשומת ליבם של גברים זרים, הטורפים אותה בעיניהם החמדניות. עליזות המפגש האקראי עם אנשים זרים ושמחים גורמת לה לחוש מסוחררת מתקווה אפשרית לאושר ולהאמין שבכל זאת, ישנו עולם הממתין עבורה, על אף החושך הגדול שכיסה אותו עד כה.
אמונה זו מתחזקת ומתגבשת בערב הצדקה של ה־29 בדצמבר, שם הופכת אנה ליפיפיית הנשף בכבודה ובעצמה: "כששמעה אניה בשעה שעלתה במדרגות […] את צלילי המוסיקה וראתה כל אורך גופה בראי הענק, שנוצץ באורות אין ספור, ניתר ליבה משמחה וחשה באותו אושר, שפקד אותה לאור הירח בתחנת הרכבת. גאה נכנסה, בטוחה בעצמה, וזו לה הפעם הראשונה בחייה שהיא רואה עצמה לא כתינוקת אלא כגברת, מחקה בהילוכה את דרך ההילוך של אמה המנוחה ואת גינוניה. ובפעם הראשונה בחייה חשה עצמה עשירה וחופשיה. אפילו נוכחותו של בעלה לא העיבה על הרגשתה, מאחר שברגע שעברה את מפתן האולם חשבה אינסטינקטיבית שקרבתו של בעלה המבוגר אינה גורעת ממנה כלל ועיקר, אלא להיפך, משווה לה משהו מסתורי – פיקנטי, המדובב כל כך ללבות הגברים."¹⁶

תיאור שהוא בחזקת חלום שהתגשם, גמול מתוק שמגיע באיחור רב אחרי הרבה סבל, צער והחמצות מרות מדי.
כמו סינדרלה, הופכת אנה לרקדנית המחוזרת ביותר, לאשת העולם הגדול השנונה, לפלרטטנית מיומנת. הנערה הקרתנית בעיר הגדולה נפעמת מהאורות הנוצצים, מתשומת הלב, מהשפעת יופייה על הגברים הנשנקים מחזותה הזוהרת ונופלים שדודים מפני חינה המכשף.
גם כאן, כמו תמיד, היא חשה כמו הכול מביטים בה, אך מה נעימה תחושה עילאית זו, של הימצאות מכובדת ומופלאה כל־כך במרכז העניינים, כשהיא מושא להערצה ולקנאה מצד רבים כל־כך.
אפילו במכירת הצדקה הצליחה באופן לא רגיל, סוחפת אחריה את הגברים המכובדים בחליפותיהם המצוחצחות, בגינוניהם הנרגשים, בעיניהם המעריצות: "אניה הפצירה בלקוחות והוציאה כספים מכיסם, משוכנעת עתה כליל שחיוכיה ומבטיה אינם מביאים לבריות אלא אושר. לפתע כמו נתחוור לה, שהיא נולדה אך לחיים רועשים, מזהירים אלה, עם צחוק, מוסיקה, ריקודים, מעריצים ואותו פחד נושן מפני הכוח שאומר להכביד עצמו עליה ומאיים למחצה, נדמה עתה מגוחך בעיניה. לא נתייראה עוד מאיש, ורק מיצרה הייתה בליבה על שאמה איננה עמה כאן לשמוח בהצלחתה. אביה, שכבר נעשה חיוור אבל עוד יציב על רגליו, בא אל הביתן לכוס קוניאק. אניה הסמיקה מחשש שמא יאמר דבר בלתי נאות (כבר בושה הייתה על שיש לה אב כל כך עני ורגיל) […]."¹⁷

כך נולדה לה המפלצת.

ההערה המופיעה בסוגריים – בלתי חשובה לכאורה, שולית וכמעט לא מורגשת – היא שמגלה, כמעט בדרך אגב, כי בנקודת חדשה זו הזיכרונות על התנהגותו המבישה של אביה אינם עוד עצובים אלא "בלתי נאותים".
כעת אנה אינה מצטערת על כל הדברים שאבדו להם, על החיים שנהרסו, על אחיה הרזים והחיוורים.
כעת אנה מתביישת שיש לה פשוט כל־כך, עני כל־כך, רגיל כל־כך.

אנה הקודמת מתה – אנה הקטנה, העלובה, החסרה, המיוסרת.
במקומה נולדה אנה הזוהרת, אנה החיה למען עצמה, השואבת את כוחה מהגברים המתחפנים, אנה השולטת בבעלה ביד רמה, אנה המבזבזת כספים לצורך הנאותיה ושעשועיה.

ואביה?
ואחיה היחפים?

"אנה המשיכה לנסוע בשלישיות, לצאת לצייד עם ארטינוב, לשחק במחזות בני מערכה אחת, להיות מוזמנת לארוחות ערב, והמעיטה יותר ויותר לראות את בני משפחתה. עכשיו סעדו לבדם. אביה שתה לשכרה יותר מתמיד; לא היה כסף והארמוניקה נמכרה כבר מזמן לשם כיסוי חוב. הנערים שוב לא הרשו לו לצאת לרחוב לבדו, אלא הלכו בעקבותיו מחשש שמא ימעד ויפול; וכל אימת שפגשו באניה נוסעת בכרכרה הדורה רתומה לצמד סוסים […] היה פיוטר ליאוניטיץ' מסיר את הצילינדר שלו ואומר לצעוק משהו לעומתה, אולם פטיה ואנדרושה תופשים היו בזרועו ואומרים לו בקול מתחנן: "אל לך, אבא יקר… מספיק, אבא יקר…""¹⁸

יש להניח, או לפחות לקוות, שלא זו הדמות אליה כיוונה וירג'יניה וולף כשביקשה להרוג את המלאך המונע מהאישה לפרוש כנפיים ולהיות היא עצמה.

מפלצת אינה חייבת להיות אישה מופרעת, השורפת בתים שאין מקשיבים לה.
מפלצת יכולה גם להיות זו שמאמינה שאישה היא ישות כה מיוחסת, עד שהיא חייבת לחיות למען עצמה בלבד.

לו הייתה מוחלפת המילה "אישה" ב"גבר" – האם עדיין היה ניתן להטיף למחשבה משוחררת כל־כך?

אמנם כן: אנה לא הגשימה עצמה, ואי־הגשמה זו הפכה אותה לאחת מאותן נשים משועממות, נהנתניות, סתמיות וחסרות משמעות שגורמות הרבה יותר נזק מכל תועלת שאפשר להעלות על הדעת. אך מנגד, גם הרעיון שאנשים טובים רק אם וכשהם בשיאם, במקום הגבוה ביותר, על חשבון כל דבר אחר – דאגה לזולת, אכפתיות, וטוב לב – מתעלם מהמציאות בצורה עיוורת לא פחות.

אילו הייתה אנה מתמרדת נגד אפשרות נישואיה – הייתה משפחה נותרת באותו המצב, אך היא עצמה הייתה (אולי) ניצלת. לא רק מהתחושה הקשה של מרירות ואומללות, שמתחלפת חיש מהר בתחושות גדלות בלתי מרוסנת, אלא אולי דווקא מאותה תחושה של גדלות בלתי מרוסנת, שהיא התחושה המסוכנת מכולן.

במאה העשרים ואחת לא צריך למהר כל־כך להרוג את המלאך יחד עם המפלצת.
ובעצם, לא צריך להרוג אותו בכלל.
אם לא מרעיבים משהו כל־כך, הוא לא ייצא לטרוף ולהחריב את העולם ברגע הראשון שתהיה לו הזדמנות.