האתון – הדרך אל האמת
האתון – הדרך אל האמת
חיות, על פי רוב, אינן נושא שהמקרא מרבה להתעסק בו; להוציא את הנחש הבראשיתי מגן העדן, היונה מתיבת נוח ומכות ארבה וערוב, קשה להיזכר בהתייחסות מקיפה או פרטנית לחיה המשחקת תפקיד מרכזי בסיפור מקראי.
זאת, להוציא כמובן, את אתון בלעם.
מה יש בו, במקרה האתון, שהיה כה נחוץ לבלעם ולסיפורו?
ביקורם הראשון של נציגי בלק אצל בלעם מסתיים בלא תוצאות; בגין הוראתו המפורשת של הקב"ה נאסר על בלעם להצטרף אל חברי המשלחת או לקלל את עם ישראל. בלעם מקיים בצייתנות את אשר צֻוָּה עליו ומשיב את פני השליחים ריקם. בלק העיקש מסרב להסתפק בתשובה שלילית ושולח משלחת שנייה, המורכבת מנציגים חשובים יותר, אך גם הם אינם יכולים להסיט את הקוסם מנאמנותו לצו העליון. אמנם זו הפעם מניח הקב"ה לבלעם לצאת אל הדרך אך עם זאת הוא מתרה בו, בתקיפות, שלא יפעל אלא מתוך רשותו בלבד ושלא ידבר אלא את הדברים אשר ישים בפיו.
צייתנותו של בלעם מתממשת באופן החלטי, ללא עוררין או שאלות. גם אם הוא עצמו היה מעדיף לנהוג אחרת, לקלל את ישראל ולהרוויח כסף וכבוד בעבור כישוריו ויכולותיו, הוא אינו סותר את נאמנותו לדבר ה'.
מקרה האתון מצטייר אֵפוא כאירוע חריג ואף מיותר, נוכח התנהגותו העקבית של המכשף הנאמן.
יתר על כן, גם מקרה השטן המשחית בדרך נדמה תמוה: מדוע נגלה תחילה בפני האתון ולא בפני בלעם? הרי עם הופעתו מכה בלעם על חטא אי־ידיעתו ומציע מיד לשוב על עקבותיו, באם רעים מעשיו בפני הקב"ה (על אף שקיבל את אישור היציאה מלכתחילה). אם כן, איזה טעם יש לפגישה זו ביניהם?
האתון, בהמת המשא הפשוטה, רואה את אשר המכשף רב־העוצמה אינו רואה. על אף הגיחוך העצום שבכך היא אינה מוכיחה את אדונה, מגמדת את כוחותיו או לועגת למגבלותיו. ההפך הוא הנכון: האתון פותחת את פיה רק כדי לכאוב את כאב המכות אשר הכה אותה; לא בהאשמה והתנשאות, אלא מתוך עלבון וצער.
בלעם עצמו אינו משתומם על פתחון הפה של בהמתו ואף מוכיח אותה על אי־צייתנותה והתנהגותה "הנפשעת". את מעשה ההגנה שלה הוא מחשיב לנזק והיה אף מוסיף עליו עונשים קשים מאלה שכבר העניק לה.
האתון שבה ומאששת את נאמנותה העקבית כלפי אדונה. בלעם מאשר את דבריה אך אינו מצטער שהכה אותה ואינו מבקש להבין את מעשיה השונים כל־כך מהתנהגותה כלפיו עד כה. בנקודה זו – רגע התוכחה הקשה על המעשה הטוב שעשתה – מסלק הקב"ה את עיוורנו של בלעם ומקרה האתון נשכח כמו לא היה.
רש"י עמד על הניגוד שבין מעשי בלעם למעשי אברהם: "ויחבוש את אתנו – מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה שחבש הוא בעצמו, אמר הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו."1
אך אברהם חובש חמור ואילו בלעם – אתון.
אפשר ואין בכך ממש שהרי אתון, כחמור, הייתה בהמת משא מקובלת ומצויה באותם ימים. ואף על פי כן, השימוש בחמור ולא באתון דווקא נפוץ ושכיח במקרא בהזדמנויות מגוונות; מלבד אברהם רוכבים עליו ציפורה ובניה2, עכסה בת כלב בן יפונה3, אביגיל אשת נבל הכרמלי4, אחיתופל5 ומפיבשת נכד שאול6.
