הבת
הבת
בין מיכל בת שאול לבתו חסרת השם של המן האגגי לא מתקיים שום סוג של קשר: לא קשר משפחתי, לא קשר לאומי, לא קשר דתי; אולי רק קשר מגדרי, וגם זה בדוחק. שתי נקודות על שני צירי זמן שלא נפגשות, לא מתאימות ולא נוגעות זו לזו בשום צורה או אופן.
ובכל זאת, סוג של קשר ענייני מחבר ביניהן, דמיון בפעולה אחת, המגשרת בין שני עולמות:
"וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי. וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ. וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ."1
המן היה השר הבכיר בממלכת אחשוורוש, המשנה למלך והנציג הקרוב אליו ביותר2. אם מקובלות חברתית מקנה סוג של אשרור הערכתי הרי שמקובלות ומקורבות לשליט על מאה עשרים ושבע מדינות מעניקה תחושה של חשיבות, שליטה ומשמעות. זו לא רק שאלה של משרה או במעמד: זו הגדרת אישיות.
והנה מעמדו הנכבד, הכמעט מלכותי, של הנבחר הבכיר ביותר, נגזל ממנו בריש גלי ולעיני כל.
לא עוד מדובר באדם אחד שאינו משתחווה בין המונים כורעים; הצורך להיות נאהב על ידי כולם, ובפרט על ידי הבודדים המסרבים להעריץ, לכבד או להוקיר, כבר מזמן חלף ועבר.
כאן יש הכרזה גלויה ומפורשת, תהלוכה שלמה, חגיגית ורהבתנית, שכל עניינה האדרתו של אדם אחר, ולא סתם אדם אחר – אלא שנוא נפשו של המן, זה המייצג יותר מכל את הפגם באישיותו המלכותית עד כדי שלמות: מרדכי.
בתום האירוע חוזר מרדכי למקומו בשער המלך כמו לא אירע דבר, אך המן מתאבל כשם שמתאבלים על מת שנפטר מן העולם. גם הוא איבד משהו יקר וחשוב לאין שיעור, דבר שלעולם לא יחזור להיות כשהיה.
מבוזה, מושפל ונרמס הוא שב לביתו, שם ממתינה לו אשתו זרש וכל מכריו. אלה, שהמגילה מכנה אותם בשם אוהביו וחכמיו, אינם מנחמים אותו, חולקים לו מילת עידוד או תמיכה כי אם להיפך: הם בוחרים לומר לו את "האמת כהווייתה": "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו"3.
איזו מין גישה זו?
זו דרכם של חכמים?
כך מתנהגים חברים?
אולי זו הסיבה שבנקודה זו בוחר המדרש לספר דווקא על מישהי שאינה מופיעה במגילה – בתו של המן:
"בִּתּוֹ שֶׁל הָמָן נִשְׁקְפָה מִן הַחַלּוֹן לִרְאוֹת בַּצְּלִיבָא, וְכֵיוָן שֶׁרָאֲתָה מָרְדֳּכַי רוֹכֵב וְאָבִיהָ מַכְרִיז לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, הִשְׁלִיכָה עַצְמָהּ לָאָרֶץ וּמֵתָה."4
שמואל יפה אשכנזי מצא לנכון להסביר5 מדרש זה בפירושו יפה ענף כי בת המן "השליכה עצמה בצערה בראות את אביה נשפל לפי מרדכי"6, בניגוד לנאמר בגמרא7 כי התאבדה לאחר שהשליכה על ראשו של אביה עביט שופכין, לאחר שחשבה אותו בטעות למרדכי8.
שלא כמו זרש, בתו של המן אינה זוכה לשום אזכור9 , דבר מפליא למדי במגילה הנשלטת, רובה ככולה, על ידי נשים. אמנם שליטה זו אינה רשמית, שהרי ההגמוניה השלטת הינה זכרית במופגן, אך קריאה קרובה יותר מגלה כי הנשים הן אלה המנתבות את מהלך העניינים – כל אשה לפי כוונתה. על רקע ציביון זה, קשה להסביר את היעדרותה של בת המן, אפילו באזכור פשוט. האם היא נופלת תחת ההגדרה "רֹב בָּנָיו" של המן10? האם היו בנות נוספות מלבדה? ובכלל, האם זה חשוב?
