האוצר הקבור

האוצר הקבור¹

ישנם סוגים רבים של טיפשים. עכשיו, האם מישהו יהיה מוכן בבקשה לשבת בשקט עד שהם ייקראו, איש־איש בתורו, לקום?

הייתי כל סוג של טיפש מלבד אחד. בזבזתי את ירושתי, דמיינתי את נישואיי², שיחקתי פוקר, טניס והונאת מניות³ – נפרדתי מהר מכספי בדרכים רבות. אך עדיין נותר תפקיד אחד של ליצן החצר שאותו טרם גילמתי⁴: המחפש אחר אוצר קבור. ההתלהבות המהנה פוקדת אך מעטים. אולם מכל אותם מעריצים, השואפים לצעוד בעקבות פרסותיו של המלך מידאס⁵, לא מצא איש מרדף עשיר כל־כך בהבטחה כה מענגת.

אולם, נסוג מעט מנושאי – כפי שקולמוסיי החיגר⁶ חייבים לעשות – הייתי טיפש מהסוג הרגשני. ראיתי את מאי מרתה מנגום⁷, והייתי שלה. היא הייתה בת שמונה־עשרה, בצבע קלידי שנהב לבן של פסנתר חדש, יפיפייה, ואפופה בהדרת כבוד מעודנת והשפעתו המכשפת־נלעגת של מלאך נטול תחכום, אשר נדון לגור בעיר קטנה ומשעממת בערבת טקסס. היו בה חיות וקסם שיכלו לאפשר לה לתלוש אבני אודם כפטל מכתר מלך בלגיה⁸ או כל ממלכה צעקנית אחרת, אך היא לא ידעה זאת, ואני לא ציירתי את התמונה עבורה. אתם מבינים, רציתי את מאי מרתה מנגום לאישה. רציתי שתישאר עמי ושתניח את נעלי הבית שלי ואת מקטרתי כל יום במקומות שבהם לא ניתן יהיה למצוא אותם בערבים.

אביה של מאי מרתה היה אדם שהוסתר מאחורי שפמים ומשקפים. הוא חי למען חיפושיו ופרפרים וכל החרקים שעפו או זחלו או זמזמו לרדת מגבכם או בתוך החמאה. הוא היה חוקר לשונות⁹ או מילים בעלות אותה השפעה. הוא בילה את חייו בפרישת רשתות דיג באוויר בעבור דגים מעופפים ממסדר חיפושיות יוני¹⁰ ולאחר מכך בנעיצת סיכות דר'ם¹¹ והענקת שמות ל'ם¹². הוא ומאי מרתה היו משפחה שלמה. הוא הלל אותה רבות כדגימה מובחרת של האנושות המיונית¹³ משום שדאגה שיאכל לפעמים, והפכה את בגדיו לצד הנכון קודם שלבש אותם, ושמרה את בקבוקי האלכוהול שלו מלאים. מדענים, כך אומרים, מתאימים להיות פזורי דעת.

היה אחר מלבדי שחשב שמאי מרתה מנגום היא אישה שיש לחשוק בה. היה זה גודלווי בנקס¹⁴, איש צעיר שבדיוק שב הביתה מהמכללה. היו לו את כל ההישגים שניתן למצוא בספרים – לטינית, יוונית, פילוסופיה, ובפרט הענפים הגבוהים של מתמטיקה ותורת ההיגיון. אלמלא הרגלו להגיר את המידע הנ"ל החוצה ולהקנותו לכל אחד שפגש, הייתי מחבבו למדי. אולם, אפילו כך, היינו הוא ואנוכי, הייתם יכולים לחשוב, חברים נהדרים. נפגשנו יחדיו בכל זמן שיכולנו משום שכל אחד מאיתנו רצה לחלוב את האחר בעבור כל קש שיכולנו למצוא כדי להבין לאיזה כיוון נושבת הרוח מליבה של מאי מרתה מנגום¹⁵ – דימוי מעורב למדי; גודלווי בנקס לעולם לא היה אשם בכך. זו הייתה דרכם של יריבים. תוכלו לומר שגודלווי רץ לספרים, אורחות התנהגות, תרבות, חתירה, חשיבה ובגדים. אני מיקדתי את דעתי יותר על בייסבול וקבוצת הדיונים של ערבי חמישי – בדרך תרבותית – ואולי על רוכב סוסים טוב. אבל בשיחתנו המשותפות ובביקורינו ושיחתנו עם מאי מרתה, לא גודלווי או אנוכי יכולנו לגלות את מי מאיתנו העדיפה. מאי מרתה הייתה בלתי מחייבת מלידה, וידעה עוד בעריסתה כיצד לגרום לאנשים להמשיך ולנחש.