השימוש באתון לעומת זאת נשנה רק פעמיים: בעניינו של בלעם ובעניינו של שאול, קודם הכרתו למלך7.
האתונות הן הנושא המרכזי בסיפורו של שאול; הוא מחפשן ומחפשן במשך פרק זמן ארוך, עד שהוא חושש שתתעורר דאגתו של אביו עליו במקום על הבהמות האובדות: "הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ. וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא; עַתָּה נֵלְכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ."8
מהלך עניינים זה, המתרחש כאמור הודות לאתונות, הוא שמביא את שאול אל שמואל, כמו מגיש לנביא את מלכם הנבחר של ישראל על מגש כסף, ללא כל מאמץ.
מקומן של האתונות אינו נפקד גם בהמשך ושמואל מקפיד להרגיע את שאול בדבר עובדת מציאתן: "וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ […]."9.
שאול הינו בחור פשוט ועניו. כבר בראשית הדברים מעיד המקרא על היותו "בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם"10. חיפושו העקבי והנחוש אחר האתונות והחשש מפני הדאגה שעלולים מאמציו המסורים לעולל לאביו מעידים שניהם על אכפתיות ורגישות.
אם משה ודוד היו רועי צאן קודם שנבחרו לתפקידם, בחזקת משרה המעידה על אישיות ההולמת לגודל התפקיד, הרי ששאול נמדד (גם) בזכות היותו "מחפש אתונות".
שמואל נדרש מעט "להכריח" את שאול המתקשה לקבל את דבר המלכתו למלכות. בשונה מבלעם ומן הפרסום שצבר לו במרוצת שנותיו, דבר בחייו של שאול לא הכינו למשרה רבת המעלה שנחתה עליו במהלך יממה אחת.
בלעם שלפני מקרה האתון הוא כבלעם שלאחר המקרה; כשבאים אליו מלאכי בלק בראשונה, מורה לו הקב"ה – לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" ומוסיף "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא"11. בלעם אמנם מסרב להתלוות לזקני מואב ותולה זאת בסירובו של הקב"ה, אך את עובדת היות ישראל עם מבורך אין הוא טורח לציין או להזכיר.
בבואם של חברי המשלחת השנייה מנסה בלעם שוב את מזלו; הוא זוכר היטב את תשובת הקב"ה מניסיונו הראשון, אך אף על פי כן מזמין את הזקנים המכובדים לבלות במחציתו את הלילה, שמא יקבל דברי נבואה שונים מקודמיהם.
גם לאחר שהגיע בלעם אל בלק ובניגוד להצהרותיו כי כל מעשיו ודיבוריו באים לו מאת ה', עדיין מנסה הוא – בשלושה ניסיונות – לקלל את ישראל.
כמיהתו האישית עולה מבין השיטין וניכר כי קיימת חפיפה בין רצונו לרצון בלק: בלעם חפץ לקלל, אך הקב"ה כופה עליו לנהוג שלא על פי דעתו. וכך, חרף היותו קוסם רב־עוצמה ועל אף כל תחבולותיו ותכסיסיו, הוא עושה את שנגזר עליו לעשות.
המקלל הופך מברך.
אל מול שלושת ניסיונותיו הכושלים של בלעם לקלל את ישראל ניצבים שלושת ניסיונותיו הכושלים להבין את מעשי האתון. שאלתה – "וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים"12 וטענתה – " הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה"13 מבטאות את המובן מאליו: לא די בכך שאתה, הקוסם הגדול, אינך רואה את מה שאני, בהמה פשוטה, רואה – עוד מוסיף אתה לזלזל במה שידוע לך על אודותיי? האומנם תוכל לחשוד בי, אתון מסורה ונאמנה, כי אנהג בך באופן שאינו הגון, שאינו דומה לאופן שבו נהגתי בך עד כה?
לראייה כזו לא דרושים כוחות־על; דרושה רק הבנה.
בלעם אינו מבין. כשנגלה לו המלאך הוא נופל על פניו, מלא חרטה, מציע מיד לשוב על עקבותיו, אך בפועל ממשיך במסע קללותיו, נעתר שוב ושוב לרצון בלק, מחפש שוב ושוב אחר דרך חדשה להוציא לפועל את מה שבוער בו לממש.