המדרש אינו מתייחס אליה כאל ישות עצמאית אלא כבת הכואבת עד מוות את כאב חרפתו של אביה.
מבנה ההתרחשות העלילתית – המן מוביל את מרדכי בסוג של מצעד המוני ובתו המשקיפה מן החלון, מלאת בוז ולעג11 – מהדהד להתרחשות מקראית אחרת, במקום ובזמן אחרים לחלוטין:
"וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה. וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ."12
את הבוז שהפגינה מיכל מסביר רד"ק: "כראותה אותו מן החלון בזתה אותו בלבה כי חשבה כי אין כבוד המלך להתנהג כמנהג הדיוט אפי' לפני הארון"13. פירוש זה נתמך בפירוש מצודת דוד ("ותבז לו בלבה – בזתה אותו בלבה כי חשבה שאין זה מדרך המלך ואף לפני הארון"14) וכן בפירוש המלבי"ם ("והיה ארון ה'. מספר כי מיכל בת שאול מהיותה למודה בבית אביה שהיה כבודם חשוב בעיניהם מכבוד המקום, לא הרגישה בדבר הארון הבא ובכבוד ה' אשר לפניו ישמח מלך, רק יפלח חץ כבודה על כבוד בעלה הנגרע בערכו לעיניה כפי דעתה, וזה היה ההבדל בין בית שאול ובית דוד"15).
התייחסותם של הפרשנים אל מעשיה של מיכל באה להגן על דוד ולתרץ באופן מכבד, גם אם לא אוהד, את מעשיה: מלך נדרש להתנהל על פי אמות מידה סדורות, מכובדות, מהוגנות, ומיכל שהיא בת מלך (ולא רק אשת המלך) אינה יכולה להעלים עין מן הסתירה הניכרת בין מחויבות המעמד לבין התנהלותו "החורגת מן התקנון" של המלך הנוכחי.
אלא שמוסד המלוכה התחיל עם שאול, אביה של מיכל. גינוני מסורת של מאות בשנים, כאלה שהתקבעו והשתרשו בשושלות ותיקות יוחסין, אינן תקפות. שאול המלך ודאי שלא הספיק לקעקע מדינות ממלכתית שכזו, לא מתוקף הזמן ולא מתוקף הנסיבות.
מיכל, כך נדמה, מבכה עניין אחר: התנהגותו של דוד מעצימה את רמיסת כבודו של אביה בעיניה.
"וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל. וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם16.
האדם הזה, המכובד בגין ייחוסו, בגין אופיו הראוי ובגין חזותו המרשימה – המלך הזה הודח מכס המלכות לטובת גבר פשוט, המפזז ומכרכר כאחד הריקים.
מיכל אינה נמצאת למטה, לצידו של בעלה, בקרב השמחים והחוגגים. היא משקיפה מהחלון, מעמדה גבוהה יותר, תרתי משמע. יתר על כן, היא אינה שומרת לעצמה את עמדתה השיפוטית והמתבדלת אלא דואגת אף להשמיעה בצורה נחרצת וחד־משמעית:
"וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֺּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ."17
כשבת המן רואה את הכבוד שמקבל מרדכי "בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי"18 מידיו של אביו, היא מתקשה לשאת את הכאב ונוטלת את נפשה בכפה.
מיכל, אולי כמו המן, מחפשת את ההידור, את פאר הכבוד המלכותי. היא אינה נוהגת כרעייה האוהבת19 אשר בעבר מילטה את בעלה מהחלון20 כדי להציל את חייו מידי אביה אלא נשענת על מורשתו של אביה כדי לבוז באמצעותה לבעלה.
הקשר בין שאול21 ומרדכי22, אגג מלך עמלק23 והמן24, מבוטא ומובלט במגילת אסתר.
המדרש על בת המן וסיפורה של מיכל ממשיכים את המגמה ומספרים סיפור נוסף, קצת אחר, על כאב גדול, אובדן ונאמנות.