כפי שאמרתי, מנגום הזקן היה פזור דעת. לאחר זמן רב הוא גילה יום אחד – פרפר קטן וודאי אמר לו – ששני גברים היו עסוקים בניסיון להשליך רשת מעל ראשו של אדם צעיר, בת, או נספח טכני שכזה, אשר דאג לנוחיותו. מעולם לא ידעתי שמדענים יכולים לעשות את הנדרש בנסיבות שכאלה. מנגום הזקן תייג וסיווג מילולית את גודלווי ואותי בקלות בקרב הסדרים הנמוכים ביותר של בעלי החוליות; ובאנגלית גם, מבלי להיכנס יתר על המידה ללטינית, להוציא את ההפניה הפשוטה לאורגטוריקס, הלוונטים האדומים¹⁶ – שזה המרב שאי־פעם הגעתי אליו בעצמי. והוא אמר לנו שאם אי־פעם יתפוס אותנו ליד ביתו שוב, הוא יוסיף אותנו לאוסף שלו. גודלווי בנקס ואנוכי שמרנו מרחק למשך חמישה ימים, ממתינים לסופה שתשכך. כשהעזנו לצלצל בפעמון הבית שוב מאי מרתה מנגום ואביה נעלמו. נעלמו! הבית ששכרו היה סגור. חנותם הקטנה לסחורות ונכסים ניידים נעלמה גם היא. ואף לא מילה אחת של פרידה לאף אחד מאיתנו ממאי מרתה – אפילו לא פתק לבן מתנופף, נעוץ בסיכה לשיח העוזרד; לא סימן גיר על עמוד השער, לא גלויה במשרד הדואר כדי לתת לנו רמז.

למשך חודשיים גודלווי ואני ניסינו, בנפרד, כל מזימה שיכולנו לחשוב עליה כדי להתחקות אחר עקבות הבורחים. השתמשנו בהשפעתנו ובידידותינו עם סוכן הכרטיסים, עם אנשי האורוות להשכרה¹⁷, פקחי רכבות והשוטר הבודד והאומלל שלנו, אך ללא תוצאות. אז הפכנו חברים טובים ואויבים גרועים יותר מאי־פעם. התכנסנו בחדר האחורי של מסבאת סניידר¹⁸ כל אחר צהרים לאחר העבודה ושיחקנו דומינו, ופרשנו מצודות שיחוחיות כי לגלות האחד מהשני אם משהו התגלה. זו דרכם של יריבים.

עכשיו, לגודלווי בנקס הייתה דרך לגלגנית להציג את לימודיו ולמקם אותי בכיתה שקראה "ג'ין ריי האומללה, הציפור שלה מתה, היא לא יכולה לעוף"¹⁹. ובכן, חיבבתי למדי את גודלווי ורכשתי בוז כלפי לימודי המכללה שלו, ותמיד נחשבתי לבעל מזג טוב, כך ששמרתי על קור רוחי. וניסיתי לגלות אם הוא ידע משהו על אודות מאי מרתה, לכן סבלתי את חברתו. כשעברנו על הדברים אחר צוהריים אחד הוא אמר לי: "נניח שתמצא אותה, אד²⁰, כיצד תרוויח מכך? לעלמה מנגום יש שכל. אולי הוא עדיין אינו מתורבת, אולם היא נועדה לדברים נעלים יותר ממה שביכולתך להעניק לה. לא דיברתי עם אף אחד אחר מלבדי, שנראה כי יוכל להעריך יותר את קסמי המשוררים והסופרים העתיקים ופולחנים בני זמננו שהטמיעו והרחיבו את הפילוסופיה שלהם על אודות החיים. האם אינך חושב שאתה משחית את זמנך בחיפושייך אחריה?"