פרשיית האתון יכולה הייתה להיות קו פרשת המים, הרגע המכונן שבין התנהגות אחת להתנהגות שונה בתכלית: בלעם ניצב לבד מול הבהמה המדברת; איש אינו שומע או מודע למתרחש. אילו היה מבין את חומרת האירוע היה יכול לחזור בו מבלי להסגיר דבר או לתת דין וחשבון על מעשיו, לשמור על כבודו ויוקרתו מבלי להינזק. ברם בלעם כועס על האתון המסיטה אותו שוב ושוב מן הדרך, אליה הוא יוצא בעיוורון רצונו ותאוותו, ומחמיץ לחלוטין את המטרה.
מקרה האתון החומרי, המציאותי, יכול היה לשמש לו כפתח, חלון הזדמנות שדרכו היה יכול לבחון את עצמו לאור הנסיבות החדשות, אך בלעם אינו עושה כן; הוא אינו משנה – לא את דרכיו, לא את התנהגותו ולא את יחסו, לא כלפי האתון ולא כלפי ישראל.
אצל שאול קורה אותו המקרה, אך באופן שונה לחלוטין: "וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל הַגִּידָה נָּא לִי מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל."14
שאול מבין כי נפל דבר. הוא מזהה את הקו המשמעותי שנחצה בחייו באמצעות האתונות; הבחור הטוב, הגבוה, אינו עוד רק צאצא לשושלת ארוכה, בן למשפחה הקטנה ביותר משבט בנימין, כפי שהיה בתחילת הפרק. המסע אליו יצא בזכות האתונות האובדות הביאוהו אל ייעודו האמיתי – מלכה הנבחר של ישראל, מנהיג העם.
שאול מבין את השינוי שנשאו האתונות ומשתנה בעקבותיו ובעקבותיהן.
בלעם נסמך על כוחו וכשפיו ומעלים עין בפני המציאות המוכיחה אותו אחרת, גם כשהוכחה זו באה באופן בלתי טבעי מפיה של בהמת משא פשוטה.
השימוש באתון מחדד את ההבנה כי יציאתו של בלעם לדרך לא באה כדי לקלל את ישראל – על אף שזו הייתה כוונתו – אלא כדי לפרסם את עוצמת ההגנה הבאה לעם מידי הקב"ה.
בלעם הגדול אינו רואה מה שרואה אתון פשוטה וחמור מכך – אף כשמוכיחים אותו אין הוא מבין את עומק התוכחה וממשיך בדרכו כמקודם, כמו לא אירע דבר.
האתון היא סמל לחיפוש אחר מה שנראה על פניו כדבר רצוי ונכון, אך למעשה אינו אלא אמצעי לגילוי הדבר האמיתי אותו היה צריך לבקש מעיקרא.
האדם היוצא אל הדרך מבקש להשיג מטרה נכספת; ייעוד זה הוא שמניע אותו, דוחף אותו, מדרבן אותו להתקדם ולהתמיד, על אף הקשיים שישבשו את צעדיו. אולם יש פעמים בהם הדרך מובילה למקום אחר, שונה מהמקום אליו שאף האדם להגיע – אל הטוב האמיתי, לא הטוב המצטייר ככזה.
מקרה בלעם ושאול, זה שנכשל וזה שהצליח, מעיד כי לעתים המטרה הראשונית אינה אלא תנאי הכרחי ונחוץ. אילו ידע זאת האדם מבעוד מועד, אפשר ולא היה יוצא כלל אל הדרך, שהרי הרצון להשגת מטרתו היה כה נחוש עד שכל סטייה ממנו, כל ויתור לטובת יעד אחר, היה נדחה על הסף; האומנם היה יוצא בלעם במסע לברך את ישראל? האומנם היה מגיע שאול העניו, המצטנע, לפתחו של שמואל הרואה, אלמלא היה נדרש לכך מפני דאגתו הגדולה לאביו ולאתונות האובדות?
המטרה האמיתית מתבררת רק מתוך המעשה, לא למפרע. ידיעתה מבעוד מועד הייתה עלולה להוות החמצה של הרעיון כולו.
הדרך מלמדת את האדם להכיר בערכו הנכון של הגורל שיועד לו – באם יהיה פתוח וסבלן דיו להבין את הכיוון אליו מובילה אותו האתון: בהמת משא שבשונה מהחמור נושאת על גבה לא רק חומר אלא גם ראייה חודרת והבטחה לעתיד חשוב ומשמעותי בהרבה מזה שיכול היה לדמיין לעצמו – בדיעבד או מלכתחילה15.
המאמר פורסם לראשונה במעמקים – כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות.