האסיר מזמבלה

האסיר מזמבלה¹

וכך המלך נפל לזעם פראי, כך שאף אחד לא העז להתקרב אליו מרוב אימה, והוא גילה שמפני שהנסיכה אוסטל² המרתה את פיו תהיה תחרות גדולה ולאביר שיוכיח עצמו כבעל האומץ הגדול ביותר יעניק את ידה של הנסיכה. והוא שלח שליח להכריז שהוא יעשה זאת. והשליח עבר ברחבי המדינה, מפרסם את דבר רצונו, תוקע בקרן פח גדולה ורוכב על סוס אציל שקיפץ ודילג; ובני הכפרים הביטו בו ואמרו: "לו, זה אחד מאותם שופרות הפח של המהמרים שההיסטוריונים סיפרו לנו עליהם."³

וכשהגיע היום ישב המלך בבימת הצופים⁴, מחזיק את כפפת הקרב בידו, ולצידו ישבה הנסיכה אוסטל, נראית חיוורת מאוד ויפה אך עם עיניים מלאות עצב מהן עצרה בקושי את הדמעות. והאבירים שבאו לתחרות הביטו בנסיכה בפליאה לנוכח יופייה וכל אחד נשבע לנצח כך שיוכל לשאת אותה לאישה ולדור עם המלך. לפתע ניתר לב הנסיכה ניתור גדול שכן היא ראתה בקרב האבירים את אחד מהסטודנטים העניים שבו הייתה מאוהבת.

האבירים עלו על סוסיהם ורכבו בטור על פני בימת הצופים והמלך עצר את הסטודנט העני, שהיה בעל הסוס הגרוע ביותר והכיסוי⁵ העלוב ביותר מכל האבירים ואמר: "אדוני האביר, אנא אמור לי ממה עשוי שריונך הרופף להפליא והחלוד למראה?"

"הו, המלך," אמר האביר הצעיר, "משום שאנחנו עומדים להיות מעורבים בקרב, הייתי קורא לזה חתיכת ברזל, אינך חושב?"

"אודס בודקינס!⁶" אמר המלך. "לנעורים יש שנינות רבה למדי."

בערך בזמן הזה הנסיכה אוסטל, אשר התחילה להרגיש טוב יותר למראה אהובה, החליקה פיסת גומי לעיסה אל פיה וסגרה עליה את שיניה ואפילו חייכה מעט וחשפה את הפנינים היפיפיות שפיה היה משובץ בהן. כתוצאה מכך, מיד כשקלטו זאת האבירים, 217 מהם ניגשו אל אוצֵר המלך והתחשבנו בעבור הזנת סוסיהם והלכו הביתה.

"זה נראה קשה מאוד," אמרה הנסיכה, "שלא אוכל להינשא כאשר אני לועסת."

אבל שני אבירים נותרו, אחד מהם היה אהובה של הנסיכה.

"כאן יש מספיק לקרב, בכל מקרה," אמר המלך. "גשו הלום, הו אבירים, האם תלחמו בדו־קרב⁷ בעבור ידה של עלמת חן זו?"

"נילחם בהחלט," אמרו האבירים.

שני האבירים נלחמו למשך שעתיים ובסופו של דבר אהובה של הנסיך גָּבַר ושיטח את האחר על הקרקע. האביר המנצח גרם לסוסו לפנות לפני המלך וקד עמוקות באוכפו. בלחייה של הנסיכה אוסטל הופיע סומק ורוד; בעיניה התחרה אור ההתרגשות עם זוהרה הרך של האהבה; שפתיה נפשקו, שערה הנפלא התבדר והיא תפסה בזרועות כסאה ונשענה קדימה עם חזה מרומם וחיוך שמח לשמוע את מילותיו של אהובה.

"נלחמת היטב, אדון אביר," אמר המלך. "ואם ישנה איזו ברכה שאתה חפץ בה, כל שעליך לעשות הוא רק לנקוב בשמה."

"אם כך," אמר האביר, "אבקש זאת ממך: קניתי את זכויות הפטנט בממלכתך של המפתח השבדי המהולל של שניידר⁸ ואני רוצה מכתב ממך שתומך בכך."

"קבל תקבל אותו," אמר המלך, "אולם אני מוכרח לומר לך שאין שבדי⁹ אחד בממלכתי."

עם זעקת זעם הטיל עצמו האביר המנצח על סוסו ורכב הלאה בדהירה זועמת. המלך עמד לדבר כאשר חשד נורא עלה בו והוא נפל מת על במת הצופים.

"אל אלוהים!" קרא. "הוא שכח לקחת עמו את הנסיכה!"