"רעיוני," אמרתי, "על אודות בית שמח הוא מבנה בן שמונה חדרים בחורשה של עצי אלון לצד שלולית²¹ בערבת טקסס. פסנתר," המשכתי, "עם נגן אוטומטי בחדר ההסבה, שלוש מאות ראשי בקר מאחורי גדר לצורך התחלה, כרכרה פתוחה וסוסי פוני קשורים תמיד לעמוד בעבור "הגיברת"²² – ומאי מרתה לבזבז את רווחי החווה כפי שתחפוץ ולגור עמי, ולהניח את נעלי הבית שלי ואת מקטרתי כל יום במקומות שבהם לא יוכלו להימצא בערבים. זה," אמרתי, "מה שיהיה; ותאנה – תאנת סמירנה זרה ומיובשת²³ – בעבור תוכנית הלימודים שלך, הפולחנים והפילוסופיה."

"היא מיועדת לדברים נעלים יותר," חזר גודלווי בנקס.

"לא משנה למה היא מיועדת," השבתי, "נכון לרגע זה היא מחוץ לכיס. ואני אמצא אותה מהר ככל שאוכל ללא עזרת מכללות."

"המשחק חסום²⁴," אמר גודלווי, מניח את הדומינו; ושתינו את הבירה.

זמן קצר לאחר מכן, חוואי צעיר שהכרתי בא העירה והביא לי נייר כחול²⁵ מקופל. הוא אמר שסבי זה עתה נפטר. הסתרתי דמעה והוא המשיך לומר שהאיש הזקן שמר בקנאות על נייר זה במשך עשרים שנה. הוא הוריש אותו למשפחתו כחלק מעיזבונו, שיתרתו מונה שני פרדים ויתר²⁶ אדמה שאינה ברת חרישה. גיליון הנייר היה מהסוג הכחול הישן שהשתמשו בזמן המרד של הקוראים לביטול העבדות נגד הפורשים. הוא היה מתוארך ל־14 ביוני, ²⁷1863 ותיאר את מקום מחבואם של עשרה משאי חמור מלאים מטבעות זהב וכסף, שערכן נמדד בשלוש מאות דולרים. רנדל הזקן, סבו של נכדו, סאם – קיבל את המידע מכומר ספרדי שהיה בצוות קוברי האוצר ואשר נפטר שנים רבות קודם לכן – לא, לאחר מכן – בביתו של רנדל הזקן. רנדל הזקן רשם את הדברים מתוך הכתבה.

"מדוע אביך לא חיפש את האוצר?" שאלתי את רנדל הצעיר.

"הוא התעוור לפי שיכול היה לעשות זאת," השיב..

"למה לא צדת אותו בעצמך?" שאלתי.

"ובכן," אמר, "ידעתי על הנייר הזה רק למשך עשר שנים. בהתחלה היה 'ת חריש האביב לעשות, ואז 'ת קיצוץ העשבים מהתירס; ואז הגיע הזמן לקחת ת'מספוא ואז ממש מהר החורף היה עלינו²⁸. זה המשיך בדרך הזו שנה אחרי שנה."

זה נשמע לי הגיוני לחלוטין²⁹, אז דנתי בזה עם לי רנדל³⁰ הצעיר מיד.

ההוראות על הנייר היו פשוטות. כל תהלוכת החמורים העמוסה באוצר התחילה ממיסיון ספרדי ישן במחוז דולורס³¹. הם טיילו לכיוון דרום באמצעות המצפן עד שהגיעו לנהר אלמיטו³². הם צלחו אותו וקברו את האוצר על ראש הר קטן, מעוצב כאוכף משא, העומד בשורה בין שני הרים גבוהים יותר. תל אבנים ציין את מקומו של האוצר הקבור. כל החבורה, למעט הכומר הספרדי, נהרגה על ידי אינדיאנים ימים ספורים לאחר מכן. הסוד היה לזכות השמורה למעטים בלבד. הוא נראה טוב בעיני. לי רנדל הציע שנלבש בגדי מחנאות, נשכור מודד שישרטט את הקו מהמיסיון הספרדי ואז נבזבז את שלוש מאות הדולרים בביקור באתרים בפורת' וורת'³³, אולם, מבלי להיות משכיל ביותר, ידעתי את הדרך לחסוך בזמן ובהוצאות. הלכנו למשרד הקרקעות הממשלתי וקיבלנו שרטוט מעשי, מה שהם מכנים שרטוט "עובד", שנעשה על ידי כל מודדי הקרקע מהמיסיון הישן ועד נהר אלמיטו. על גבי מפה זו שרטטתי קו ישירות לכיוון דרום לנהר. אורך הקווים והיחידות של כל מודד נמסר בדיוק על גבי השרטוט. באמצעותם מצאנו את הנקודה בנהר ויצרנו "קשר" בינה לבין פינה חשובה ומוגדרת היטב של מדידת חמש ליגות מלוס אנימוס³⁴ – מענק שניתן על ידי המלך פיליפ מספרד³⁵.

כשעשינו זאת, לא הצטרכנו לשרטט קו על ידי מודד קרקעות. זה היה חיסכון משמעותי בהוצאות וזמן. לכן, לי רנדל ואנוכי הצטיידנו בעגלה עם צמד סוסים וכל האביזרים הנדרשים, ונהגנו מאה ארבעים ותשעה מייל לצ'יקו³⁶, העיר הקרובה ביותר לנקודה אליה ביקשנו להגיע. שם אספנו מודד סגן מחוזי. הוא מצא את הפינה של סקר לוס אנימוס עבורנו, גמא את חמשת אלפים, שבע מאות ועשרים המוטות³⁷ מערבה ששרטוטנו הצריך, הניח אבן בנקודה, התכבד בקפה וחזיר, ותפס את כרכרת הדואר חזרה לצ'יקו. אני הייתי בטוח למדי שנשיג את שלוש מאות הדולר. לי רנדל היה צריך לקבל רק שליש אחד, משום שאני שילמתי את כל ההוצאות. עם אותם שני מאות הדולרים ידעתי שאוכל למצוא את מאי מרתה מנגום אם נמצאה על פני האדמה. איתם יכולתי גם לנפנף את הפרפרים מהשובך של מנגום הזקן. אילו יכולתי למצוא את האוצר הזה! אך לי ואנוכי הקמנו מחנה. מעבר לנהר היו תריסר הרים קטנים מכוסים בצפיפות בסבכי ארזים, אולם אף לא אחד מהם עוצב כאוכף משא. הדבר לא הרתיע אותנו. חזויות מתעתעות. אוכף משא, כמו יופי, יכול להתקיים רק בעיני המתבונן.

אני ונכדו של האוצר בחנו את אותן גבעות מכוסות ארזים עם דאגת גבירה הצָדה אחר פרעוש מרושע. חקרנו כל צד, רום, היקף, הגבהה צנועה, זווית, מדרון ושקערורית של כל אחת ואחת למשך שני מייל במעלה ובמורד הנהר. בילינו ארבעה ימים בעשייה זו. אז קשרנו את רואן³⁸ ודון³⁹ וגררנו את שאריות הקפה והחזיר למשך מאה ארבעים ואחד מייל חזרה לעיר קונצ'ו⁴⁰. לי רנדל לעס הרבה טבק בטיול חזרה. אני הייתי עסוק בנהיגה, משום שמיהרתי.

מיד ככל הניתן לאחר חזרתנו הריקה, התאספנו גודלווי בנק ואנוכי בחדר האחורי של מסבאת סניידר לשחק דומינו ולדוג אחר מידע. סיפרתי לגודלווי על אודות מסעי אחרי האוצר הקבור.

"אילו יכולתי למצוא את אותם שלוש מאות הדולרים," אמרתי לו, "יכולתי לסרוק ולנפות את פני האדמה כדי לאתר את מאי מרתה מנגום."

"היא נועדה לדברים נעלים יותר," אמר גודלווי. "אמצא אותה בעצמי. אולם, ספר לי כיצד הלכת לגלות את הנקודה שבה נקברה בפזיזות התוספת החפורה."

סיפרתי לו בפרטים הזעומים ביותר. הראיתי לו את מתווה השרטט עם המרחקים מסומנים עליו בבירור. לאחר שהביט בו באופן שהלם מומחה, הוא נשען חזרה בכיסאו והעניק לי פרץ צחוק לגלגני, מתנשא־מכללתי⁴¹.

"ובכן, אתה אכן טיפש, ג'ים," אמר, כשחזרה לו יכולת הדיבור.

"זהו המהלך שלך," אמרתי, בסבלנות, מפנה אצבע לכיוון השש הכפול שלי.

"עשרים," אמר גודלווי, יוצר שתי שורות על השולחן עם הגיר שלו.

"מדוע אני טיפש?" שאלתי. "אוצר קבור נמצא בעבר במקומות רבים."

"משום," אמר, "שבעת חישוב הנקודה בנהר, בה הקו שלך היה אמור לחצות, הזנחת את אפשרות המשתנה. המשתנה שם יכול להיות תשע מעלות מערבה. תן לי את עפרונך." גודלווי בנקס חישב במהירות על גבי מעטפה.

"המרחק, מצפון לדרום, של הקו היורד מהמיסיון הספרדי," אמר, "הוא בדיוק עשרים ושניים מייל. הוא חושב על ידי מצפן כיס, לפי סיפורך. באם נאפשר את המשתנה, הנקודה על נהר האלמיטו שבה יכולת לחפש אחר אוצרך היא בדיוק שישה מייל ותשע מאות וארבעים וחמישה מוטות מערבה יותר מהמקום שבו התקבעת. הו, איזה טיפש אתה, ג'ים!"

"מה המשתנה הזה שאתה מדבר עליו?" שאלתי. "חשבתי שספרות לעולם לא משקרות."

"המשתנה של המצפן המגנטי," אמר גודלווי,  "מקו האורך האמיתי." הוא חייך בדרכו היהירה; ואז ראיתי יורדת על פניו חמדתו הנלהבת, השתלטנית והייחודית של המחפש אחר האוצר הקבור.

"לפעמים," אמר, בנימתם של האורים ותומים, "המסורות הישנות האלה של כסף מוסתר אינן משוללות יסוד. נניח שתאפשר לי להסתכל בנייר שמתאר את המיקום. אולי יחדיו נוכל…"

התוצאה הייתה שגודלווי בנקס ואנוכי, יריבים באהבה, הפכנו לשותפים בהרפתקה. הגענו לצ'יקו בכרכרה מהנטבורג⁴², עיר מסילת הרכבת הקרובה ביותר. בצ'יקו שכרנו צוות שמשך עגלת קפיץ מכוסה וכלי מחנאות. אותו מודד חישב את המרחק שלנו, כפי שתוקן על ידי גודלווי ומשתניו, ואז שיחרר עצמו ושלח עצמו על הדרך הפונה הביתה. היה כבר לילה כשהגענו. האכלתי את הסוסים והדלקתי אש ליד גדת הנהר ובישלתי ארוחת ערב. גודלווי היה יכול לעזור, אך חינוכו לא הכשיר אותו לדברים מעשיים. עם זאת, בשעה שעבדתי הוא עודד אותי עם ההבעה של מחשבות גדולות שנמסרו מטה מידי אלו שמתו כבר מזמן. הוא ציטט כמה תרגומים מהיוונים באריכות יתרה.

"אנאקראון⁴³," הסביר. "זו הייתה פסקה אהובה על העלמה מנגום, כפי שאני דקלמתי אותה."

"היא מיועדת לדברים נעלים יותר," אמרתי, חוזר על ביטויו.

"האם יכול להיות משהו נעלה יותר," שאל גודלווי, "מאשר לדור בחברתם של הקלאסיקונים, לחיות באווירה של למידה ותרבות? לעתים קרובות המעטת בערכו של החינוך. מה על אודות מאמציך המבוזבזים בגין בורותך במתמטיקה פשוטה? כמה מהר היית מוצא את אוצרך אילו ידיעותיי לא היו מראות לך את טעותך?"

"אנחנו נעיף מבט בגבעות האלה לאורך הנהר תחילה," אמרתי, "ונראה מה נמצא. אני עדיין ספקני לגבי משתנים. גדלתי להאמין שהמחט נכונה לקוטב.⁴⁴"

בוקר המחרת היה בוקר יוני בהיר. קמנו מוקדם ואכלנו ארוחת בוקר. גודלווי הוקסם. הוא דקלם את… קיטס⁴⁵, אני חושב שזה היה, וקלי⁴⁶ ושלי⁴⁷ – שעה שצליתי את החזיר. התכוננו לחצות את הנהר, שהיה שם מעט יותר מאפיק רדוד, ולחקור את הגבעות המחודדות, מכוסות הארזים בצד השני.

"אודיסאוס⁴⁸ הטוב שלי," אמר גודלווי, טופח על כתפי עת הדחתי את צלחות הפח של ארוחת הבוקר, "תן לי לראות את המסמך המכושף פעם נוספת. אני מאמין שהוא נותן הכוונה לטיפוס על הגבעה המעוצבת כמו אוכף משא. מעולם לא ראיתי אוכף משא. איך הוא נראה, ג'ים?"

"נקודה אחת לרעת התרבות," אמרתי. "אזהה אותו כשאראה אותו."

גודלווי הסתכל במסמך של רנדל הזקן כאשר פלט קללה לא חברותית־מכללתית בעליל.

"גש הנה," אמר, אוחז בנייר למעלה כנגד אור השמש. "הסתכל בזה," אמר, מניח את אצבעו כנגדו. על הנייר הכחול – דבר שלא הבחנתי בו מעולם – ראיתי בולטות לעין באותיות לבנות את המילה והספרות: "מלוורן, 1898".⁴⁹

"מה בנוגע לזה?"

"זו הטבעת המים," אמר גודלווי. "הנייר יוצר ב־1898. הכתובת על הנייר מתוארכת ל־1863. זו הונאה ברורה."

"הו, אני לא יודע," אמרתי. "הרנדלים הינם אנשי כפר פשוטים, לא מלומדים ומהימנים למדי. אולי יצרני הנייר ניסו לבצע תרמית."

רנדל הזקן – סב לנכדו, סאם – קיבל את המידע מכומר ספרדי שנכח בקבורת האוצר, ושנפטר שנים רבות קודם לכן – לא, לאחר מכן – בביתו של רנדל הזקן. רנדל הזקן רשם את הדברים מתוך הכתבה. ההכוונות על הנייר פשוטות. כל תהלוכת החמורים העמוסים באוצר התחילה ממיסיון ספרדי ישן במחוז דולורס. הם טיילו ישירות דרומה באמצעות המצפן עד שהגיעו לנהר אלמיטו. הם צלחו אותו וקברו את האוצר על ראש הר קטן מעוצב כאוכף משא, הניצב בשורה בין שני הרים גבוהים יותר. תל אבנים סימן את מקום האוצר הקבור. כל החבורה למעט הכומר הספרדי נהרגה על ידי אינדיאנים ימים ספורים לאחר מכן. הסוד היה לזכות השמורה למעטים בלבד.

ואז גודלווי בנקס השתגע ככל שהותירה לו השכלתו. הוא שמט את המשקפים מאפו ונעץ בי מבט חודר.

"פעמים רבות אמרתי לך שהינך טיפש," אמר. "הרשית לעצמך להיות מושפע משלומיאל כפרי וכפית את עצמך עלי."

"כיצד," שאלתי, "כפיתי את עצמי עליך?"

"באמצעות בורותיך," אמר הוא. "פעמיים גיליתי פגמים רציניים בתוכניותייך שחינוך בית ספר מקובל יכול היה לסייע בידיך למנוע. ו," המשיך, "הוכנסתי להוצאות שבקושי יכולתי להרשות לעצמי, במרדף אחר מסע תרמית החיפוש הזה. סיימתי עם זה."

נעמדתי וכיוונתי לעברו כף פיוטר, נקייה מההדחה.

"גודלווי בנקס," אמרתי, "לא אכפת לי ולו שעועית מבושלת אחת⁵⁰ מהשכלתך. תמיד סבלתי אותה בקושי בכל מקרה, ואני מתעב אותה בך. מה עשה הלימוד למענך? זו קללה עבורך ונטל לידידך. הלאה," אמרתי – "הלאה עם סימני המים והמשתנים שלך! הם שום דבר עבורי. הם לא יסיטו אותי מהחיפוש הזה."

הצבעתי עם הכף שלי לאורך הנהר אל עבר הר קטן מעוצב כאוכף משא.

"אני הולך לחפש בהר הזה," המשכתי, "אחר האוצר. החלט עכשיו האם אתה בפנים או לא. אם אתה רוצה לאפשר לסימן מים או למשתנה לטלטל את נשמתך, אינך הרפתקן אמיתי. החלט."

ענן אבק לבן החל לעלות הרחק במורד דרך הנהר. הייתה זו עגלת הדואר מהספרוס⁵¹ לצ'יקו. גודלווי אותת לה בדגלו. "סיימתי עם התרמית," אמר בחמיצות. "אף אחד מלבד טיפש יקדיש ולו קמצוץ תשומת לב לנייר הזה עכשיו. ובכן, תמיד היית טיפש, ג'ים. אני משאיר אותך לגורלך." הוא אסף את מכמונותיו האישיות⁵², טיפס אל תוך עגלת הדואר, ייצב את משקפיו בעצבנות ונמלט הלאה בענן אבק.

לאחר שהדחתי את הכלים והצבתי את הסוסים על דשא חדש, חציתי את הנהר הרדוד ועשיתי את דרכי באיטיות דרך סבכי הארזים למעלה, אל ראש התל המעוצב כאוכף משא. היה זה יום יוני נפלא. מעולם קודם לכן לא ראיתי בחיי כל־כך הרבה ציפורים, כל־כך הרבה פרפרים, שפריריות, חגבים, וחיות מכונפות ועוקצות כאלה באוויר ובשדות. חקרתי את הגבעה המעוצבת כאוכף משא מהמסד עד הטפחות. מצאתי העדר ברור של סימנים המתייחסים לאוצר קבור. לא הייתה שום ערימת אבנים, שום להבות עתיקות על העצים⁵³, אף לא אחת מהעדויות לשלוש מאות דולר, כפי שצוין במסמכו של רנדל הזקן.

ירדתי מהתל בקרירות אחר הצהרים. לפתע, מתוך סבך הארזים צעדתי לתוך עמק ירוק יפיפה, שבו פלג קטן זרם אל נהר האלמיטו. ושם נחרדתי לראות מה שחשבתי להיות איש פרא, עם זקן פרוע ושיער ממורט, רודף אחרי פרפר ענק בעל כנפיים מבריקות.

"אולי הוא משוגע נמלט," חשבתי, ותהיתי כיצד תעה רחוק כל־כך ממושבי החינוך והלמידה. ואז פסעתי צעדים נוספים וראיתי בקתה מכוסה גפן קרוב לפלג הקטן. ובקרחת היער העשבית הקטנה ראיתי את מאי מרתה מנגום מלקטת פרחי בר. היא הזדקפה והביטה בי. בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה ראיתי את פניה – שהיו בצבע קלידי שנהב לבן של פסנתר חדש – הופכות ורודות. הלכתי לקראתה ללא מילה. היא הניחה לפרחים שנאספו לטפטף באיטיות מידה אל העשב.

"ידעתי שתבוא, ג'ים" אמרה בבהירות. "אבא לא הרשה לי לכתוב, אבל ידעתי שתבוא."

מה שקרה לאחר מכן, אתם וודאי מנחשים – העגלה והצוות שלי היו בדיוק מעבר לנהר. לעתים קרובות תהיתי איזו טובה תצמח לאדם מהשכלה מרובה מדי אם הוא אינו יכול להשתמש בה בעצמו. אם כל יתרונותיה הינם בהליכה אל אחרים, היכן היא נכנסת פנימה? שכן מאי מרתה מנגום חיה עמי. יש בית בן שמונה חדרים בחורשת אלונים, ופסנתר עם נגן אוטומטי, והתחלה טובה לקראת שלוש מאות ראשי בקר נמצאת מתחת לגדר⁵⁴, וכשאני רוכב הביתה בלילה המקטרת ונעלי הבית שלי נמצאים במקומות שבהם לא ניתן למצוא אותם, אבל למי אכפת מזה? למי אכפת… למי אכפת?